רק לאחרונה, כשהשתחררנו לאט לאט מכבלי הקורונה, נזכרנו בימים הראשונים שלה. הימים המבועתים, שבה חיכינו שתתפרץ ותעשה בנו שמות. חוסר הידיעה, כמו חוסר הוודאות, טלטלו אותנו. למבוגרים בינינו זה הזכיר קצת את תקופת ההמתנה, טרם מלחמת ששת הימים, שישראל חיכתה לפלישה של מדינות ערב במצב של חוסר בטחון (עד שמונה שר בטחון) ותחושת מועקה של שואה שנייה שעומדת להתרחש.
אם בקורונה האירוע היה עולמי והוריד בהדרגה מואצת את השאלטר על הפעילות הספורטיבית, בתקופת ההמתנה זה היה אירוע ראשוני מסוגו. ב-15 במאי 1967, במהלך יום העצמאות תשכ"ז, נכנסו כוחות מצריים לסיני, וישראל הגבירה בתגובה את הכוננות. ביום העצמאות עצמו התקיים מחזור ליגה בכדורגל, המחזור ה-25 בעונה הראשונה מתוך שתיים. זה המקום לשבור מיתוס: העונה הכפולה, כפי שהיא נקראת, לא נהפכה לכזו בגלל מלחמת ששת הימים, אלא בגלל "מלחמות" אחרות: מלחמות הקבוצות זו בזו על הישרדות ספורטיבית. באמצע שנות ה-60, ביוזמתו של חבר הנהלת ההתאחדות דאז, מיכאל (מיקה) אלמוג ז"ל, הוחלט להקפיא את הירידות והעליות בין עונת 19966/7 ל-1967/8, כדי לצנן את האלימות שאיימה על מהלכם התקין של המשחקים ועל תופעת סידור התוצאות על ידי מרכזי הספורט וגורמים עבריינים. קראו לזה אז בשם החריז והקליט "איום-ביום".
בתום 24 מחזורים הוליכה מכבי תל אביב בהפרש של 2 נקודות על פני מכבי חיפה והפועל באר שבע - כאילו דבר לא השתנה מאז - רק בהבדל אחד: חיפה ובאר שבע היו שתי העולות חדשות. למחרת יום העצמאות נקבע מלכתחילה משחק ידידות מול סקוטלנד באצטדיון רמת גן. סקוטלנד נחתה במוצאי יום העצמאות בלוד, בדרך למסע משחקים, ללא רוב נציגיה במנצ'סטר יונייטד, סלטיק וריינג'רס, שהיו בעיצומם של מאבקים בגביעי אירופה. מאמן נבחרת ישראל היה היוגוסלבי מילובאן צ'יריץ', והיה ברור לכל כי שני שחקני הנבחרת, גיורא שפיגל ושמוליק רוזנטל, אמורים למחרת להמריא למלזיה, כדי להצטרף לסדרת משחקים של נבחרת אסיה. שבעה שחקנים בהרכב הסקוטי שיחקו בליגה האנגלית. מבין הארבעה ששיחקו בליגה הסקוטית, בלט חלוץ גבה קומה בשם אלכס פרגוסון, חלוצה של דאנפרמליין עליו נכתב בעיתונות הישראלית: "שש לתיקולים, שופע אנרגיה".
25 אלף איש הגיעו למשחק, כמות קטנה משמעותית מהצפוי, וחסרת אנרגיות. סקוטלנד ניצחה 1:2 ובמקביל התקיים דרבי תל אביבי בכדורסל. הכל בינתיים התנהל כרגיל. למחרת הורה נשיא מצרים, גמאל עבד אל- נאצר לאנשי כוחות האו"ם בסיני לחזור לבסיסיהם. בשבת ה-20 במאי העביר נאצר כוח צבא מצרי מתימן חזרה הביתה, ובתגובה הוכרז בישראל על גיוס כללי. באותה שבת התקיים מחזור ליגה רגיל, אם כי רק על הנייר. הגיוס הכללי שיבש עבודת מפעלים ושירותים רבים. חלק גדול מן האוטובוסים של אגד גויסו למטרת הובלת גייסות. חלק נכבד משחקני הכדורגל שימשו כנהגי תובלה או אוטובוס, מן מקצוע נוח שהניב בתוכו גם הבטחה כלכלית.
