קורות חייו: דינו זוף חוגג יום הולדת 80 והאגדה שלו רחוקה מלהישכח

אביו של דינו זוף לא ממש האמין ביכולתו להגשים את החלום ולהפוך לשוער, וחשב שכדאי לו להתמקד במכונאות רכב. הוא היה איכר נוקשה ומחוספס שלימד את בנו שחייבים לעבוד קשה כל הזמן, ולא לפתוח את הפה סתם. "מי שמדבר הרבה לא מבין כלום", הוא הצהיר. דינו הפנים את זה. ספק אם היה אי פעם כוכב כדורגל מופנם יותר ממנו. הוא היה השתקן האולטימטיבי, אבל לא היה שני לו בהתמדה, במוסר העבודה וביכולת הלמידה. כאשר הפך לימים לקפטן נבחרת איטליה, הוא לא היה צריך להרים את הקול כדי שישמעו אותו. דוגמא אישית הספיקה.

סבתו היתה זו שזיהתה אצל הנכד את הכמיהה לכדורגל ודחפה אותו לשם בכל כוחה. כאשר היה דינו פעוט, היא אימנה אותו להיות שוער בעצמאות שריקת שזיפים אותם היה צריך לתפוס. עשרות, אולי מאות, שזיפים בכל יום קייצי - היה זה הבילוי המועדף של הילד. כאשר הפך לנער והחל לשחק בקבוצה מקומית, הבחינו גם הסקאוטים שיש לו כשרון יוצא דופן, אבל היתה בעיה מהותית אחת - הוא היה נמוך מדי. עם 160 סנטימטרים בגיל 15 אי אפשר להיות שוער. גם כאן באה הסבתא לעזרה והחליטה להאכיל אותו בשמונה ביצים כל יום על מנת לזרז את הגדילה. האם זה עזר? גם זוף עצמו לא יודע את הסיבות, כמובן, אבל הוא הגיע תוך שנתיים ל-182 סנטימטרים, ואיטליה קיבלה את הגיבור שלה.

היום חוגג זוף יום הולדת 80. הוא עדיין השחקן המבוגר ביותר שזכה במונדיאל, ואף עשוי לשמור את השיא לתמיד. השוער היה בן 40 כאשר הניף את גביע העולם באיצטדיון סנטיאגו ברנבאו במדריד, אחרי הגמר מול מערב גרמניה ב-1982, והאירוע הזה חוצה את חייו במדויק כעת.

הוא יצטרך המתין שנתיים נוספות כדי שחצי מחייו יהיה מחוץ למגרש, כי את הכפפות הוא תלה רק בגיל 41, שנה אחרי ההישג הגדול. המטרה היתה לפרוש עם גביע האלופות, ולשם כך הוארכה הקריירה, אבל זה דווקא לא עלה בידו, ויובנטוס הפסידה להמבורג בגמר. הוא עזב עם טעם מריר בפה, בעוד אנשים מנסים לשכנע אותו להמשיך. היו שטענו כי יכול היה להתמיד גם עד גיל 50, כי הוא לא נפצע, לא חלה ואף פעם לא ירד בכושרו, אלא רק השתדרג.

בכך הוא גם ראה את יתרונו התחרותי על פניו של ג'אנלואיג'י בופון. "כשוער צעיר בופון היה יותר טוב ממני, אבל בגיל מבוגר הייתי יותר טוב ממנו", אמר זוף פעם. זו קביעה שנויה במחלוקת, באופן טבעי, אבל ההבדלים במסלולים שלהם ברורים. בופון פרץ לתודעה כמטאור בגיל 17, שיחק בנבחרת בגיל 19 והוכתר כשוער היקר בהיסטוריה כאשר הצטרף ליובנטוס בגיל 23. לעומת זאת, זוף לבש לראשונה את אפודת הנבחרת בגיל 26, וליובנטוס - הקבוצה שאהד מילדות - הגיע רק בגיל 30. את השיאים המדהימים ביותר שלו הוא קבע בעשור הרביעי לחייו. מצד שני, גם בופון טוען כיום, בעודו ממשיך לשחק בגיל 44, שהוא שוער טוב יותר מאשר לפני עשור בזכות הלמידה שלו - אז לכו תדעו.

זוף מזוהה מאוד עם יובנטוס, אבל שיחק בשלושה מועדונים אחרים לפניה, ואת הצעדים הראשונים עשה באודינזה ב-1962 - בדיוק לפני שהיא ירדה לליגה השניה. אודינה היא העיר הסמוכה ביותר לעיירת הולדתו, מריאנו דל פריולי, באיזור הצפוני ביותר של איטליה, שהשתייך בעברו לאוסטריה. התרבות הזו נשמרה, רבים מדברים שם גרמנית, וגם שם המשפחה זוף הוא גרמני - פירושו המילולי, באופן משעשע, הוא משהו כמו בעיה או צרה. מהרגע בו דרך על הדשא, הוא היה הצרה של היריבים. כאשר התקבל לאודינזה, הוא עזב בהדרגה את העבודה במוסך, והתרכז בעבודה החשובה בחייו.

