הגרסאות בנוגע להחלטה על קיום המשחק הראשון אי פעם של נבחרת אוקראינה, קצת שונות.
לפי אחת מהן - הפרקטית והקרה - שוער העבר ויקטור באניקוב, שעמד בראש ההתאחדות לכדורגל של אוקראינה שהוקמה בסוף 1991, הגיע לביקור לימודי בבודפשט כדי ללמוד מההונגרים. היחסים בינו לבין ראשי ההתאחדות המקומיים התחממו והדרך למשחק ידידות נסללה.
לפי גרסה שנייה - הרומנטית יותר - באניקוב היה בחופשה עם אשתו בבודפשט. השניים צעדו ברחובות, הגיעו במקרה למשרדי ההתאחדות לכדורגל והחליטו להיכנס. היו"ר האוקראיני נעזר באשתו שדיברה אנגלית, השיחה קלחה, החיבור היה מידי והדרך למשחק ידידות נסללה.
באניקוב לא יוכל לאמת את אחת הגרסאות, הוא מת ב-2001, אבל גם אם האמת לאמיתה נמצאת באחד הסיפורים או איפשהו ביניהם, על דבר אחד אין עוררין: היום (שישי), ה-29 באפריל 2022, הכדורגל האוקראיני מציין 30 שנה למשחק הראשון אי פעם של הנבחרת המקומית. משחק ידידות נגד הונגריה. ציון דרך שבאופן יחסי יעבור מתחת לרדאר, כי למי באוקראינה יש עכשיו ראש לכדורגל?
ההתאחדות לכדורגל של אוקראינה הוקמה כחמישה חודשים לפני המשחק נגד הונגריה והייתה ארגון עני (בין היתר בגלל סכסוך פוליטי), חסר שיניים וגם חסר מושג. בעוד אסטוניה, ליטא ולטביה - שנפרדו בעצמן מברית המועצות - קיבלו חותמת מפיפ"א והשתתפו במוקדמות מונדיאל 1994, אוקראינה לא הצליחה לעמוד בדרישות ונאלצה לעלות על הנסיעה המאוחרת.
חוסר היכולת של אנשי ההתאחדות לדחוף ולהאיץ, גרם לנזק גדול ולפיגור משמעותי. שחקנים רבים שקיבלו זימונים ליותר מנבחרת אחת שהייתה חלק מברית המועצות, ויתרו על המדים של אוקראינה. מה להם ולשנתיים וחצי של משחקי ידידות, אם הם יכולים להתחרות על העפלה לטורניר גדול?
בעיות התפקוד באו לידי ביטוי ככל שהמשחק נגד הונגריה התקרב, ובווליום גבוה. התאריך שנקבע למשחק תחילה היה ה-22 באפריל והמיקום: אצטדיון הרפובליקה בקייב (שב-1996 קיבל את שמו הנוכחי, אולימפיסקי). לא דובים ולא יער. אחד התנאים של ההתאחדות ההונגרית לקיום המשחק, היה שהאוקראינים ישלמו על הטסת השחקנים והצוות לקייב. אבל המצב הכספי היה כל כך גרוע, עד שסוכם להעביר את ההתמודדות לעיר שנמצאת קרובה להונגריה, ושהנבחרת האורחת תגיע באוטובוס.
היעד החדש שנבחר היה אוז'הורוד שבמערב אוקראינה. עיר ששוכנת בצמוד לגבול עם סלובקיה וקרובה מאוד גם לגבול עם הונגריה. גם התאריך הוזז. לפי אחד הסיפורים, ההחלטה הייתה לקיים את המשחק ב-28 באפריל, אבל יו"ר ההתאחדות באניקוב חגג יום הולדת ולא רצה הסחות דעת. כך או אחרת, באוקראינה והונגריה סימנו ביומנים: ה-29 באפריל.
השער של סטפן שאלוי
אחד הצעדים הראשונים אחרי הקמת ההתאחדות לכדורגל הרעועה של אוקראינה בסוף 1991, היה להקים מועצת מאמנים שיקבלו ביחד החלטות מקצועיות עד שהעסק יתייצב. לקראת המשחק נגד הונגריה הם הכינו רשימה של 41 שחקנים שכללה בין היתר שמות כמו צ'אנוב, קוזנצוב, מיכאיליצ'נקו, ליטובצ'נקו, בלאנוב, פרוטסוב וקנצ'לסקיס. בפועל אף אחד מהם לא הגיע.
לאוקראינים לא היה כסף להטיס או אפילו להסיע שחקנים שמשחקים מחוץ למולדת, וגם ככה חלק מה"מוזמנים" העדיפו את הקריאה מנבחרת חבר העמים - הגרסה הזמנית מודל 1992. כך הסגל הורכב בסופו של דבר רק מכדורגלנים שמשחקים באוקראינה. ביניהם היו יורי מורוז, סרגיי טרטיאק, סרגיי פוגודין, סרגיי גוסב ואיבן גצקו - כולם עוד יגיעו בהמשך לשחק בקבוצות ישראליות.