העיתונות הייתה מגויסת ולא שיקפה את רמת הפאניקה הכללית שאחזה בציבור. ברחובות הערים מילאו שקי חול אבל העיתונות נהגה לכל היותר ברמיזות. "ריכוזי כוחות חיפאים מוגברים בצמרת הלאומית, מאיימים על מכבי תל אביב", נכתב באחת הכותרות של 'חדשות הספורט' ערב המחזור, כותרת שלא העידה על מה שיתרחש: הגיוס הכללי פירק באותה שבת כמה קבוצות.
הפועל באר שבע הופיעה למשחק בנתניה, מול הלפני אחרונה, ללא השוער הראשון שלה וללא עושה המשחק העיקרי שלה שמואל אדמון, והפסידה. הכח הופיעה למשחקה בפתח תקווה בלי ארבעה שחקני הרכב והמאמן-שחקן אהרון קפיטולניק. לסגל הוזעקו שחקנים שכבר פרשו כמה שנים קודם לכן. מכבי שעריים הופיעה עם 11 שחקנים בלבד למשחקה בבלומפילד מול הפועל תל אביב, שנערך לעיני נוכחות דלילה של קהל. רק שני שחקני הרכב הגיעו למשחק, השאר היו שחקני נוער, בהם בנימין (בומה) ויינברג השוער. לא ניתנה סיבה להיעדרות השחקנים. למחצית השנייה עלתה שעריים עם 8 שחקנים בלבד ועד לדקה ה-60 נטשו עוד שניים, כשהפועל תל אביב מובילה כבר 0:5. כשעמי גובס הצעיר יצא בצליעה, לא נותרה לשופט שלמה מרין ז"ל כל ברירה והוא הפסיק את המשחק, על פי חוק: לשעריים היו על המגרש 6 שחקנים בלבד. מיקי מיכאלי, השוער הראשון, הוזעק באותו בוקר למילואים. "הייתי במפח"ש, בקסטינה, נהג משאית אספקה", הוא שחזר השבוע. "היינו עם הכלים, מוכנים לנסוע למלחמה. שלושה שבועות הייתי בקסטינה ולא יצאתי הביתה - והייתי קרוב לבית. הייתה משמעת חזקה ולא נתנו לנו פס. עוד לפני שיצאנו למלחמה, נגמרה המלחמה. קבוצות גדולות הסתדרו יותר".
מחליפו, ויינברג, שנפצע קל מרסיסים במלחמת יום הכיפורים כששימש כתותחן בגדוד 113 של אוגדת ברן, נזכר: "הוחלט שצריך לקיים את המשחק, שהנוער יעלה, בצירוף אלה שלא גויסו. כמובן שזה לא היה כוחות. בשבת בבוקר הודיעו לנו שאנחנו משחקים והייתה התרגשות עצומה לשחק מול כוכבים. לא היינו מוכנים".
עמי גובס שהיה אז בן 16 וחצי סיפר על האירוע הזה פעם: "כל המדינה הייתה מגויסת, אבל הפועל הייתה בהרכב מלא, כולל מחליפים. התרגשנו מאוד ולא עמדנו על הרגליים, וגם עשינו גם הצגות כדי להפסיק את המשחק". אריה אקטע שהיה אז בג'וליס וסיים את המלחמה ברפיח סיפר אז: "הקבוצות הגדולות ידעו למשוך בחוטים, שעריים נחשבה אז עולם שלישי". שייע פייגנבוים שעלה למשחק כרגיל אמר על זה: "הייתי בפיקוד צפון, נהג של קצין שלישות, אבל בנו התחשבו כי היינו קבוצת צמרת".