וזו היתה עבודה. היא הביאה לעתים אכזבות, כי גם עם קבוצתו השניה, מאנטובה, הוא ירד ליגה ב-1965, וזה עיכב את התקדמותו לנבחרת ומנע ממנו לשחק במונדיאל באנגליה, על אף שהיו קולות לזמן אותו אפילו מהליגה השניה, וזה לא קרה בעיקר כי המאמן אדמונדו פאברי היה מזוהה מאוד עם מאנטובה ולא רצה להיות מואשם בשיקולים לא ענייניים. אז הבכורה הלאומית נערכה רק ב-1968, ברבע גמר אליפות אירופה, באיצטדיון סן פאולו בנאפולי שהיה אז כבר ביתו.

היה זה שידוך מוזר ומופלא בין הכדורגלן הכי קר ושקט לקהל הכי חם ומופרע, אבל הוא עבד באופן מושלם. בעוד מילאן ואינטר רבו עם החתמתו של זוף ב-1967, נכנסה לתמונה נאפולי ברגע האחרון, וחטפה אותו מתחת לאפן. בתסריט הזוי ביותר, עודד המאמן ברונו פזאולה את העיתונאי הבכיר באיזור להתחזות לנשיא המועדון ולהציע למאנטובה 120 מיליון לירטות תמורת זוף ללא ידיעתו של הבוס.

התרגיל הצליח, וגם הנשיא לא כעס בסופו של דבר. הוא היה מאושר כאשר זוף כיכב בקבוצה במשך חמש שנים, והחיבור שלו לעיר היה כה חזק שהוא אפילו לא התכוון לעזוב ליובנטוס. נאפולי נאלצה למכור אותו לגברת הזקנה ב-1972 בניגוד לרצונו לאור המשבר הכלכלי העמוק אליו נקלעה - והשוער הצטער על כך עוד זמן רב.

עם זאת, החזרה צפונה בהחלט קידמה אותו מאוד מבחינה מקצועית. זוף אמנם היה אחד הגיבורים הגדולים של נבחרת איטליה בדרך לזכיה באליפות אירופה ב-1968, ונתלה בשאגות לא אופייניות על משקוף השער כאשר פייטרו אנזטאזי קבע 0:2 בגמר החוזר מול יוגוסלביה באולימפיקו ברומא, אבל במונדיאל 1970 במקסיקו הועדף על פניו אנריקו אלברטוזו הססגוני. "היינו הפכים מוחלטים", אמר זוף שהקפיד לשחק עם מדים שחורים ביובנטוס בחולצה האפורה בנבחרת. אחרי המעבר ליובנטוס, איתה הגיע כבר בעונתו הראשונה לגמר גביע האלופות בו הפסיד 1:0 לאיאקס, איש כבר לא הטיל ספק בהיותו השוער הבכיר בארץ המגף - והוא קבע שיא פנומנלי של 1,142 דקות רצופות ללא ספיגה במדי הנבחרת.

הרצף הזה נקטע באופן ביזארי במיוחד דווקא מול נבחרת האיטי הזעירה במונדיאל 1974, והטורניר הזה הסתיים בהדחה מביכה בשלב הבתים. גם בגביע העולם ב-1978 ספג זוף ביקורת נוקבת על יכולתו במשחק הגורלי בשלהי שלב הבתים השני. איטליה היתה זקוקה לנצחון על הולנד כדי להעפיל לגמר והובילה 0:1 בהפסקה, אבל במחצית השניה טסו לרשת שני טילים אדירים ממרחק. ארני ברנטס וארי האן הכניעו את השוער הוותיק מטווחים לא הגיוניים, איטליה הפסידה, והיו שראו בכך את תום הקריירה הבינלאומית של זוף בן ה-36.

ואולם, המציאות היתה שונה ב-180 מעלות. הברית עם אנצו בארזוט היתה חזקה ביותר, והמאמן הדגיש לא פעם: "דינו נותר רגוע גם ברגעים המלחיצים והקשים ביותר, והוא מקרין מנהיגות על יתר השחקנים. צניעותו היא מופת עבור כולם". באליפות אירופה הביתית ב-1980, הוא היה מצוין ושמר על רשת נקיה בכל שלושת המשחקים בשלב הבתים, אבל זה לא הספיק כי האיטלקים כבשו רק פעם אחת בעצמם, ואיפשרו לבלגיה לסיים לפניהם בדרך לגמר. זוף היה מתוסכל, אבל כיוון מיד לעבר המונדיאל בספרד, ושם זכה לתהילה הנצחית.

