צריך ללכת רחוק מאוד, אולי עד תת הבית האוקיאני ב-1989, כדי למצוא שלושה משחקים עוקבים - כולל שני משחקי חוץ - שבהם נבחרת ישראל לא מפסידה מול נבחרות שוות או עדיפות ממנה על הנייר.
יש כמובן שני סייגים שטוקבקיסטים זריזים ימהרו לציין אותם: 1. נבחרת ישראל עוד לא סיימה במקום הראשון בבית ותקדימי עבר מספרים לנו שהיא בהחלט מסוגלת להפסיד בבלומפילד לאלבניה ב-24 בספטמבר. 2. מי קבע שאלבניה ואיסלנד חלשות מנבחרת ישראל על הנייר, איפה ראיתם את זה על הדשא?
אפשר לענות על זה בסבלנות ולפי הסדר: 1. נבחרת ישראל צריכה ויכולה לנצח את אלבניה לעיני 20-30 אלף צופים ביתיים בספטמבר, למרות שמחכה פגרת קיץ ואין לדעת איך ייראו שחקני הנבחרת בעוד שלושה חודשים, ואיפה יהיו הלגיונרים. מה שבטוח, ראינו בשלושת המשחקים האחרונים מאמן נבחרת שבוחר את השחקנים הכי טובים שהוא רואה לנכון באותו רגע.
2. כנבחרת שהפסידה לא מזמן לאלבניה וצפון מקדוניה בבית, אסור לישראל להתהדר בפייבוריטיות אפילו מול נבחרות באמת חלשות. איסלנד ואלבניה היו בטורנירים גדולים בדיוק "לא מזמן", ו-4 נקודות החוץ מולן, כולל ארבעה שערי זכות, עוד כמה החמצות, ובעיקר דומיננטיות, רק מעידים על ההישג.
בשורה התחתונה: שלושת משחקי הנבחרת בשבועיים האחרונים הם לא פחות מהצלחה, בהתחשב בעובדה כי יש לנבחרת מאמן חדש והיא חסרה שחקני מפתח מהקמפיינים האחרונים.
ובכל זאת, בואו נתחיל מחצי הכוס הריקה. התחושה הכללית נשארת טיפה חמוצה. כמה שהנבחרת לא תשחק טוב, התוצאה תיחרב כתוצאה מטעות או לקות בלתי מחייבת בסטנדרט נמוך מאוד. השער הראשון שספגה אתמול ישראל הוא דוגמא קלאסית לכך. היה שם תרגיל הוצאת חוץ קבוע של נבחרת איסלנד. אתה לא מוציא כדור חוץ ארוך אם אתה לא בונה עליו תרגיל. האיסלנדים לא הוציאו את הכדור עמוק לתוך הרחבה. הם יודעים שהוצאת חוץ היא לא הגבהה חדה, זו פעולה שנעשית על ידי הידיים, הכוח שמושקע בהוצאת חוץ נמוך משמעותית מכוח שמושקע בהעברת כדור ברגל.
הם יודעים שבעומק הרחבה יחכו להם בלמים או שחקנים גבוהים, ולכן, הם מוציאים את הכדור לשטח שבו יש ליריבה שחקני קישור והתקפה עם אוריינטציה פחות הגנתית. משם מגיעה הנגיחה/מסירה לעומק הרחבה. מכיוון שזה כל כך מתורגל, צריך לקטוע את השליטה האווירית באופן מיידי, אחרת זה מייצר מצב כיבוש נוח, וזה בדיוק מה שלא קרה.
דור פרץ יצא מאוחר מדי לשחקן האיסלנדי הראשון שהכניס את הכדור לרחבה, שחקן שהיה גבוה בראש וחצי ממחמוד ג'אבר שעמד לצידו, ואילו אלי דסה לא יכול היה להגיע לכובש השער כי הוא נחות ממנו פיזית. תוסיפו לכך מיקום רשלני של אופיר מרציאנו ועבודת רגליים רשלנית אפילו יותר, וקיבלתם שער שאסור לספוג במעמדים כאלה. אי אפשר לספוג שער נגיחה ממרחק רב, מכדור שהגיע אחרי הוצאת חוץ ונגיחה נוספת בדרך. זה ציון אפס בהכנה ובהגנה. שער מגוחך להפליא.
המדהים הוא שחמשת השערים שספגה ישראל בקמפיין ליגת האומות הם לא הפתעה מבחינת כמות הספיגות וכמות הטעויות הנלווית, אלא הפתעה בכך שהפעם לא בלמים היו אחראים ישירים לשערים האלה, אלא שחקני כיסוי נוספים או השוער. מיגל ויטור הוא שדרוג לכל דבר שהסתובב ברחבה של ישראל בשנים האחרונות. חבל שהוא בן 33 וחבל מאוד שלא מצליחים לגדל כמוהו בארץ. הוא לא יציל את המולדת לבד, וכמו שראינו אתמול, קשה לו עם שני משחקים תוך 72 שעות.
חזן - ועוד לפני שנגדיר אותו כמאמן נבחרת - החליט שבהגנה ובקישור האחורי ישחקו שחקנים שיכולים להניע כדור ולהשתתף במשחק ההתקפה - אפס נגרים. יש לזה גם מחיר, אבל זה גם מה שמייצר תדמית חדשה לנבחרת.