התופעה הייתה משמעותית יותר בליגות הנמוכות, שם הופיעו כל קבוצות בהרכבי טלאים וחלקן גם לא הופיע. חמישה משחקים במסגרת ליגה א' כלל לא התקיימו. בעיתונות דילגו בין הטיפות ומכיוון שהיה אסור לציין באותה עת את הסיבה האמיתית להיעדרויות הרבות - ולא שהציבור לא הבין - הם בעיקר רמזו. הביקורת על שחקני שעריים התחלפה בהבעת הזדהות: "במציאות שנוצרה השבת, היה זה במידה רבה אי צדק ספורטיבי, שגבל באומץ לב מצד שעריים, להופיע בהרכב כזה למשחק אבוד מראש. כמה קבוצות אחרות פתרו את הבעיה בצורה קלה יותר", נכתב במאמר מערכת לא חתום, שהנסתר בו היה רב מאשר הגלוי. גם לא הייתה פאניקה כתוצאה ממשחקים בהרכבים לא מאוזנים. אחרי הכל, זה היה מחזור 26 מתוך 60, אף קבוצה לא הייתה באמת בסכנת ירידה.
יממה לאחר המחזור המוזר, החליטה מזכירות ההתאחדות לכדורגל להמשיך ולקיים את מחזורי הליגה ומשחקי ההשלמה כסדרם. יתרה מכך: המזכירות החליטה כי קבוצה שלא תתייצב בגלל היעדר הרכב, או שמשחקה יופסק בגלל בעיות הרכב, תפסיד טכנית 3:0. היא אף חידדה את החלטתה בכך שהתירה שיתוף שחקני נוער ללא הגבלה. לטענת מזכירות ההתאחדות, המצב בישראל אינו מצב חירום ואין לקטוע את משחקי הליגה למרות שהגיעו בקשות מצד קבוצות (בני יהודה והכח) ששחקניהן גויסו.
החשש היה משיבוש משחקי הגביע. בניגוד לליגה שנמתחה על פני שנתיים, הגביע שוחק רגיל, אחת לשנה. הגמר נקבע ל-21 ביוני. למחרת ההחלטה, ה-22 במאי, עזבו אנשי כוחות האו"ם את סיני . עבר עוד יום ונאצר סגר את מיצרי טיראן, בכניסה לים סוף, בואכה אילת, לתנועת כלי שיט ישראלים. כוחות סוריים וירדנים החלו להיערך לצד הגבול, שהיה אז קרוב משמעותית לערים ישראליות. המתח היה בשיאו וגרם להודעת ההתאחדות להיראות מגוחכת, בפרט שבפתח עמד באותו שבוע מחזור בשמינית גמר גביע המדינה.
משחק המפתח בשמינית הגמר היה בין הפועל תל אביב להכח מכבי רמת גן. בהפועל לא הופיעו כדורגלני מפתח לאימון המסכם. בהכח הופיעו ארבעה שחקני הרכב בלבד לאימון. גד סולמי ז"ל, מזכיר בני יהודה, הלך עם זה רחוק יותר והודיע כי בני יהודה לא תופיע למשחק הגביע שלה מול הפועל חיפה. לבסוף היא הופיעה מראש עם שישה שחקנים, והמשחק לא התקיים.
למשחק שלה הופיעה הכח עם שבעה שחקנים בלבד ולאחר פציעת אחד השחקנים, הפסיק השופט משה אשכנזי ז"ל את המשחק בדקה ה-36. למרות שהמשחק שוחק 11 מול 7 הוא הופסק במצב פנטסטי של 1:1. צבי (צ'יקו) פרקש לא הגיע למשחק: "הייתי עוד חייל סדיר, בדרום, ליד צאלים. הייתי אמנם שחקן נבחרת השריון, והייתה לי עדיפות, אבל כשהיה - היה. לא העזתי לבקש לצאת, זו הייתה בושה. עשיתי את המלחמה".
