"בשנתיים האחרונות אני לא מגיע יותר למשחקיה של בית"ר ירושלים. לפני שנתיים פניתי באופן חד פעמי למועדון וביקשתי כרטיס הזמנה לתא הכבוד באצטדיון טדי. הם הבטיחו לי לבדוק ולחזור עם תשובה. גם תשובה שלילית היא תשובה, אבל עד היום הם לא חזרו אלי. תשאל את אלי אוחנה אם הוא מכיר את הבקשה. היכן הוא היה? מאז אני לא הולך יותר. זה מאוד כואב לי, אבל מכל דבר לומדים משהו חדש".
יצחק ג'אנו פגוע. מי שהיה הקפטן של בית"ר ירושלים בשנות ה-70 מאוכזב מהמועדון. "אני יצחק ג'אנו, שיחקתי 15 שנים בבית"ר, יש לי מעל 400 הופעות בליגה ובגביע המדינה. הייתי קפטן המועדון והנפתי שני גביעי מדינה. איך עושים מהלך כזה מולי? מאוד כואב לי".
כשהוא אומר ''כואב לי' הוא לא מתכוון רק לנפש. "יש לי 80 אחוזי נכות. פלטינות בשתי הרגליים, החלפתי שני מפרקי ירך מהשחיקה כשחקן בית"ר ירושלים. ביקשתי את הכרטיס מאנשים שמכירים ויודעים מי אני ולכן ההתעלמות כל כך פגעה בי".
ג'אנו נולד ב - 24 באפריל 1954 בירושלים, ניהל אגף ספורט בישוב מעלה אדומים והועסק במערכת החינוך כבוגר מכון וינגייט. "גדלתי ברחוב אתיופיה קרוב למוסררה, שם הרוב היו אוהדי בית"ר ירושלים. אני בחרתי לשחק בהפועל ירושלים, שהייתה אז אימפריה לעומת בית"ר שהייתה רק עוד קבוצה. אהבתי להגיע לאימוני ומשחקי הפועל ירושלים, לראות את אלי בן רימוז'. יום אחד איחרתי לאוטובוס לאימון נערים בהפועל ירושלים וחטפתי צעקות מהמאמן. לקחתי את התיק האישי, ברחתי משם והגעתי אל מאמן בשם ליאון שהגיע מפולין ואימן בבית"ר ירושלים. ליאון קידם אותי לנוער, ולאחר שנה אחת בלבד המאמן סמואל רזניק, אמר לי 'יאללה לבוגרים".
הוא החל לשחק כקשר, אבל מהר מאוד הוסב לעמדת הבלם: "אלו היו המשחקים האחרונים של הבלם הענק שלנו שאול ("המלך") מזרחי וגם הבעיות שעשה שמעון צ'רנוחה עזרו לי להפוך לבלם לצדו של אודי 'חמודי' רובוביץ'".
ספר על המשחק בבלומפילד נגד הפועל תל אביב, רוני קלדרון והחייל שמנע מהכדור להיכנס לרשת.
"זאת הייתה עונה מאוד לחוצה בתחתית. הפועל תל אביב נאבקה וזכתה אז בתואר האליפות 1968/69. קלדרון היה אז בשיאו, אחד הגדולים שראיתי. הוא עבר בכדרור בין הרגליים של צ'רנוחה, עבר את רובוביץ' ואת השוער חיים אברהם. רוני בעט לכיוון הרשת החשופה, אבל חייל במדי צה"ל קפץ מהגדר של שער 4 ועצר את הכדור לפני שנכנס לרשת. השופט לא אישר כמובן גול, המשחק הזה פוצץ בהמשך והפסדנו טכנית 3:0".