את המשחק הגורלי מול ברזיל זוכרים בעיקר בזכות השלושער של פאולו רוסי, וזוף עצמו ספג פעמיים מול אחת הנבחרות הטובות בהיסטוריה, אבל איטליה ניצחה 2:3 גם בזכותו - ובזכות ההצלה שלו אחרי נגיחה של אוסקר בדקות הסיום. למתבונן מהצד לא היה שם משהו מיוחד, כי זוף פשוט זינק על הדשא ולקח את הכדור בידיו על קו השער. זה היה סוד הקסם שלו - הוא גרם לעצירות הקשות ביותר להיראות טריוויאליות לחלוטין. הוא מעולם לא עשה שואו למען הקהל, לא התגלגל על הדשא, ולא זינק אם לא היה צורך בכך. הוא אפילו לא הבין שוערים שעשו זאת. מבחינתו, ההצגה היתה מיותרת לגמרי. זו היתה העבודה שלו, והוא ביצע אותה במסירות אינסופית.

גם אחרי שריקת הסיום שבישרה על ההעפלה לחצי הגמר על חשבון הברזילאים, לא חגג זוף יתר על המידה. הוא רק ניגש לבארזוט ונישק אותו על הלחי - והנשיקה הזו ריגשה אומה שלמה. כמו אוהדי נאפולי, למדו כל האיטלקים עם הזמן לאהוב את האיש המאופק הזה שתמיד היה שם. במשך 11 עונות ביובנטוס, הוא לא החמיץ אפילו שניה אחת בליגה. אם מצרפים לכך את שני המשחקים האחרונים במדי נאפולי אחרי הפציעה היחידה בחייו, מקבלים 332 משחקי ליגה רצופים - שיא כל הזמנים שעדיין לא נשבר.

לו היה רוצה, אפשר היה גם להאריך אותו, והנהלת יובנטוס התאכזבה מבחירתו לפרוש, אבל הוא העדיף לעשות זאת כאשר בפסגה, עם גביע האלופות ביד. ההישג הספציפי הזה נמנע ממנו בגלל שער של פליקס מאגאת, וכך - כמו בופון אחריו - הוא מעולם לא זכה בתואר האירופי הבכיר. לפחות אפשר היה להתנחם בגביע אופ"א ב-1977, שהושג בגמר מול בילבאו באחת ההופעות הגדולות בחייו.

במידה מסוימת, האיפוק היה בעוכריו כאשר עבר לעמדת המאמן. השקט הנפשי התפרש לעתים כאדישות, והפרשנים הגדירו את הסגנון המסורתי שלו כמיושן בעידן המהפכה שהוביל אריגו סאקי. יובנטוס נתנה לו את הבמה ב-1988, והוא זכה בגביע האיטלקי ובגביע אופ"א ב-1990, אבל לא התקרב לאליפות, והגעתו של רוברטו באג'ו הובילה את ההנהלה לבחור בדמות כריזמטית יותר על הספסל.

אחרי שתי קדנציות בלאציו, הוא מונה למאמן הלאומי, והוביל את איטליה לגמר יורו 2000, בו היה רחוק שניות ספורות מהנצחון על צרפת, לפני שער השיוויון של סילבאן וילטורד - ואז הגיע שער הזהב של דויד טרזגה בהארכה. וזה היה, פחות או יותר, אקורד הסיום שלו. הוא לא השלים עם הביקורת הארסית שהופנתה לעברו ונטש בזעם.

"במשך שנים לקחתי אחריות וספגתי עלבונות. תמיד במקום, בכל מצב ובכל תנאי. גם כשחקן תמיד הייתי שם. אני עובד מסור שעשה את שלו בתשוקה וברצינות. הקריירה שלי מוקדשת לאדם העובד", הוא כתב באוטוביוגרפיה שלו, והעדיף לזכור את הימים על הדשא. לפני מספר חודשים, גילה זוף בראיון למארקה שהוא עדיין חולם בלילות על משחקים, אבל לא על ההצלות הגדולות, אלא דווקא על הטעויות והספיגות. "הייתי מעדיף שזה לא היה כך", הוא אמר. האיטלקים שכחו את שגיאותיו מזמן, והדורות הצעירים כלל לא ראו אותן. הם זוכרים רק את האגדה ואת המיתוס - כאשר האגדה הזו חוגגת היום 80, היא נמצאת בקונצנזוס מוחלט, בדיוק כמו ב-1982.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק