ראש ממשלת בריטניה בנג'מין ד'יזראלי אמר פעם: "יש שלושה סוגים של שקרים: שקרים, שקרים מחורבנים וסטטיסטיקה".
יש הרבה אנשים שלא אוהבים סטטיסטיקה. אחרי הכול, היא מספרת סיפור מאוד חד צדדי, קר ונטול רגשות. למשל, שבמשך כמעט 55 שנות קיומו של הסופרבול לא זכתה בו אף קבוצה מהעיר שאירחה אותו. והנה, כאילו כדי לנתץ את הכזב הזה באכזריות, בין פברואר שעבר לזה הנוכחי עשו את זה שתי קבוצות במגרשן הביתי - טמפה ביי באקנירס ולוס אנג'לס ראמס.
יש בכך מן המקריות, אבל לא רק. כשהעיר שלך מארחת סופרבול אתה מתכוונן לכך, שם את כל הז'יטונים על העונה הזאת. במקרה של טמפה ביי זה היה קשה יותר, הכישרון ההתקפי לא היה גדול עד שטום בריידי הגיע והביא איתו כנדוניה גם את רוב גרונקובסקי ואנטוניו בראון, שני תופסי על. ללוס אנג'לס היו כמעט את כל המרכיבים, אבל היה חסר לה בעיקר קוורטרבק. היא שלחה את ג'רד גוף האנמי לדטרויט ושלתה משם במקומו את מתיו סטאפורד המדוכא, לאחר קריירה שלמה של אפרוריות שמובילה לשום מקום בעיר המכוניות.
מיותר לציין כעת שגם כאן, כמו במקרה בריידי, ההחלטה הזאת השתלמה.
סטאפורד עמד תחת לא מעט חיצי ביקורת. יש לו הרבה הייטרים, כאלה שטענו שהוא לא מסוגל, שברגע האמת הוא יפשל. הוא נתן לטיעון הזה צידוק אפילו בסופרבול עצמו, עם שתי חטיפות במהלכים עוקבים - המהלך האחרון במחצית הראשונה והראשון בשנייה. הוא לא נצץ ולא הבריק, אבל הוא עשה מה שקוורטרבק צריך לעשות - להנדס את הדרייב המכריע. כך היה בטמפה ביי, כך עשה מול סן פרנסיסקו וכך ניצח את סינסינטי בסופרבול.
זה בהחלט לא היה קל. הראמס נראו במהירות שיוט, עלו ל-3:13 מהיר והאינדיקציות העידו על תוצאה חד צדדית. הבעיה היא שהם מצאו את עצמם מהרבע השני בלי אודל בקהאם ג'וניור. החשיבות של התופס המשני בקבוצה לא פחותה מזו של הראשי. תופס שני טוב מושך אליו תשומת לב ונותן מרווח נשימה לבכיר יותר. העומק של הראמס בעמדה היה דל מאוד בלי אודל. הבנגאלס סגרו את קאפ ונעלו הרמטית את משחק הקרקע, שמאמן לוס אנג'לס שון מקוויי ניסה בכוח וללא הצלחה להשיג דרכו את פריצת הדרך.
במשך יותר מרבע שלם מקוויי, סטאפורד וקאפ היו חסרי אונים, אבל אז הם עשו מה ששחקנים גדולים עושים - התאמות. הם מצאו את הדרך להשתחרר, מה שלא היה מתאפשר בלי ההגנה העילאית של וון מילר וארון דונלד, שבמחצית השנייה חדרו פעם אחר פעם את קו ההתקפה של סינסינטי, הגיעו לג'ו בורו ושמרו את המשחק בטווח נגיעה. זו הייתה לוס אנג'לס שעליה חלם מקוויי מאז אותו סופרבול מבזה של 2019 - הגנה מפלצתית שנותנת סיכוי לנצח, ויותר חשוב - קוורטרבק שיודע לנצל את הסיכוי הזה.