לאדם אחד בהפועל ירושלים שמורה לו פינה חמה בלב - אלי בן רימוז'. "הערצתי את אלי, גאון כדורגל, וירטואוז ואליל אוהדי הפועל ירושלים. באחד הדרבים הראשונים שלי בין בית"ר להפועל, אלי ממש טמטם אותי ועשה כל מה שהוא רצה במגרש במחצית הראשונה. במחצית בחדר ההלבשה המאמן הבהיר לי שאם לא אשחק נגד אלי חזק, הוא ימשיך לשגע אותי. כבר בפתיחת המחצית השנייה ירדתי לרגליו בגליץ' חזק , מבהיר כוונות להמשך. בן רימוז' הבין את הרמז והעדיף לשמור על הרגליים".
"מה זה היה, דרבי ירושלמי של שנות ה-70?
"הדרבי היה אז פוליטי, משחק של מפלגת העבודה נגד תנועת חרות. ניצחנו את הפועל ירושלים 1:2 מצמד שערים של חיים אזולאי. האוהדים הניפו אותנו על כתפיים עד למקלחות. השירה שנשמעה הייתה 'אבל בהסתדרות'. דרבי אז היה כמו גמר גביע , שחקנים לא התיצבו לעבודה אחרי הפסד".
במאי 1975 הוא חווה אכזבה גדולה בגמר הגביע נגד הפועל כפר סבא. "כבר היו לנו בתחילת הדרך את מלמיליאן, נוימן, ויקטור לוי סאבו ואחרים לשנים הבאות", הוא נזכר, "בליגה היינו קרובים לירידה ורק הפרש שערים הוריד את מכבי יפו. חלמתי להניף את הגביע, כקפטן בית"ר ירושלים, אבל שום, איינשטיין, אלמוג מרצ'ינסקי פוגל ויורם מור היו גדולים עלינו , הפסדנו 3:1 בשש הדקות האחרונות".
במשחק הזה ביקר מנחם בגין לראשונה באצטדיון כדורגל. בסיום הגיע לשיחה עם השחקנים בבית המלון רמדה. "הוא, מנהיג תנועת החירות, נכנס בצנעה למגרש. האוהדים זיהו אותו ורעש והתרגשות פרצו בין 18 אלף הצופים בבלומפילד. אכזבנו את בגין בהפסד. הוא הגיע בהמשך למלון רמדה בתל אביב. בירך אותנו ודיבר על בית"ריות, ציונות וז'בוטינסקי. בגין הבהיר כי בספורט פעם מנצחים ופעם מפסידים, הניצחון גם יגיע".
גדלת בהפועל, עברת לבית"ר. היכן אתה היום במפה הפוליטית?
"אני בצד של עם ומדינת ישראל. שמאל וימין ממש לא מעניין אותי, לא ביבי ולא בנט שהם תמיד זמניים ויכולים ללכת. אני רוצה מנהיגות ישרה ואמינה, אין לי אינטרס בכלל, רק טוב למדינת ישראל. יכולתי לשרת בצה'ל במחנה שנלר, לפתוח ולסגור שער בכניסה. אני פטריוט למדינה, עשיתי שירות קרבי, כך גם במילואים. היו פעמים שמשה דדש היה מגיע לעזה ולוקח ומחזיר אותי לפני ואחרי משחקים".
"ג'אנו שבר את הרגל"
קיימת דעה כי היית בלם פראי, קשוח ללא פשרות.
"הייתי בלם חזק, עם יציאה מהירה מהמקום בחמשת המטרים הראשונים. כמעט ולא הורחקתי בכרטיס אדום ושום שחקן לא נפצע ממני כפי שרבים חושבים. חוקי הכדורגל אז היו שונים, לא היה VAR. משחק הראש שלי היה אדיר, עם כתפיים חזקות ולא פחדתי משום חלוץ יריב. היה לי קשה בעיקר נגד ויקי פרץ, דמתי ועודד מכנס הטכני האלגנטי שפחד ממני, לו היה קשה נגדי".