משחקי שמינית הגמר היו הקש ששבר את גב הגמל, וכמו במשבר הקורונה, הודעה חדשה אחת סתרה את ההודעה מאתמול. יו"ר ההתאחדות מנחם הלר הצהיר שייעשה הכל כדי לקיים משחקים כסדרם, אבל באותה נשימה הוחלט לקיים ישיבת מזכירות נוספת, שנייה באותו שבוע, אירוע חסר תקדים. ישיבת המזכירות הזו, שלושה ימים לאחר הישיבה האחרונה, קבעה דברים שונים בתכלית: הוחלט על דחיית משחקי הליגה בשבוע וקיום של משחקי ידידות, כדי לשמור על כושר למקרה ויתחדשו המשחקים. להזכירכם, זו המתנה למלחמה - אם תהיה בכלל - לא מצב מלחמה.
במקביל הוחלט להעמיד את שעריים, בני יהודה והכח לדין משמעתי באשמה שחרגו מתקנון ההתאחדות. בית הדין המשמעתי יישר קו עם המצב הכללי והחליט לקיים משחקים חוזרים בגביע, כיוון שלא נמצא דופי בהתנהלות הקבוצות. בשבת ה-27 במאי אמורה הייתה לפרוץ מלחמה, אבל התערבות בינלאומית דחתה אותה. ב-30 במאי נקבע משחק כדוריד ביד אליהו בין נבחרת ישראל לסגנית אלופת העולם, נבחרת דנמרק. לאחר דיונים מעמיקים בעניין החליטה דנמרק להגיע, למרות מצב אי הוודאות, ולמרות שרוב שחקני נבחרת ישראל היו מגויסים. יממה לאחר האישור הדני, הורה הממשל הדני לעצור את נסיעת הנבחרת לארץ. גם נסיעת נבחרת הנוער בכדורגל לאיטליה התבטלה. פעילות הספורט בישראל הושבתה מסוף מאי 1967.
כיוון שלא היה ברור - וגם לא גלוי - מתי תפרוץ מלחמה, נדחו משחקי הליגה שוב, הפעם ל-10 ביוני, מתוך מגמה לסיים את המחזורים האחרונים של העונה הראשונה מבין השתיים. יממה לפני פרוץ המלחמה הועלתה לראשונה הצעה לדחות את המשחקים לעונה הבאה. ישיבת המזכירות, השלישית בתוך שבוע, נקבעת לצהרי ה-5 ביוני 1967, כמה שעות לאחר שמטוסי חיל האוויר השמידו את רוב חיל האוויר המצרי בעודו על הקרקע, והחלו הקרבות. כמובן שהמסרים שיצאו מהישיבה היו אופטימיים - לנוכח הדיווחים המשמחים - גם כדי לקנות דעת. דובר שם על חזרה לפעילות ב-17 או ב-24 ביוני, תאריכים שלא היו ריאלים הן מבחינת נוכחות הספורטאים והן מבחינת כושרם. רק ב-15 ביוני, חמישה ימים לאחר תום הקרבות, התקבלה ההחלטה הסופית: משחקי הכדורגל יתחדשו ב-26 באוגוסט במחזורי השלמה, חודש לפני המועד המקורי לחידוש העונה השנייה.
מעשית, פעילות הספורט היחידה של ישראלים הייתה של שפיגל ורוזנטל שהיו עם נבחרת אסיה בקואלה לומפור, נבחרת שהתמודדה מול קבוצות אנגליות כמו לסטר וסאות'המפטון. חזרתם של השניים תוכננה ל-6 ביוני ב-7.30 בבוקר. כמובן שהחזרה במועד הזה לא יצאה אל הפועל. שפיגל: "אשתי, מרגלית ז"ל, הייתה ב"בור", באגף מבצעים, ידענו שיש מתיחות, אבל לא יכולנו להתקשר מקואלה לומפור לארץ. כיוון שקיבלנו אשרות מיוחדות לשחק בנבחרת אסיה, לא הרגשנו איזה שהיא שנאה או מתיחות כלפינו. כשטסנו לטהרן, העיר אותנו הקפטן וסיפר לנו שפרצה מלחמה. הוא אמר שאין באפשרותו לנחות בישראל והוא ממשיך לרומא. הוא שאל אותנו מה בכוונתנו לעשות, ומכיוון שהיו אז יחסי ידידות מאוד טובים עם איראן, והכרנו בטהרן אנשים, נשארנו שם כמה ימים. בטהרן פגשנו יהודי בשם רפי שסיפר לנו שהשמדנו את כל חיל האוויר המצרי על הקרקע, ושלא נדאג. להגיד שלא דאגנו? בוודאי שדאגנו. הרגשתי שאני שליח של מדינת ישראל. ביום שעלו על רמת הגולן, היום החמישי של המלחמה, הגיע מטוס אל על ולקח אותנו לארץ".
