בשבוע ה-14 של העונה הרגילה ב-NFL נרשמה תוצאה לא שגרתית: ניו אורלינס ניצחה בטמפה ביי 0:9. כן, טום בריידי הגדול ספג שאט-אאוט ביתי ראשון אי פעם (ושלישי בסך הכול בקריירה). זה היה מהמם ומוזר, אבל עם כל הכבוד, גם הפסד שלא קבע דבר. במשחק הזה נרשם אירוע מהותי יותר: לאונרד פורנט, הרץ האחורי של הבאקנירס, נפצע בירך ונטש. מאוחר יותר הוא הוכנס ל-IR, מאגר הפצועים שהוא בעצם הכרזה על סיום העונה הרגילה מבחינת השחקן.
העונה הרגילה הסתיימה ופורנט הוכשר לעלות נגד פילדלפיה. הוא לא שיחק והבאקנירס ניצחו בקלות. האיגלס, עם אחד הקוורטרבקים הגרועים ב-NFL, לא היוו יריב ואפשרו לטמפה ביי לטחון אותם באוויר ועל הקרקע. ג'ובני ברנרד וקישון וון, מחליפיו של פורנט, חגגו טאצ'דאון כל אחד, בדרך ל-15:31 קליל.
לוס אנג'לס ראמס היא לא פילדלפיה. יש לה קוורטרבק טוב יותר, אם כי בעל נטל הוכחה גבוה, וחשוב מכך - את הגנת הריצה השישית בטיבה בליגה (הבאקנירס עצמם מספר 3). כדי לחדור את החולייה המפלצתית הזאת תצטרך טמפה ביי את הרצים שלה בטופ.
בשלב זה, פורנט עדיין בספק גדול למשחק. במהלך השבוע הוא התאמן, אבל המאמן ברוס אריאנס לא הסגיר דבר על מצבו. גם אם ישחק, יש יסוד סביר להניח שלא יהיה כשיר במאת האחוזים. פציעת ירך, במיוחד עבור רץ אחורי, היא לא משהו שמתאוששים ממנו במהרה. אם פורנט לא ייטול חלק בהתמודדות, או שישחק באופן מוגבל, הנטל ייפול שוב על ברנרד ו-וון. לברנרד ניסיון עצום, הוא שיחק שמונה עונות בסינסינטי, אבל לא הצליח למצב את עצמו כרץ מוביל ומעולם לא התקרב לעונה של 1,000 יארד. וון, בעונתו השנייה בליגה, הוא הרזרבה של הרזרבה, הוא היה לחלוטין נון פקטור בבאקנירס עד כה.
בריידי הוא בריידי, תמיד האיש שאתה רוצה מאחורי הסנטר ברגעי ההכרעה, אבל אם לא יקבל סיוע מהותי ממשחק הריצה, עלול להיות לו יום ארוך באצטדיון ריימונד ג'יימס.
עוד בוואלה!
שלב הוויילד קארד הוא, בדרך כלל, רק חימום לפני הפלייאוף ה"אמיתי". לרוב, לא נרשמות בו סנסציות, ובשבוע שעבר זה בלט, כשסן פרנסיסקו הייתה לקבוצת החוץ היחידה שניצחה, וגם היא עשתה זאת מול דאלאס, שברבע היובל האחרון פיתחה ממדים עצומים של אנמיות בינואר.
הניינרס מגיעים כעת ללמבו פילד הקפוא, למפגש מול הקבוצה שרבים סבורים שתלך השנה עד הסוף. ארון רוג'רס וגרין ביי היו הכי איכותיים ב-NFC, אבל זה היה נכון גם בעונה שעברה, וכולנו זוכרים איך זה נגמר אז. השאלה היא אם סן פרנסיסקו היא הקבוצה שיכולה להדיח אותם.
את הבשורה המשמעותית קיבלו הניינרס במהלך השבוע, כשניק בוסה, שספג פגיעה בראשו מול הקאובויס, הוכשר להתאמן ויעלה למשחק. הגנת הניינרס שיתקה את דאק פרסקוט (שנקנס ב-25 אלף דולרים בעקבות הערותיו על השיפוט לאחר ההפסד), וכעת היא צריכה להגיע לנשק הרבה יותר קטלני ממנו.
אבל זה רק תנאי אחד. התנאי השני הוא שליטה התקפית בכדור. אם הזכרנו את המחסור ברצים בטמפה ביי, לסן פרנסיסקו אין את הבעיה הזאת. מערך הריצה שלה היה מעולה בתחילת השנה והשתבח עוד יותר בדצמבר, כשהגיע לממוצע של כמעט 140 יארד למשחק. נגד דאלאס רשמו הניינרס 160 יארד.
המשמעות המיידית היא הורדת הלחץ מג'ימי גארופולו, שאף על פי שרבים מתומכי סן פרנסיסקו אינם מאוהדיו, מצליח לנהל את ההתקפה בצורה סבירה. המשמעות הגדולה יותר במשחק הקרוב היא הורדת דקות מהשעון. הניינרס, שמאזנם בפלייאוף מול רוג'רס עומד על 0:3, כולל כתישה מפוארת בגמר ה-NFC לפני שנתיים, לא יוכלו לנצח במשחק שיתפתח לשוט-אאוט. הם צריכים לקבל את הכדור כמה שיותר פעמים ולכמה שיותר זמן.
