מאת שי גולדן
זהו, חברים. לאחר 17 שבועות של טירוף חושים, בהם האבסורדי והפארדוקסלי התחרו בבלתי אפשרי, בהם המילה "הפתעה" איבדה כל משמעות והמושג "פייבוריטית" הפך לבדיחה רעה, הגיעו 12 המאושרות לקו הסיום. הליגה הסדירה ניפתה את המוץ מהתבן, את הזהב מהנחושת ואת הקבוצות שקורצו מחומר של פלייאוף מאלה שטובות רק בתחזיות טרום העונה. ה-AFC, המחוז החזק ב-NFL, יוצא לקרב ההכרעה על זהות הנציגה מטעמו לסופרבול. לפניכם שש הקבוצות שעשו את כל הדרך הארוכה, רק כדי לגמור את העונה עם לב שבור. למעט אחת.
טנסי טייטנס: הרגליים של אדי ג'ורג'
לפנינו הקבוצה בעלת המאזן הטוב ביותר ב-AFC והזוכה בפרס הנחשק מכולם: יתרון ביתיות לאורך כל הפלייאוף.
לטייטנס משחק ריצה יציב בהנהגתו של אדי ג'ורג' וקו קדמי יציב למרות היעדר שמות גדולים, שמספק לקווטרבק סטיב מקניר את הזמן להחליט החלטות טובות. יכולת המוביליות של מקניר מחפה על קריאת משחק חסרת השראה ועל יד בינונית מאוד. המאמן ג'ף פישר עושה עבודה מצוינת ונותן הרבה מוטיבציה לשחקנים. ההגנה מורכבת מחוליית דפנסיב אנדס מצויינת, המפעילה לחץ על קוורטרבקים יריבים, אבל עם חולשה בקו האחורי של הליינבקרים ובעמדת הקורנרבק. למרות זאת, ובסך הכל, הגנה יציבה.
החולשה של הטייטנס נעוצה בחוסר ההתבלטות של מקניר, בקו אחורי בינוני ובבועט (אל דל גרקו) שכבר פישל העונה יותר מדי פעמים.
פוטנציאל: הטייטנס יכולים ללכת עד הסוף אם אדי ג'ורג' יצליח להחזיק את ההתקפה יותר מ-35 דקות בערב. במקרה הרע, אם הברונקוס או הקולטס יגיעו לבקר, הטייטנס ילכו הביתה.
אל תפספס
מיאמי דולפינס: הגנה של מלכים, התקפה של ליצנים
אלופת הבית המזרחי המטורף וההפכפך מכולם ראויה לפרס יקירת המדור על הצלחתה להתגבר על הנטייה שלה לחרבן לעצמה את העונה במחזורים האחרונים. התעלות מרהיבה של הגנת הדולפינס הפכה את השאלה "מי יבקיע?" לתפלה ואת השאלה "מי יחטוף היום כדור/יפיל את קווטרבק היריבה"? לרלבנטית הרבה יותר.
הגנת הדולפינס היא הטובה ביותר ב-NFL לדעתי. הקו הקדמי המורכב מגארדנר, בוונס וטיילור אחראי ל 32 סאקים השנה. מספר מדהים. הקו האחורי של ווקר, סרטיין, מדיסון ומריון חטפה השנה 23 כדורים. זק תומס הוא הליינבקר השלישי בטיבו בכל הליגה אחרי ריי לואיס ודרק ברוקס. למאר סמית,הרנינגבק של מיאמי הוא הנשק ההתקפי העיקרי שלה. אוראנדה גדסדן הוא רסיבר מצויין וגם הנפגע העיקרי מפרישת מרינו. לדולפינס יש גם פאנטר מצויין, מאט טרק, ובועט ששייך לעילית: אולינדו מארה. חוצמזה, אין להם כלום. אבל ממש כלום. לדולפינס משחק התקפה חסר השראה לחלוטין עם מאמן שסולד ממשחק מסירות כמו מאבעבועות שחורות (צ'יין גיילי). ג'יי פידלר, הקווטרבק הפותח, הוא קווטרבק שני מצויין, אבל בוודאי לא שחקן שייקח אותך לאליפות. וונסטד עצמו הוא מאמן הכנה מצויין, אבל מנהל משחק גרוע. שני הפסדים לפחות רשומים העונה על שמו: מול הג'טס ומול הבאקס.