יומיים לפני פרוץ המלחמה כתב ישראל פז ב'חדשות הספורט': "כשאתה מסייר בדרום ובצפון אתה פוגש אותם (את הספורטאים) - צרובי שמש, עייפים, מעט אולי גאים. הם עומדים בשער המדינה, כדי להגן עליה מפני צר ואויב. נפלו כל המחיצות, אין הפועל, מכבי ובית"ר. יריבים הפכו לידידים... תמיד ניצבו לנגד עיני במדי ספורט מבהיקים, רצו אחרי הכדור, בעטו בו או שקלעו לסל. והנה, הם השתנו. יותר רצינות, יותר דריכות - מוכנים לכל. מדיהם עתה - מדי צה"ל. במקום כדורי גומי - כדורי עופרת".
המלחמה, בעיקר בחזית המזרחית חלחלה אל תוך הספורט. שלושה פגזי ארטילריה של הלגיון הירדני נחתו במגרש קטמון בו אירחה הפועל ירושלים את משחקיה. אחד נחת ליד מתלה הכביסה בסמוך לכניסה לחדר ההלבשה, אחד ליד יציע האורחים ואחד במגרש עצמו. לא היו נפגעים. המלחמה גבתה קורבן נוסף: מדינות הגוש המזרחי ניתקו את יחסיהן הדיפלומטיים עם ישראל. מחנה האימונים של נבחרת הכדורגל בבלגרד בוטל בגלל ניתוק היחסים עם יוגוסלביה. מאמן הנבחרת היה כזכור יוגוסלבי - מילובאן צ'יריץ' - אבל הוא התעלם מהמצב, וחזר לארץ בסוף אוגוסט ועזב רק לאחר שנה, לטענתו בגלל ניתוק היחסים.
מלבדו היו בישראל לפני המלחמה חמישה מאמנים יוגוסלבים - מינדה יובאנוביץ' בהפועל חיפה (שעבד בארץ שש שנים ברציפות), יאנה יאנבסקי במכבי שעריים, בלה פאלפי בהפועל פתח תקוה, סלאביו סטנקוביץ' בשמשון, מילאן באצ'יץ' במכבי חדרה מליגה א' צפון, ומאמן בולגרי- נוטקו וולב - בהפועל ירושלים. אף אחד מהם לא שב לעבודתו לאחר המלחמה. ובכל זאת הייתה הפתעה: במכבי יפו החליט המאמן יצחק שניאור לעזוב ולעבור למכבי נתניה ואת מקומו מילא בולגרי - איך לא - בשם סאשו פופוב, שאימן קודם את בית"ר באר שבע. זה ארך אמנם 8 משחקים בלבד, אבל בכל זאת, בולגרי אחרי ניתוק היחסים? רק ביפו.