כאשר מונה, חזן לא דיבר במושגים של עליה לטורניר גדול. 46 שנה לא עלתה הנבחרת לטורניר כלשהו, מיותר להצהיר על משהו אחר. חזן היה צנוע הרבה יותר: הוא מבקש להפוך את הנבחרת למלהיבה יותר, להחזיר את אמון הקהל בה.
כדי לעשות את זה, חזן שינה מערך, הכניס שחקנים צעירים, נתן לשחקנים לשחק בעמדות שלהם, הפך את המשחק של הנבחרת לזורם ובעיקר להתקפי בכל מחיר. אתה לא מרגיש לרגע שהנבחרת מסורבלת, או תקועה, או שבלונית. יש רגעים שבהם היא מבולבלת, כתוצאה מאותן טעויות בהגנה, אבל עיקרון המשחק מחזיר אותה מהר לתלם.
לא היו כמעט רגעים בשלושת המשחקים האחרונים שבהם נבחרת ישראל התבטלה בפני היריב: לא עברה את החצי, הרחיקה ללא כתובת, לא הצליחה לבצע פסים פשוטים. ברוב המשחקים היא הייתה דומיננטית מהיריב, וזה כולל שני משחקי חוץ. היו בתקופת האוסטרים משחקים שבהם הנבחרת הייתה דומיננטית במשחקי החוץ, אבל לא לאורך 90 דקות, אלא לפרקים קצובים וקצרים, בהם המומנטום היה שלה. פה אתה מרגיש שהנבחרת מסוגלת לנצח כל משחק ואפילו מתאכזב שזה לא קורה.
גם אצל האוסטרים חזרה הנבחרת מפיגור פה ושם, אבל באמת קשה לזכור מתי הנבחרת חזרה מפיגור ארבע פעמים בשלושה משחקים רצופים! יותר מאשר אופי, זה מעיד על הצבת מטרה ואמונה במטרה הזו. לא לחינם דיבר חזן ערב המשחק באיסלנד על כך שהשחקנים צריכים להמשיך וליהנות. ההנאה מהמשחק היא פקטור של צורת המשחק. ברגע שהנבחרת מחפשת לתקוף, ליצור מצבים, להבקיע בכל התקפה - השחקנים נהנים יותר.
חזן יצק DNA משלו בנבחרת. זה באמת לא דבר של מה בכך. כמובן שיהיה מעניין לראות איך ה-DNA הזה יבוא לידי ביטוי עם שחקנים אחרים או מול נבחרות דרג א' ולא רק מול דרג ב' או ג'.
עד היום, בעידן האירופי, היו שני מאמנים שהצליחו יותר מהממוצע: שלמה שרף, שאצלו הנבחרת שיחקה אטרקטיבי וגם עשתה ניצחונות יפים, ואברהם גרנט שסיים קמפיין שלם ללא הפסד. לא קמפיין של 4 משחקים, אלא של 10.
באופן אירוני, אפשר להגיד שרק אלון חזן הצליח לעשות חיבור בלתי אפשרי בין שליימה לאברם (וסליחה על המטאפורה האינטימית משהו): יש לו את הביצים של שרף ואת התחת של אברם. שער חצי עצמי ועוד שער שאושר ב-VAR אתמול יכולים להתחרות רק בגולים של אבי יחיאל (באירלנד) ואדורם קייסי (בשווייץ) במוקדמות מונדיאל 2006, אצל אברם .
הכוח של הנבחרת הזו הוא באגפים. ליאל עבדה הוכיח אתמול שההעדפה שלו על פני שחקן העונה בישראל, עומר אצילי, מוצדקת לחלוטין. על מנור סולומון אין ויכוח. השאלה אם אין פה שחזור של תחילת דרכו של אנדי הרצוג: ההתבססות על אלי דסה וטאלב טאווטחה כשחקני ווינג-בק. פה הנבחרת מרוויחה את רמזי ספורי על פני עוד בלם, אבל העיקרון זהה. כשטוואטחה לא עמד לרשות האוסטרים - ברוב הזמן - הם אלתרו, והחיקוי לא היה נאמן למקור.
ההבדל בין חזן לקודמיו יודגש, כאשר עבדה או סולומון לא יעמדו לרשותו, ואז, גם מעבר (שוב) למערך של שלושה בלמים ושני שחקני כנף קטלניים יצטרך לבוא בחשבון. החשוב מכל תהיה הורסטיליות. לא על פי היריבה, כמו על פי חומר השחקנים שעומד לרשות המאמן. חזן עשה בחומר הזה שימוש מושכל וכמעט מדויק.
למה כמעט מדויק? כי ההחלטה להציב אתמול את מואנס דאבור על חשבון שון וייסמן לא הוכיחה את עצמה. דאבור הוא לא חלוץ מטרה והאהבה שלו לברוח לצדדים לא הוכיחה את עצמה בגלל איטיותו. וייסמן מסוגל, כמו במשחק באלבניה, להתרוצץ ללא תכלית. הנבחרת נהנתה במשחקים האלה משחקני קו, קישור קדמי ומגינים, אבל לא ממש מחלוצים. מתפתה לחשוב מה היה קורה אם ערן זהבי היה כשיר למשחקים האלה. יש כאלה שיגידו שהוא היה משבש את האיזון, ויש כאלה שיאמרו שאיתו היינו עם 9 נקודות. על השאלה הזו נתחיל לענות ב-24 בספטמבר.
השורה התחתונה: ראינו בשבועיים האחרונים נבחרת שאנחנו כבר מצפים לראות אותה במשחק הבא. וזה בדיוק מה שחזן רצה להשיג.