אל תפספס
מה לא נאמר על קאפ? בגיל 29, האיש כבר מפלרטט עם התואר "התופס הלבן הטוב בכל הזמנים". פלייאוף כזה בהחלט מקרב אותו לשם. בסופרבול הוא פשוט היה הכול עבור התקפת הראמס. היא עבדה בשבילו והוא עבד בשבילה. ושוב, יש לציין - את כל זה הוא עשה עם עזרה מאוד מוגבלת מהתופסים שלצידו (רוברט וודס נפצע בנובמבר, בקהאם בסופרבול) וללא משחק ריצה. שימו לב למספרים של הראמס על הקרקע: 43 יארד ב-23 גיחות של חמישה רצים שונים. זה לא רע, זה עלוב.
הבחירה ב-MVP בסופרבול הולכת כמעט תמיד לשחקן התקפה, בדרך כלל קוורטרבק, לפעמים תופס או רץ אחורי. במקרה של לוס אנג'לס אפשר היה לשקול לתת את התואר לדונלד, השחקן ההגנתי הטוב בליגה שהפציע ברגע הנכון. ועדיין, כשמסתכלים על התרומה של קאפ, במיוחד לאור הנסיבות שנוצרו, מבינים שפשוט לא הייתה ברירה אחרת אלא לתת לו את התואר.
לבקהאם הייתה פתיחה מצוינת. הוא רשם את הטאצ'דאון הראשון במשחק, קטף עוד מסירה גדולה ונראה בדרך הבטוחה לשחזר את המשחק מול סן פרנסיסקו בגמר ה-NFC. ואז הוא שמט כדור פשוט והתפתל על הדשא. יש חוק ברזל בכל ענף ספורט: אם נפלת בלי שנגעו בך, אתה סובל מפציעה רצינית. במקרה הזה, מדובר כנראה בקרע ברצועות הברך, פציעה שכבר חווה בעבר הלא רחוק ושתשבית אותו, אם אכן זאת תהיה הדיאגנוזה, למשך חודשים רבים.
כשפציעה כזאת מגיעה בסיום העונה, רגע לפני שהוכתרת לאלוף, ההשפעה שלה פחותה. יש לבקהאם 8 חודשים עד משחק הפתיחה של העונה הבאה, וגם אם לא יחזור לתחילתה, יוכל להשתלב בהמשך. הבעיה היא הסטטוס שלו כשחקן חופשי. לו היה משלים את המשחק בריא ועם סטטיסטיקה טובה, בקהאם כנראה היה זוכה לחוזה לא רע בכלל בעונה הבאה, הכישרון שלו לא הלך לשום מקום. אלא שגם האישיות הבעייתית לא והיסטוריית הפציעות קיבלה תזכורת מכאיבה, תרתי משמע. במרץ הוא יהיה על המדף. מישהו יחתים אותו, השאלה היא על איזה חוזה ולכמה זמן.
לסינסינטי זו הייתה הופעה שלישית בסופרבול. השתיים הקודמות היו בשנות ה-80 והסתיימו בשני הפסדים לסן פרנסיסקו על חודו של פחות מטאצ'דאון. בהפסד הראשון, בעונת 1981, העליונות של הניינרס לא הייתה מוטלת בספק והם ניצחו 21:26 רק בגלל טאצ'דאון מצמק סמוך לסיום. בשני, ב-1989, שיתפו ג'ו מונטנה וג'רי רייס פעולה והנדסו דרייב מנצח שנכנס לפנתיאון ה-NFL.
אז זה נגמר 16:20, אותה תוצאה שבה הובילו הבנגאלס 89 שניות לסיום. כמה סימבולית יכולה הייתה סגירת המעגל להיות. כמה סימבולי היה ההפסד שכן הגיע, כמו אז, גם אתמול. 54 שנים המועדון הזה קיים, עד השנה לא ניצח מעולם משחק פלייאוף בחוץ (זוכרים? סטטיסטיקות, שקרים וזה), עשה כברת דרך כל כך יפה, רק כדי לסבול מעוד שברון לב.
לסינסינטי יש חוליה התקפית לשנים קדימה - בורו, צ'ייס, היגינס ומיקסון. היא תדבר חזק ב-AFC צפון. ועדיין, המקריות בפוטבול כל כך גדולה, הנסיבות כל כך משתנות והמרווחים בין עונה לעונה כל כך גדולים, שאתה פשוט לא יכול לדעת איך תגיע לסופרבול הבא, אם בכלל.
אחרי סיפור סינדרלה בלתי נתפס כמעט, הבנגאלס יישארו עם המחמאות. אולי מתישהו בעתיד יבואו גם התארים.