יש משהו מנוכר, נטול רגש, בהודעה על פרישה שישה ימים מראש, אבל כל תהליך הפרישה של מאור בוזגלו נמתח במשך כמה שנים, בסמוך, ואולי בכפוף, להשתתפותו ב"בוזגלוס".
ויש בזה משהו עצוב, אפילו יותר מזה ששחקן מצוין פורש בגיל 34, לא כי הוא באמת פצוע, אלא כי הפרנסה העיקרית שלו היא ככוכב ריאליטי. זה עצוב כי שחקני כדורגל אמיתיים ישחקו אחרי הפרישה גם בשכונה, בגלל שהם אוהבים את המשחק, וכששחקן כדורגל עצום כמו בוזגלו - בריא פחות או יותר - פורש בגיל הזה, משהו בלב נצבט. אולי חזינו פה בהמצאה, ופחות בתגלית.
בעשור האחרון היו שלושה כוכבי כדורגל: ערן זהבי, מאור בוזגלו וערן לוי. ההבדל בין כוכב כדורגל לבין סתם שחקן מצוין הוא מה שנכרך סביבך. אתה נערץ כמו כוכב טיק טוק, כמו אייקון תרבותי. אתה אוסף עוקבים באינסטגרם, אתה מתעד ומתועד כאילו מדובר ב"מופע של טרומן", אתה מתנהל לא רק עבורך עצמך אלא בשביל מעריציך.
בעניין הזה בוזגלו היה הדבר הכי קרוב לאלי אוחנה בהערצה, והוא אפילו לא נשאר רווק עד גיל 28. כמקובל ומתוזמן אצל הבוזגלוס, שחקן כדורגל צריך להתחתן מוקדם כדי להיות מרוכז במשחק עצמו, האישה תהיה עזר כנגדו. ובוזגלו התהלך בעולם הזה - בצמוד לאבא יעקב - כממתק אמיתי. יפה, מוכשר, עדין, מרגש, ולפרקים גם שחקן עוצר נשימה. ולמרות הכל, הוא לא ייזכר כשחקן הגדול ביותר של התקופה, ואפילו לא בטוח שיהיה לו מקום ב-11, בדיוק כמו בנבחרת.
כי למרות ששיחק אצל כל 5 הגדולות, והיה קצת בחו"ל, ובאקדמיה של ליון לצידם של בנזמה ובן ארפה, ולמרות 73 שערים ו-90 בישולים בליגה ושני שערי קלאץ' בסן סירו וסנט מרי בשלב הבתים הכי גדול של קבוצה ישראלית אי פעם, תמיד תהיה תחושה חמוצה שמאור בוזגלו ניהל כאן גם את הקריירה המפוספסת של אבא שלו.
וגם הוא היה קצת אשם בכך, כי הוא אפשר את זה. ראינו אותו בבירור כדי לדעת שהוא כשרון על; הצטערנו כשגיא לוי השאיר אותו בבית כשלקח אסופת כישרונות צעירים, מכל השנתונים לאליפות אירופה לנבחרות צעירות בהולנד; קיבלנו תאבון מהסיבוב שלו בסכנין; האמנו שהפועל באר שבע היא הבית שלא היה לו בכדורגל, אבל הוא לא היה צריך את רעשי הרקע שאבא שלו - ולא לטעות, בוזי פעל רק מאהבה - עשה סביבו. בוזגלו היה מספיק טוב ומוכשר כדי לתעל לעצמו את הקריירה, ולתחושתי היה עושה אותה יפה לא פחות, אבל חמוצה הרבה פחות.
באוקטובר 2007, ארבעה חודשים אחרי האליפות המפוספסת ההיא, אירחה הנבחרת הצעירה ברמת גן (לעיני 10,000 איש!) את הצעירה של גרמניה במוקדמות יורו 2009. בגרמניה שיחקו סמי חדירה, מסוט אוזיל, ג'רום בואטנג ובהמשך הקמפיין גם בנדיקט הובדס, מאטס הומלס וטוני קרוס, בסיס הנבחרת שזכתה במונדיאל 2014 בברזיל. ישראל הוליכה פעמיים ונכנעה בסוף לשער שוויון לא מוצדק. השער של מאור בוזגלו לרשתו של מנואל נוייר היה שירה בתנועה. הוא התנהל עם הכדור ותוך כדי ריצה ירה כדור שעלה וירד בדיוק לפינת השער, ולנוייר הצעיר לא היה כל סיכוי לעצור אותו.
היכולת של בוזגלו להנדס בעיטות תיזכר לו לנצח כאחת המשובחות בתולדות הכדורגל הישראלי, וכך גם היכולת להניח את הכדור היכן שרצה. וכמה מצער שהקריירה שלו לא הייתה בסופו של דבר מוצלחת מזו למשל של אליניב ברדה, שהיה פחות מוכשר ממנו, אבל ייזכר יותר כמי שהפך את הפועל באר שבע מקבוצה בכירה למועדון גדול.
יבוא היום ותישאל השאלה איך הפכה הפועל תל אביב לבית קברות לשחקנים משובחים, איך נכנסו אליה בסערה ויצאו ממנה כל כך פגועים שלא הצליחו להרים את עצמם לכדי סיום קריירה הולם. ויכול להיות שגם בוזגלו היה אשם בכך שהמאבק הכספי והתמורה הכספית מהחיים שמעבר לפינה, הכריעו את התשוקה שלו לשוב ולשחק, ולו לשם המשחק. למתבונן, הקריירה של מאור בוזגלו היתה כמו סוכריה על מקל טעימה במיוחד, שאחרי שמצצת אותה עד בלי הכר, היא הפכה למסטיק.
אקורד הסיום שלו, פחות או יותר, היה צמד השערים שלו לרשת אתלטיקו מדריד במשחק הראווה שזו קיימה באצטדיון טדי. בין השער הראשון לשני, השווה אחד, אנטואן גריזמן. כמה סמלי שגריזו הישראלי נפרד במשחק היוקרתי ההוא מהכדורגל הישראלי בדרך בה אפיינה אותו: ככוכב כדורגל.