פוטנציאל: הדולפינס יכולים להגיע לגמר ה-AFC אם סמית ישא את הכדור מעל 35 פעמים, פידלר לא יזרוק אינטרספשנס והדולפינס יחזיקו את הקבוצה ממול על פחות מ-14 נקודות. כל תסריט אחר יטביע את הדולפינס.
אוקלנד ריידרס: גרודן וגאנון במושב הנהג
אלופת הבית המערבי של המחוז היא אולי ההפתעה הנעימה של השנה ב-AFC. ריץ' גאנון, הקווטרבק, נותן את העונה הטובה ביותר שלו כמקצוען וסוחט מלימון 37 שנותיו את המקסימום.
ג'ון גרודן, מאמן צעיר שהתחנך באקדמיה לפוטבול של הפורטי ניינרס הביא אתו מנטליות של "התקפה מנצחת משחקים", ומשנן לריידרס בחדר ההלבשה שמסורת היא כמו שיק בלי כיסוי, המספרים שרשומים עליו יפים, אבל אין שום דבר מאחוריהם.
גרודן מתגלה כהימור של העשור לאל דיוויס, בעלי הקבוצה. גאנון הוא קוטרבק בעל ניסיון עשיר בעונה הסדירה, אבל בארבע הופעותיו כשחקן פותח בפלייאוף, רשומים על שמו ארבעה הפסדים. קאופמן וויטלי, שני הרנינגבקס של הריידרס, הם פקטורים אמיתיים בכל סקאוטינג ריפורט לקראת משחק באוקלנד, אבל שניהם ביחד שווים פרד טיילור אחד, בקושי. ההגנה של הריידרס מספיק חזקה כדי להתמודד בבית המערבי החלש, אבל היא מסתמכת יותר מדי על הבליץ, ובמשחקים מול קווטרבקים מהירי תגובה הם חטפו השנה על הראש. הקו האחורי של הריידרס, למעט צ'ארלס וודסון, הוא מהחלשים בליגה, כשהריידרס מאפשרים לקבוצות למסור עליהם מעל ל-240 יארד באויר בממוצע.
הספיישל טים שלהם בעייתי גם כן ואיפשר השנה חמש החזרות לטאצ'דאון מפאנט או מקיקאוף. בפלייאוף, שבע נקודות מהחזרת פאנט הם קנס בלתי נסבל. הריידרס הם הקבוצה הכי מבוגרת ב-AFC ולמרות זאת הם הופיעו רק פעמיים בשמונה השנים האחרונות בפלייאוף. צפו לרגליים קרות ברגעי ההכרעה.
פוטנציאל: סיבוב שני בפלייאוף ומקסימום גמר ה-AFC. הכל יקום ויפול על גאנון.
בלטימור רייבנס: עם כל הכבוד לאדון דילפר אין כבוד
הרייבנס הם הבטחה שקיימה את עצמה ובכל זאת הצליחה לאכזב. בתחילת השנה סימנו אותם כל מביני העניין כמועמדת לסופרבול וקבוצה לצפות בה השנה. בסיכומה של השנה ניתן לומר שהרייבנס, עם טרנט דילפר בקווטרבק (!), מיצו את המקסימום מסגל השחקנים שלהם, אבל לא הצליחו להדליק ניצוצות של ממש. יש להם הגנה שוברת שיאים ומשחק ריצה מצויין (ג'מאל לואיס). אבל בינינו, לכל הקבוצות בפלייאוף יש לפחות את זה, אם לא יותר.
הרייבנס מאוד "חמים" על ההגנה שלהם ומדברים עליה באותה נשימה עם ההגנות של הברס משנות השמונים, הסטילרס משנות השבעים והאיגלס של שנות התשעים. עם כל הכבוד, מותר כאן לגחך. הרייבנס קבוצת הגנה מצויינת, שאפשרה השנה פחות נקודות מכל קבוצה אחרת בהיסטוריה, אבל זה קרה במשחקים בתוך הבית הפחות פורה מבחינה התקפית בליגה. הבנגלס, הסטילרס, הבראונס, הג'גוארס הצולעים ואפילו טנסי הסולידית הם לא קבוצות ששמות הרבה נקודות על הלוח. במקרה הזה, הטבלה משקרת. במשחק מול הברונקוס נראה אם הדיבורים על ההגנה של הרייבנס יעמדו במבחן מול ההתקפה היצירתית ביותר במחוז. ההימור שלי הוא שהכל יקרוס כמו מגדל קלפים.
