האקדח מהמערכה הראשונה: התבוסה של מכבי חיפה הייתה באוויר

רבים, גם כאלה שאינם חובבים גדולים של תיאטרון, מכירים את חוק הברזל שטבע במאה ה-19 המחזאי אנטון צ'כוב: אקדח שנראה במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית. זה כלל שקשה להחיל על תחומים אחרים בחיים, אבל לפעמים אפשר למצוא אותו, אפילו בכדורגל.

קחו, למשל, את מכבי חיפה. לפני פחות משבועיים קצר צ'ארון שרי שבחים על הבעיטה שהצילה לאלופה נקודה בבלומפילד נגד מכבי תל אביב. הגול הזה מיסך את היכולת החלשה שהציגו הירוקים ברוב שלבי המשחק ואת ההחמצות המחרידות של התל אביבים. ואז הגיעו הניצחון הדחוק על בני סכנין וה-0:2 החד משמעי על הפועל חיפה בגביע. מבחינת מכבי חיפה, הכול היה בסדר.

אבל האקדח ההוא עדיין היה שם. ואז, בנתניה, הוא ירה שלושה כדורים.

בואו נאמר את זה בפה מלא: מכבי חיפה של 2021/22 נראית הרבה פחות טוב משציפינו. בשלב הזה כבר היינו אמורים לעסוק בחישובים באיזה שבוע מנהלת הליגה תבחר לקיים את טקס הענקת הצלחת, ובמקום זאת העין פקוחה לקראת המשחק של הפועל באר שבע בסכנין, שעשוי להוריד את הפער לארבע נקודות. ולא, אני לא חושב שלבאר שבע יש סיכוי אמיתי לזכות, אבל עצם היותה במאבק היא נקודת חובה למכבי חיפה לא פחות משהיא נקודת זכות לסגניתה.

אל תאמינו למאבק המדומה, מכבי חיפה תהיה אלופה, אבל היא לא תהיה אלופה משכנעת. למעשה, היא תהיה אחת האלופות הכי פחות איכותיות מאז הונהגה שיטת הפלייאוף הנוכחית לפני כעשור. במהלך התקופה הזאת רק שתי אלופות לא הגיעו ל-80 נקודות: מכבי חיפה של השנה שעברה (שהייתה יותר טובה מזו של העונה והגיעה ל-79 נקודות) ומכבי תל אביב של 2014/15, האלופה הגרועה ביותר, הן ברמת האיכות והן מבחינת צבירת הנקודות.

עם 70 נקודות בלבד סיימה הקבוצה של פאקו אייסטרן. היא לא ניצחה בחוץ במשך סיבוב שלם, הפגינה כדורגל מדכדך ולקחה את התואר בעיקר כי אף אחד אחר לא רצה לקחת. משחק אחד עיצב את התודעה לגבי העונה ההיא: ה-2:6 המפורסם שיואב זיו סימן במחברת בטרנר בשבוע שעבר. במשחק הזה היא השלימה טרבל שקטלג את העונה שלה כבלתי נשכחת. התבוסה בנתניה, שהייתה המשך ישיר ליכולת הבינונית מינוס של מכבי חיפה בחודשים האחרונים, יצרה הבלטה דומה לזו של מכבי תל אביב של פאקו. היא אולי לא תסיים עם 70 נקודות, אבל גם לא עם ה-79 של העונה שעברה.

האם הזיכרון של עונה שלמה צריך לקום וליפול על משחק אחד, אפילו אם מדובר בגמר גביע? בגדול לא, אבל מכבי חיפה של 2021/22, או לכל הפחות של החודשיים האחרונים, לא מותירה ברירות. אלא אם תתן פיניש מהאגדות, האליפות השנייה שלה תהיה סתמית. טרבל כבר יהיה הישג היסטורי.

הלב של הרבה אנשים, במיוחד באזור קרית שלום, התרחב בשער השלישי של מכבי נתניה. מה שפארפה גיאגון עשה שם הוא בדיוק מה שציפו ממנו במכבי תל אביב עוד כששיחק בבית"ר תל אביב בת ים. אבל עם כל הכבוד לגיאגון ולמבקיע איגור זלאטנוביץ', חשוב להתעכב על נטע לביא.

הכישלון של הקשר של מכבי חיפה היה כפול ומכופל. הוא אכל לקרדה עם הסבסוב של גיאגון, קורה לטובים ביותר, אבל כאן הגיעה שורת מחדלים נוספת. הוא יכול היה לתקל, איבד את המומנטום להשיג את הקשר ולאחר מכן לא כיסה ברחבה את זלאטנוביץ', שעם אוקיינוסים של זמן החדיר את השלישי לרשת.