המצב המדיני החדש גרר איתו כמובן גם החרפה ביחסים עם מדינות שונות בעולם, כולל באסיה, היבשת אליה השתייכה אז ישראל מבחינה כדורגלנית. הטורניר הקדם אולימפי שלח לאולימפיאדת מקסיקו סיטי שלוש נציגות מאסיה, אחת מהן הייתה אמורה להיקבע בתום טורניר שהיה אמור להתקיים בישראל ואליו שובצו בורמה (היום מיינמאר), הודו, איראן, ציילון (היום סרילאנקה) וצפון קוריאה. כן, קראתם נכון: איראן וצפון קוריאה בטורניר קדם אולימפי בישראל. בשלב הזה הודיעה ההתאחדות בישראל: "הטורניר יתקיים בכל מצב ובכל מספר של משתתפים". בהמשך יפרשו כל היריבות, רק ציילום תגיע, תחטוף בסיכום שני המשחקים 11:0, ותאפשר לישראל להגיע בפעם הראשונה לטורניר האולימפי בכדורגל.
הליגה בכדורסל נקבעה להתחדש בתוך חודש, ב-21 ביולי ועמדה בזמנים. טל ברודי, שחקן הרכש האמריקאי, שהוליך את הקבוצה לגמר גביע אירופה למחזיקות גביע כמה חודשים לפני כן, הופיע לאימון המחודש של מכבי תל אביב עם גופיה ירוקה שנלקחה שלל מהלגיון הירדני ועליה המספר 5 בערבית. לעומת זאת, הליגה בכדוריד הופסקה והפועל פתח תקוה שהובילה את הטבלה בטרם המלחמה - הוכרזה כאלופה.
האופוריה התחלפה בתוגה כשהגיעו הידיעות הראשונות על זהות קורבנות המלחמה. כך למשל נודע כי ראובן טל (גרינטל) ז"ל, שהיה כוכב הפועל בלפוריה בזמן ששיחקה בליגה הבכירה - שחקן בסגנון אנגלי - נהרג ביום השני למלחמה כשמטוס תובלה עיראקי התרסק בעמק יזרעאל, לתוך המחנה הצבאי בו שהה. בן 35 היה במותו. יוסף בורגין ז"ל, כדורסלן עבר בליגה הבכירה במכבי קרית מוצקין בין 1959 ל-1966, מפקד טנק במילואים במלחמה, נפל בקרב על עמק דותן והוא בן 28 בנופלו.
יגאל כהנא ז"ל, שוער הפועל עכו, נהרג כחייל סדיר בגולני בקרב על כיבוש תל פאחר; יעקב (כבי) סופר ז"ל, קשרה האחורי של הפועל קרית אונו, נפל בקרב על ג'נין. יעקב שפשק ז"ל, שחקנה של הפועל צפת, שכבר פרש, הוחזר לשחק עם עוד שישה שחקנים, כשגויסו רוב שחקני הפועל צפת בתקופת ההמתנה. שפשק שיחק, גויס, ונפל בקרב על אום כתף ביום השני למלחמה.
רמי רז (ברזובסקי) ז"ל ששיחק כדורסל בבית"ר ירושלים וכדורגל באס"א ירושלים נהרג מירי צלף בקרב על כיבוש אבו טור. שתי האגודות מיהרו לקיים משחק לזכרו כבר ב-12 ביולי, מספר שבועות לאחר נפילתו. בקרב הזה נפל גם מאיר רול ז"ל, שחקן נבחרת ישראל והפועל נען בכדורעף, עולה חדש מרומניה. בכלל, 10 שחקני כדורעף נהרגו במלחמה, ובכללם חבר סגל נבחרת ישראל אסף רבינוביץ' שנהרג על גדות תעלת סואץ. 17 שחקני כדורסל נפלו במלחמה, 22 כדורגלנים.
והיה גם את יוחנן וולך, אולי השחקן הבכיר הכי קרבי שהיה בכדורגל הישראלי. כזה, ששיחק במונדיאל ולאחר המונדיאל עלה על חגור ונשק ויצא למילואים. הוא פספס את המלחמה (שאז עוד קראו לה "מלחמת 90 השעות") כיוון שלא הייתה לו יחידה. ביום השלישי של המלחמה, הגיע למתחם גלילות, כדי לחפש יחידה להגיע איתה לחזית, והמלחמה פשוט נגמרה. "רוב המלחמה שיחקתי בגלילות שערים קטנים עם מוטל'ה שפיגלר", סיפר השבוע.