"1969/70 ו-1970/71 היו מהשנים הטובות ביותר שלי מבחינה התקפית. בראשונה כבשתי 14 שערים, בהמשך הייתי מלך שערי הליגה עם 20 גולים לפני משה רומנו, מוטל'ה שפיגלר וחיים אזולאי. הוזמנתי על ידי המאמן עמנואל שפר לנבחרת ישראל והייתי בסגל למונדיאל 1970 במקסיקו. ציפיתי לשחק, הייתי בכושר ויכולת מעולה, אבל שפר לא נתן לי אפילו דקה אחת. כשראיתי במהלך המונדיאל שהוא מעדיף אחרים על המגרש, דיברתי איתו ושאלתי מדוע אני לא מקבל הזדמנות. שפר הקשיב, אבל העדיף לא להשיב לי. האכזבה הייתה גדולה. הגיע לי לשחק, אבל העדיפו שם בהתקפה שחקנים אחרים שלא בצדק".
אלי בן רימוז', גדול שחקני הפועל ירושלים לדורותיה, באמת חשב שמגיע לו להיות חלק מההיסטוריה. 52 שנים בדיוק חלפו מאז הטורניר, והוא עדיין חי את הפספוס. "האמנתי ששפר ייתן לי הזדמנות לשחק, כי באימוני ההכנה הארוכים הייתי מצוין. אם הייתי יודע שלא יתנו לי להיות חלק פעיל על המגרש, ממש לא הייתי טס איתם. יכולתי בכיף להצטרף לטיול של הפועל ירושלים שהייתה במונדיאל הזה במקסיקו, הסיפור הזה עדיין כואב".
הצרה של בן רימוז' באותו מסע של הנבחרת לא הייתה קשורה רק לענייני כדורגל - הסיפור היה הרבה יותר גדול. "הייתה לי עבודה מעולה, הייתי מרכז נושאר התחבורה בחברת החשמל. בשל ההכנות למונדיאל והטיסה למקסיקו עשיתי צעד אומלל וחסר אחריות והתפטרתי. למה? כי לא היה מי שיכוון אותי , הרי זאת הייתה משימה לאומית של מדינת ישראל, יכולתי לבקש והיו מאשרים לי כמו לאחרים חופשה עד סיום המונדיאל. זאת הייתה טעות גדולה שלי ואין להאשים בה אף אחד".
בן רימוז' נולד בצרפת ב-20 בנובמבר 1944. בגיל שלוש המשפחה עלתה לישראל. מה שלא רבים יודעים עליו הוא שעד גיל 8 גדל בפתח תקווה. "המשפחה התגוררה בגת רימון, שהיום אחרוני בתיה פונו למען הקמת מחלפים ובנייני ענק עתידיים", הוא משחזר, "כילד בשכונה נהגתי להגיע למגרש האליפויות הקטן של הפועל פתח תקווה ברחוב אברבנאל, בעיקר לאימונים ומעט לצפות במשחקים. אני זוכר משם את יעקב ויסוקר, סטלמך וקופמן , נגדם שיחקתי בהמשך דרכי ככדורגלן בהפועל ירושלים".
המשפחה עברה להתגורר בשכונת קטמון, בה הרוב היו אוהדי הפועל ירושלים. "למדתי בבית הספר 'מצדה' ואת רוב שעות היום ביליתי בבעיטות בכדור עם חברי על מגרש החצץ שהיה מגרש הכדורגל האהוב עלינו".
אמו הלכה לעולמה בגיל 37. אחרי שנתיים אביו עזב לארצות הברית, אליו הצטרפו אחיו ואחותו. הוא נשאר לבדו, בה גם היא אליו לארצות הברית. לא היה קל, אבל הוא מצא נחמה בזרועותיה של הפועל ירושלים. "כבר בקבוצת הנוער במועדון ראו את הכישרון שלי ככדורגלן , ראשיה דאגו לי לדירה שכורה ולארוחות מכובדות במסעדת 'טרבלוס' המפורסמת, אליה הייתי מגיע לסעוד ולחתום. מדובר באחת המסעדות הכי מוכרות בירושלים של אז".