שנה אחרי ההפסד לכפר סבא הגיע הגביע הראשון שלו. "בעונת 1975/6, היינו קרובים מאוד לתואר אליפות, אותו איבדנו במחזור האחרון בהפסד למכבי תל אביב 2:0. בחצי הגמר הדחנו את הפועל כפר סבא, 0:1. בגמר המתינה לנו מכבי תל אביב באצטדיון רמת גן, עם 50 אלף צופחם עם 55 אלף אוהדים בהם פעם נוספת מנחם בגין . אחרי 1:1 בתום 90 דקות המשחק נגרר להארכה. הלחץ של מכבי תל אביב היה כבד, אבל כדור חופשי מושלם של מלמיליאן לרשת של גדעון אלרן הביא את הגביע לירושלים. לקח לקבוצה שעתיים להגיע, אוהדים עצרו את האוטובוס ורקדו על הגג. חגיגת הכדורגל הכי גדולה בבית"ר עד אז".
שלוש שנים לאחר מכן, שוב גמר, שוב מכבי תל אביב, שוב 1:2 ושוב גביע. "באותה עונה האליפות הייתה של מכבי תל אביב. אנחנו סיימנו במקום השני בטבלה. הובלנו 0:2 מגולים של נוימן ואברהמי. ויקי פרץ צימק ועשר הדקות האחרונות מול הלחץ של שפיגל, טבק, שוויצר , אבי כהן ופרץ עברו כמו 10 שנים, לא הצלחנו לצאת מרחבת ה-16 ויחד עם השוער יוסי מזרחי חזרנו לירושלים עם הגביע השני של המועדון".
היה לו קשה לשמור על המקום בהרכב למשך תקופה כל כך ארוכה. "בלמים רבים ששיחקו לצדי באו ועזבו, כמו אברהם לב, לוריא, קרקו, ידיד, קירט, מנשה כהן ואחרים. מדוד קרקו הנהדר למדתי המון, הוא היה בלם קדמי, אני שיחקתי אחורי".
הכדורגל סידר אותך בחיים כלכלית?
"לא היה רע ואין לי מה להתלונן. יש לי דירה הרבה בזכות זה שצפיתי פני עתיד. השקעתי בלימודים, לא הלכתי להמר בקזינו ולא רכשתי מכוניות יוקרה".
נחשבת למנהיג המוביל של הקבוצה. יזמת את הדחת היו"ר עמוס אהרוני?
"הייתי בהחלט דמות מובילה בקבוצה, השחקנים היו חשובים ביותר. הייתה התנהלות לא טובה של אהרוני. ארגנתי שביתת שחקנים ולא הופענו לאימונים בימק"א. תנועת החירות בירושלים שלחה את יהושע מצא, אהרוני סיים את דרכו ואותי היו מי שכינו "מנהיג הכנופייה".
את הפרק של בית"ר סיים תחת המאמן אליהו עופר. "הייתי בתקופה שבה איבדתי את חדוות המשחק שכל כך אהבתי. כשכבשנו לא הייתי שמח כמו בעבר. עופר העדיף לשחרר אותי, היו"ר לייזי ריבלין התחנן שאמשיך ואהיה לפחות חלקית על הספסל. החלטתי לעזוב מרצוני ושאיש לא יפריש אותי מהכדורגל, עדיין הייתי מודל לחיקוי לילדים בבית"ר ירושלים".
שחקנים מובילים בבית"ר בעשור האחרון הגיעו דרכו לקבוצה, למשל אבי ריקן וקובי מויאל. "גידלתי במעלה אדומים שחקנים עבור בית"ר ירושלים ואני גאה על כך", הוא מספר.
ברחוב מזהים אותו, ולא רק בישראל. "לפני 7 שנים ביקרתי בטיול בפיטסבורג, פנסילבניה . שעון היד התקלקל וניסיתי לחפש קפיץ בסדרת חנויות. אחד המוכרים זיהה אותי, חיבק אותי בהתלהבות, טילפן לחברים בכפר סבא וירושלים וסיפר על הפגישה שלו עם ג'אנו. כמובן שגם השעון תוקן".