אשתקד ניצחה טמפה ביי בפרוזן טונדרה של למבו פילד 26:31. כל הסטטיסטיקות נטו לרעתו של בריידי. הוא מסר שלוש פעמים לידי היריב, רשם רק 280 יארד, כשהוא מסתייע ב-55 יארד בלבד של פורנט על הקרקע. גרין ביי גם החזיקה יותר זמן בכדור - 35 דקות לעומת 25 של האורחים. העניין הוא שטמפה ביי הסתייעה במשחק עצום של שאקיל ברט וג'ייסון פייר פול, שחברו לחמש הפלות של רוג'רס, והיה לה גם... ובכן, את בריידי.
סן פרנסיסקו תצטרך הרבה יותר מזה. האם היא מסוגלת להחזיק מעמד 60 דקות?
ב-11 באוקטובר הגיעה בפאלו לקנזס סיטי, פחות משנה לאחר ההפסד בארוהד בגמר ה-AFC. ג'וש אלן כתש את הצ'יפס עם 315 יארד באוויר וארבעה טאצ'דאונים בסך הכול, בדרך ל-20:38 ענק.
קנזס סיטי הייתה אז בתקופה לא טובה. התבוסה הזאת הייתה אחד מארבעת הפסדיה בשבעת המחזורים הראשונים של העונה. מאז היא ניצחה בשמונה משחקים רצופים, לפני שנעצרה בסינסינטי. פטריק מהומס חזר ליכולת המוכרת שלו ולא התקשה לרמוס את פיטסבורג.
בפאלו, מנגד, היא עדיין חידה. הבילס גילו חוסר יציבות לכל אורך העונה. הניצחון הגדול שלהם על הפטריוטס היה חד משמעי, אבל צריך לזכור שקדם לו משחק ביתי לא טוב מול הג'טס שבוע לפני כן, ובכלל - היו לבפאלו כמה הפסדים מוזרים, כמו בג'קסונוויל ובבית לניו אינגלנד בעונה הסדירה.
הפלייאוף הוא עונה שונה לחלוטין. מה אומרים הניצחונות החד-משמעיים של הבילס והצ'יפס בסיבוב הקודם? כבר אמרנו, לא יותר מדי. ועדיין, שתי הקבוצות ניצחו בלי להסתבך, מה שמעלה את מפלס הביטחון שלהן, ובמיוחד זה של בפאלו. בצפון ניו יורק מרגישים שהם מסוגלים, שאפשר לעשות את זה השנה. אם אלן יהיה שוב במיטבו והבילס יצליחו לנצח במיזורי בפעם השנייה העונה, יהיו לא מעט אנשים שיקפצו על העגלה שלהם.
המשחק הנוסף יפגיש את טנסי וסינסינטי. כמו במקרה של טמפה ביי, גם כאן יתמודד מאמן הטייטאנס מייק ורייבל עם שאלת החזרה של הרץ המוביל שלו, דרק הנרי, שהחמיץ חצי עונה.
ורייבל הוא סיפור הצלחה. מי שהיה ליינבקר מצליח ושותף מלא, גם התקפית, בשלוש זכיות של הפטריוטס בסופרבול, עושה בנשוויל עבודה מדהימה. עם קוורטרבק מוגבל כמו ריאן טנהיל, הוא הוביל את טנסי לזכייה שנייה ברציפות ב-AFC דרום, אחרי שהייתה סוס שחור בפלייאוף של 2019, אליו הגיעה עם מאזן 7:9.
האם דווקא סינסינטי יכולה להיות זו שתתקע מקל בגלגלי ההצלחה של המאמן המוכשר? הבנגאלס קטעו בצורת של 31 שנים ללא ניצחון פלייאוף ועברו את לאס וגאס, אבל שתי בעיות עיקריות התגלעו אצלם. האחת היא שלא ניצלו את הרגליים של ג'ו מיקסון על הקרקע, והשנייה היא ניהול שעון מאוד לא טוב של המאמן זאק טיילור. המשחק, ששידר חד צדדיות מוחלטת, כמעט חמק לטיגריסים מהידיים, לפני שניצחו 19:26. כדי לנצח במשחק הזה, סינסינטי תצטרך לנהל אותו בצורה הרבה יותר חכמה, להפעיל את מיקסון על הקרקע ולא להסתמך על שיתוף הפעולה בין ג'ו בורו לג'מאר צ'ייס העילאי.
מבט על הסטטיסטיקה של הבנגאלס לאורך העונה מעלה נקודה מעניינת: הם דורגו במקום החמישי נגד הריצה, אבל במקום השישי מהסוף (27) מול המסירה. האם זה אומר בהכרח שוורייבל יילך לטנהיל? לא, אבל זה כן אומר שהבנגאלס צריכים לשאוף לכך ולהתמקד, בראש ובראשונה, בעצירת משחק הקרקע של הטייטאנס, עם ובלי הנרי.