מי הייתה הפועל ירושלים של סוף שנות החמישים תחילת השישים?
"ההישג הגדול של הקבוצה היה ב -1958, גמר גביע העשור למדינה באצטדיון באסה בהפסד 0:2 להפועל חיפה. הכוכבים הנערצים אז היו בני קרוצ'י , ויקי מנצור, מרדכי כהן, רחמים חנוני והאחים מרדכי וברוך בנבנישתי. בגיל 17 המאמן עמנואל שפר נתן לי את חולצת ההרכב בקטמון נגד בני יהודה, ניצחנו 0:2, בישלתי גול יפה לכהן. שפר נתן לי לשחק מכיוון מרכז השדה קדימה, שחקן חופשי על כל המגרש".
שפר עזב ולעמדת המאמן הגיע ג'ק גיבונס. "אהבתי את גיבונס, שהיה מאמן נבחרת ישראל נגד רוסיה והביא אליפויות להפועל פתח תקווה. גיבונס שיפר את היכולת שלי מבחינה טכנית - לא להביט לקרקע, להעביר את הכדור בתנועה ימינה ושמאלה ולהבין את הנעשה במגרש".
הכוונון הזה הפך אותו לאחד השחקנים הווירטואוזיים בשנים ההן. "יכולת כזאת של טכניקה בכדרור, זה דבר מולד, לא משהו כמו כושר שאפשר לעבוד ולשפר. היום מתלהבים משחקן שעובר שני שחקנים או נכנס בכדרור ארוך לרחבה כאילו הוא קוסם כדורגל. בצנעה, עברתי עם הכדור שחקנים ללא מאמץ מימין ומשמאל. עברתי שוערים כמו ויסוקר, זולר, שיינפלד ולוין ונכנסתי עם הכדור לתוך הרשת".
הכינוי הראשון שלו היה חוזליטו. "ילד הפלא הספרדי אז היה הזמיר הנערץ, השירים והסרטים שלו הלהיבו את הנוער והבוגרים כאן. אחד האוהדים השרופים שלנו, ששמו היה שווקי, הכריז ביציע המרכזי בקטמון כי אני בכדורגל כמו חוזליטו, וזה תפס במהירות. היו רבים שכינו אותי 'בלרינה', טענו כי הבלמים והמגינים שבאו לבלום אותי ראו אותי מרחף מעליהם כמו ריקוד הבלרינה בבלט. לעבור שחקנים היה עבורי עניין של מה בכך".
אלא שכשאתה מבצע תעלולים ופעלולים על המגרש אתה עלול לשלם ביוקר. "במשחק הנבחרת נגד מנשנגלדבך פתחתי בהרכב שהציב שפר. כבר בפתיחת המשחק בבלומפילד חשבתי שאני בקטמון והעברתי כדור בין הרגליים של המגן המפורסם שלהם ברטי פוגטס. הוא סינן משהו, ואחרי מספר דקות בא אלי בתיקול, הכניס לי בומבה ברגלים ושלח אותי החוצה. הגרמנים ניצחו את ישראל 0:6 וזכור משם הקשר הענק גינטר נצר שעשה קונצרט של כדורגל שלא נראה עד אז כאן".
עד 1972 הפועל ירושלים לא הייתה שם מיוחד בצמרת הכדורגל שלנו. "רוב השחקנים היו תוצאת ירושלים עם המון כישרון שלא בא לידי ביטוי. המנטליות הייתה חלשה, במשחקים בקטמון הייתה התעלות, במשחקי החוץ היה לנו קשה. אישית היה לי טוב בהפועל ירושלים, לא היו לי אופקים רחבים להביט אל המועדונים הגדולים של הפועל ומכבי תל אביב. התחלתי לעבוד בעירייה ברשות הספורט כאחראי על הכדורגל בבתי הספר והיום אני גמלאי שלה".