המשחק נגד אוקראינה היה חגיגי על הנייר, אבל לא היה בראש סדר העדיפויות של השחקנים שהיו עסוקים בליגה המקומית שנולדה זמן לא רב לפני כן. גם התנאים בדרך עליו נשמעים היום כאילו לקוחים מעולם אחר.
על נסיעות שילמו תורמים, על התכנסויות של הנבחרת - כולל דברים בסיסיים כמו אש"ל לשחקנים - שילמו אנשי עסקים. מאמן דנייפרופטרובסק, מיקולה פאבלוב, שנגד הונגריה שימש כאחד מעוזרי המאמן ובשנים הבאות שימש כמאמן זמני, היה נעזר בקשרים שלו כדי לגייס ספונסרים לפעילות השוטפת.
השחקנים התאספו בקייב ב-27 באפריל, התאמנו פעם אחת ויומיים לאחר מכן המריאו למערב אוקראינה במטוס מיושן. ביום המשחק באוז'הורוד. כל העלויות הכרוכות בארגון של המשחק יצאו מהתקציב של מחוז זקרפטיה.
מפעל מקומי שהכין חולצות לדינמו קייב, התבקש לפעול במהירות כדי שלשחקנים יהיו מדים של נבחרת כדורגל. במפעל כבר היו עליוניות עם העיצוב של אינטר ובפעולה מהירה הן עברו הסבה לכאלו של נבחרת אוקראינה. החולצות היו ללא דגל, נשאו סמל רעוע של ההתאחדות, עם אותיות ברוסית והיה בהן פס אדום. השוער איגור קוטייפוב שיחק עם האפודה שלו מדינמו קייב שעברה כמה שינויים קוסמטיים כדי להפוך אותה לכזו של הנבחרת.
ואחרי כל הצרות, היה גם משחק כדורגל.
"אף אחד מאיתנו לא ידע את המילים". שחקני אוקראינה בהמנון
לאור העובדה שוואלרי לובנובסקי האגדי היה תחת חוזה בנבחרת איחוד האמירויות, מי שנבחר לעמוד על הקווים היה ויקטור פרוקופנקו שאימן את צ'רנומורץ אודסה. באצטדיון היו 8,500 מקומות, אבל מספרים שלמשחק הגיעו 13 אלף צופים שאיכשהו הצליחו להידחק ביציעים. בגלל שבמחוז זקרפטיה היה מיעוט הונגרי גדול, הנבחרת האורחת קיבלה תמיכה גדולה מהיציעים.
בזמן השמעת ההמנון, השחקנים של אוקראינה עמדו בדממה. "אף אחד מאיתנו לא ידע את המילים", סיפר שנים לאחר מכן הקשר סרגיי קובאלץ, "הכול סביב המשחק הזה קרה מהר ובחיפזון. בשום שלב לא ידענו מה הדבר שיקרה".
סטפן שאלוי פתח בהרכב של הונגריה ושיתף פעולה בין היתר עם גאבור מרטון, אישטוון פישונט וטיבור באלוג. השבוע התראיין במולדתו וסיפר: "אני זוכר שכבשתי את השער הראשון וגם שביציעים היו הרבה הונגרים שעודדו אותנו. אגב אנקדוטה מעניינת: כמה שנים לאחר מכן חתמתי בבית"ר ירושלים הישראלית ושם שיתפתי פעולה עם סרגיי טרטיאק, ששיחק בנבחרת אוקראינה באותו יום".
שאלוי זכר היטב. הוא דחק את הראשון בדקה ה-61 ויוזף קיפריץ' הגדול הוסיף צמד בדקות 70 ו-84. הונגריה כבר הייתה רחוקה שנות אור משנות ה-50 הגדולות, אבל עדיין הייתה גדולה בכמה מידות על חבורת האוקראינים שנאספו בחיפזון כדי לקיים משחק ראשון אי פעם (בין היתר כחלק מהדרישות של אופ"א ופיפ"א). בדקה ה-90 נכבש השער המצמק - השער הראשון בהיסטוריה של נבחרת אוקראינה. איבן גצקו בעט כדור חופשי חזק מ-20 מטר והרעיד את הרשת, 1:3 להונגריה בסיום.
נבחרת אוקראינה לא חזרה לשחק שוב באוז'הורוד וב-30 השנים שחלפו מאז, עשתה התקדמות עצומה. לסיפורים סביב הארגון של אותו משחק היסטורי אין רמז בהתנהלות כיום. ביום שישי יציינו שם שלושה עשורים למשחק הראשון של נבחרת אוקראינה, במקלטים ובשוחות.