לא קל להתגבר על פציעות ארוכות בכדורגל. לפעמים לוקח זמן לחזור, לפעמים אתה לא חוזר אותו שחקן. לביא נפצע מול קייראט ואז נפצע שוב נגד בית"ר ירושלים. את רוב שלבי העונה הנוכחית הוא בילה בשיקום ובהחלמה. הביטחון לא חזר, גם היכולת לא. מהשחקן שהיה מועמד לחתימה בצסק"א מוסקבה לא נותר זכר, לפחות כרגע.

ברק בכר מבין את הקשיים. הוא יודע שעם שחקן כמו לביא, שכל כך משמעותי למועדון ולזהות שלו, צריך אורך רוח וחייבים לתת לו את מלוא הקרדיט. הבעיה היא שלביא כבר ניצל כמות משמעותית מהאשראי הזה. השאלה היא רק מה תהיה המסגרת והאם הוא יצליח להחזיר את החוב לפני שיגיע לתקרה.

המבט בעיניים של עומר גולן אמר הכול. "אני מרגיש מושפל", הודה בקול חלוש בפני העיתונאים לאחר התבוסה לנוף הגליל. הזכרתי לו את עונת הירידה מלפני שלוש שנים. גם אז היו למכבי פתח תקווה לא מעט הזדמנויות להיחלץ מהתחתית. היא בעטה בדלי פעם אחר פעם ולבסוף, במשחק בית מול הפועל תל אביב, הפסידה וירדה. "אני לא רואה את הדמיון", השיב, "כבר חודש אנחנו אומרים שזה המשחק הכי חשוב אבל לא מצליחים לחבר את הניצחון. כל הקלישאות עובדות פה - נילחם כדי לנצח וכדי להישאר".

המבט של גולן היה עגום. היה לו קשה לעכל את המבוכה, גם בחלומותיו הגרועים ביותר לא חשב שיפתח את קריירת האימון שלו עם רביעייה ביתית מנוף הגליל. בעיניו של עידו שחר, שדיבר אחריו, נקוו דמעות. כל שחקן אחר שיצא מחדר ההלבשה מיהר להיעלם במהירות. אפילו האוהדים שקראו בגנותו של אבי לוזון במהלך המשחק לא חיכו בחוץ, הם ידעו שהפטרון עזב מוקדם הפעם. מכבי פתח תקווה נראתה, נכון לאתמול, כמי שהשלימה עם הירידה מליגת העל, וכל זה כשלסיום נותרו שלושה מחזורים והיא רחוקה נקודה אחת בלבד מחציית הקו האדום.

גולן צודק, דברים יכולים להשתנות, אבל מה שראינו אתמול ממכבי פתח תקווה לא היה תמרור אזהרה, הוא היה כמעט דגל לבן. אחרי החמצת הפנדל השני של שחר היא נשברה לחלוטין. זו הייתה נקודת אל-חזור במשחק. מבחינת מכבי פתח תקווה, היא צריכה לקוות שלא בעונה כולה.

ההגעה של ג'ון אוגו לנוף הגליל נראתה כמו קוריוז. ההמשך כבר צעק בדיחה גרועה. אוגו לא נטל חלק פעיל במשחקי הקבוצה, עודף המשקל שלו זעק לשמיים וגם במועדון היה מי שהודה ש"זו הייתה טעות להביא אותו".

בחימום שלפני המשחק הוא נראה לחלוטין כמו שחקן עבר. על אף שהשיל 9 קילוגרמים (לדברי שי ברדה), הממדים שלו עדיין גדולים ביחס לשחקן שהכרנו בהפועל באר שבע. קשה היה לצפות ממנו למשהו חיובי. ואז המשחק החל, ופתאום ראינו משהו שהזכיר את אוגו של פעם. אולי זו לא אותה חדות, אולי קצת יותר כבדות, אבל להיות בעל בית במרכז השדה - את זה הוא לא שכח.

זה היה המשחק הראשון בפלייאוף שבו אוגו פתח. בארבעת הקודמים נוף הגליל לא הבקיעה אפילו שער אחד. "אתם צריכים להבין, הוא עבר 750 יום בלי לשחק כדורגל", אמר ברדה, "זה תהליך ארוך, בכדורגל אין קסמים". קסמים אין, אבל טיימינג יש, ויכול להיות שנוף הגליל קיבלה את אוגו בדיוק ברגע הנכון.