ואז הגיע גמר הגביע מול הפועל תל אביב. דווקא במשחק הזה בן רימוז' לא עלה בהרכב.
היו טענות לכאורה של דרישות כספיות שלך.
"זאת הייתה עונה שקטה בליגה, סיימנו במקום 8. בחצי הגמר ניצחנו בפנדלים את מכבי תל אביב. בגמר עיתונאים ואוהדים שאלו ושואלים על אי ההופעה שלי בטענה לדרישות כספיות שלא נענו. האמת היא שהייתי חולה , פשוט בשל המחלה לא יכולתי לשחק. הפסדנו להפועל תל אביב 0:1 מגול של פייגנבוים ".
כעבור שנה הגביע כבר הגיע לבירה. "זאת הייתה עונה מצוינת שלנו , בליגה סיימנו במקום השלישי, הכי מכובד שלנו. בחצי הגמר הכפול סגרנו חשבון עם הפועל תל אביב, אותה הדחנו בדרך לגמר נגד האלופה הכח מכבי ר"ג. ניצחנו בבלומפילד 0:2 את הכח מגולים של ציון תורג'מן ונחום תא שמע. מעולם לא חוויתי הרגשה חגיגית כזאת במועדון ובעיר. היינו הקבוצה הראשונה שהביא את הגביע לירושלים".
כמו לכל שחקן ירושלמי, גם לו יש רגעים בלתי נשכחים בדרבי. "האוהדים ציפו לדרבים שהיו רק פעמיים בעונה. זה היה סוג של גמר גביע, הם ידעו לדקלם תוצאות ומבקיעים של כל דרבי. זכור לי דרבי בקטמון בו ניצחנו 1:3 ואת הגול שלי. עברתי בכדרור את הבלמים שאול מזרחי ורובוביץ' ומקו 16 המטרים בעטתי כדור חד ושטוח לפינה של השוער חיים לוין".
בלם בית"ר יצחק ג'אנו סיפר כי הוא היה מעריץ שלך כילד.
"אחלה ג'אנו, יריב ובלם מצוין שעשה דברים במגרש בעד קבוצתו. גם אורי מלמיליאן כתב בספר שלו 'הנער מממילא' שהוא אהד אותי כנער בירושלים. היריבות אז הייתה סוג אחר, לא כמו היום. הפסד בדרבים השאיר בבית שחקנים בעצב מספר ימים".
ב-1977 לקח הפסקה מהפועל ירושלים. "המאמן אמציה לבקוביץ' רצה אותי, אבל אני רציתי ריענון במועדון אחר. קיימתי שיחה עם לבקוביץ' שהסכים למהלך שלי . יחד עם מהטבי עברתי אל צבי סינגל שאימן את בני יהודה . נהניתי מאוד בשכונה עם הקבוצה ועם האוהדים הנפלאים שלה, היה שם כיף. אחרי בני יהודה חזרתי לשנתיים נוספות בהפועל ירושלים . היו לי בהמשך הצעות פחות טובות, החלטתי שאני תולה את הנעלים ופורש מכדורגל פעיל".
הפועל ירושלים סידרה אותך כלכלית?
"לא, בכלל לא. יכולתי להרוויח יותר במועדונים אחרים, אבל לא היה מי שידריך או יכוון אותי. לא היה לי בכדורגל של אותם ימים את הניסיון והחוכמה, אבל אין לי טענות".
האוהדים של היום מזהים אותך?
"לאוהדים רבים של הפועל ירושלים יש בטלפון צלצול של 'אחת, שתיים שלוש, אלי בן רימוז''. אני משתתף בימי שישי או באמצע השבוע בפרלמנט חברים בבית קפה ירושלמי מוכר. אוהדים רבים עוצרים, שואלים לשלומי ועדיין מבקשים חתימה למזכרת משחקן עבר של ימי התום בכדורגל הישראלי ובהפועל ירושלים".
כתבה זו מוקדשת לרוני דיאון ז"ל, שאלי בן רימוז' היה כל עולמו.