דילפר, שאיבד את מקומו בהרכב של הבאקס לשון קינג האנמי, הוא הקווטרבק הפותח של הרייבנס, מה שאומר צרות צרורות. בריאן ביליק יכול לדבר עד מחר שזו הקבוצה של דילפר, אבל איתו הרייבנס לא יגיעו לשום מקום, באחריות. דילפר לא מסוגל להעביר אישה זקנה את הכביש, בטח שלא לקחת קבוצה לסופרבול. הקהל הביתי בבלטימור הוא בן בלי בית. ליבו נתון לקולטס של ג'וני יונייטס, אבל במקום זה הוא קיבל את הבראונס של ארט מודל לאחר מתיחת פנים. קהל במשבר זהות הוא לא הגב שאתה רוצה להישען עליו בפלייאוף.
פוטנציאל: גמר AFC. בגלל ההגנה והפחד מפאדיחה בירידה עליהם. בתכל'ס, הברונקוס כבר יראו להם מה זה.
דנוור ברונקוס: קו ההתקפה מספר אחד בליגה בעשור האחרון
מהקבוצה המיתולוגית של אלוויי נשארו רק השם, האוהדים הפנאטיים והמאמן מספר 1 ב-NFL. יש להם קווטרבק עם כשרון, נשמה וביצים, אבל עם כתף בעייתית (בריאן גריזי) ויש להם את משחק הריצה הכי טוב במחוז ואת הקו ההתקפי הטוב ביותר (והקטן ביותר!) בליגה. אה כן, הם גם הקבוצה הכי כיפית בעולם.
מייק שנהאן. המוח ההתקפי המבריק ביותר מאז ביל וולש והחבר הטוב ביותר של ג'ון אלוויי, בנה קבוצת פוטבול חכמה, קטנה ומיומנת. הוא נשען על הקו ההתקפי הטוב ביותר בעשור האחרון ועל מצבור רנינגבקס בלתי נגמר. מייק אנדרסון העביר עונת רוקי חלומית וגריזי בדרך להיכל התהילה. הבעיה של דנוור היא בהגנה הפרוצה לגמרי שלה. ביל רומנובסקי הרבה מעבר לשיא ולבד מטרוור פרייס אין דבר שיעצר את המבול. הדרך היחידה של הברונוקס להגיע רחוק היא לשים יותר נקודות מהיריב על הלוח, משהו דומה לראמס.
פוטנציאל: סופרבול. למה לא? ביום טוב הם מסוגלים לשים 40 נקודות מול כל הגנה בליגה.
אינדיאנפוליס קולטס: מנינג השולף המהיר
לטעמי, הקבוצה המרתקת ביותר ב-AFC השנה. חמושה בטריו ההתקפי הטוב ביותר ב-AFC, הקולטס מסוגלים לשים מספר נקודות בלתי מוגבל על הלוח. ההגנה שלהם צעירה ושאפתנית וג'ים מורה, המאמן, הוא שועל קרבות ותיק, למרות רקורד בעייתי בפלייאוף. הסיבה היחידה שאינני שם את כל כספי על הקולטס כבר עכשיו, היא העובדה שהם משחקים בחוץ.
החוזק של הקולטס הוא בדמותו של פייטון מנינג, הקווטרבק מספר אחד ב-AFC, והשני בליגה רק לקרט וורנר מהראמס. בשנתו השלישית בליגה מנינג הוא מנהל המשחק הטוב ביותר, מפצח ההגנות המתוחכם ביותר והאקדוחן המדוייק ביותר. סימן שאלה מרחף רק מעל הקילר אינסטינקט שלו, שהועמד במבחן בפלייאוף שעבר וכשל. אדג'רין ג'ימס הוא הרנינגבק הטוב ביותר מזרחית למרשל פולק. מרוין הריסון הוא הווייד רסיבר הטוב ליגה מזרחית לרנדי מוס. על השלישיה הזאת ועל מייק ואנדרג'גט, הקיקר היציב, הקולטס יכולים לסמוך.
הבעיה של הקולטס נעוצה במשחק הגנה בעייתי. הקבוצה הינה האחרונה בליגה בגרימת איבודי כדור. מורה בנה הגנה שדוגלת בשיטת "התכופף אך אל תישבר". היא נשארת הרבה זמן על המגרש ולא מאפשרת מהלכים גדולים להתקפות היריב. גם הספיישל טים של הקולטס לוקה בחסר ומחזירה כדורים קצר מדי ומעט מדי.
פוטנציאל: סופרבול. ועוד איך!