גדול מאמני ריאל מדריד: ספרד מציינת 100 שנה להולדת מיגל מוניוס

מיגל מוניוס מול אלפרדו די סטפנו. היה זה אחד הסכסוכים הגדולים ביותר אי פעם בין מאמן לכדורגלן תוך כדי משחק, ואולי המשמעותי מכולם. התוצאה הייתה הפסד בגמר גביע האלופות וגירוש אחד הכוכבים המופלאים בהיסטוריה מריאל מדריד. הבוס דווקא שרד, והמשיך לכהן במועדון המלכותי במשך עשור נוסף, כדי להשלים כמעט 14 שנה בתפקיד.

עד היום, איש אפילו לא התקרב לאורך הקדנציה של מוניוס, שיאן התארים ששמו רשום באותיות זהב בספרי ההיסטוריה של ריאל. הוא זכה ב-13 אליפויות ספרד - ארבע כשחקן ותשע כמאמן. הוא הניף חמש פעמים את גביע האלופות - שלוש כשחקן (מתוכן פעמיים כקפטן) ופעמיים כמאמן. מהספסל הוא הוביל את הלבנים גם לשתי זכיות בגביע המלך, וגם לגביע הביניבשתי הראשון אי פעם. איך שלא תסתכלו על זה, מעטים מאוד השפיעו על המועדון יותר ממנו. היום מציינים בספרד את יום הולדתו ה-100, זה הזמן להיזכר בדמות שהגדירה במידה לא מבוטלת את הכדורגל הספרדי והאירופי.

זה התחיל בגיל מאוחר יחסית. מלחמת העולם השנייה גזלה ממוניוס כמה שנים טובות, וגם בריאל לא הבחינו בזמן בכישרונו של הנער שנולד במדריד ואהד תמיד את המועדון. אז הוא שב לבירה רק ב-1948, כאשר היה בן 26. היו אלה שנים שחונות עבור הקבוצה, ורק בשלהי הקריירה זכה מוניוס לטעום את טעם ההצלחה. 1953 הייתה השנה המכוננת, עם צירופו של די סטפנו, החץ הבלונדיני שהיה אז גדול שחקני תבל ונחטף למרות שהיה בדרכו לברצלונה. יחד איתו הוחתם גם פרנסיסקו חנטו, הקיצוני השמאלי האדיר שמחזיק עד היום בשיא הזכיות בגביע האלופות - שש. אתמול הוא הלך לעולמו, ועל מורשתו המפוארת תוכלו לקרוא כאן.

ביחד איתם, זה כבר היה סגל לתפארת, ומוניוס פרח במרכז המגרש עם תרומה גדולה הן הגנתית, והן התקפית. הוא היה שחקן נמרץ מאוד עם פריצות סוחפות קדימה ובעיטה חזקה ברגל ימין, שבאה לידי ביטוי גם במשחק הראשון אי פעם של ריאל מדריד בגביע האלופות - הוא חתום על השער הראשון של הלבנים בתולדות המפעל עם טיל לרשת סרבט ז'נבה ב-8 בספטמבר 1955.

מערכת היחסים שלו עם די סטפנו על המגרש ובחדר ההלבשה הייתה נהדרת, עם הערכה הדדית עצומה. הארגנטינאי הגדיר את מוניוס כ"שחקן יוצא דופן שהתעלה תמיד ברגעים החשובים", וקיבל ממנו אינספור מסירות זהב שהפכו לשערים. הוא אף הדביק לו את כינוי החיבה צ'אטו (משהו כמו "האף הסולד"). האף הזה הוביל את הקבוצה - כשחקן המבוגר והאחראי ביותר בסגל, ענד מוניוס את סרט הקפטן, וכך התכבד להניף את הגביע האלופות הראשון בהיסטוריה ב-1956 אחרי הניצחון על ריימס בפריז. שנה לאחר מכן, שמרה ריאל על התואר עם 0:2 על פיורנטינה באיצטדיונה הביתי בגמר, ומוניוס הניף את הגביע שוב.

עם זאת, כאשר חגגה ריאל זכיה שלישית ברציפות ב-1958, על חשבון מילאן בבריסל, לא היה מוניוס על המגרש, והסיבה לכך חסרת תקדים - הוא בחר כך בעצמו. אחרי הגומלין מול ושאש ההונגרית בחצי הגמר, צפה הקפטן בקלטת המשחק כדי לבחון את עצמו - וניתוח וידאו מסוג זה היה נדיר מאוד בתקופה המדוברת. "נדהמתי כי ראיתי שחקן שמן שבקושי זז. לא רציתי להתבזות כך יותר, ולכן החלטתי לפרוש", הסביר מוניוס, וגרע את עצמו מהסגל לגמר - סנטיסטבן הצעיר כיכב במקומו בקישור.

כך תמה בגיל 36 הקריירה שלו אחרי 275 משחקים במדי ריאל, והנשיא סנטיאגו ברנבאו אירגן אירוע ראוותני במיוחד לכבודו, גם אם לקח שנה כדי להוציא אותה לפועל - סנטוס הגדולה, עם פלה הצעיר ויתר הכוכבים, הגיעה ביוני 1959 להתארח לעיני יציעים מלאים עד אפס מקום. מוניוס עצמו בא למשחק הפרידה שלו בחליפה ובעניבה, וצפה כיצד די סטפנו, פרנץ פושקאש, חנטו וכל הלהקה מנצחים את הברזילאים 3:5, במה שנותר עד היום אחד ממשחקי הידידות המפוארים בכל הזמנים.

מוניוס כבר כיהן אז כמאמן קבוצת המילואים של ריאל, ואף הספיק לעמוד מספר פעמים על הקווים של הקבוצה הראשונה, כאשר הוזעק למלא זמנית את מקומו של לואיס קרניליה שחלה ועבר ניתוח. העניין הוא כי קרניליה הודח במהרה באופן סופי למרות שתי זכיות בגביע האלופות, וזה לא הפתיע איש, כי ברנבאו נהג להחליף מאמנים בתדירות מסחררת. ואחרי פרישתו של מוניוס כשחקן, הקבוצה באמת נקלעה למשבר. ברצלונה, עם המאמן הערמומי הלניו הררה, זכתה באליפות ב-1959 והייתה בדרך להגן על הכתר גם ב-1960. בינתיים, במדריד נכשל הרעיון של המאמן הפרגוואי מנואל סוליץ' להביא את דידי, כי די סטפנו לא הסתדר עם הברזילאי. סוליץ' פוטר באפריל ממש לפני משחקי חצי הגמר מול ברצלונה בגביע האלופות, וברנבאו החליט לתת את המושכות לקפטן העבר.

זה היה הימור עצום על מאמן חסר ניסיון מינימלי בגיל 38 בלבד, אבל מוניוס גבר על הררה פעמיים בשני המשחקים הראשונים שלו בתפקיד - 1:3 בבית מצמד של די סטפנו ושער של פושקאש, ו-1:3 בקאמפ נואו מצמד של פושקאש ושער של חנטו. הררה ברח מיד לאינטר, ואילו מוניוס המשיך לגמר מול איינטרכט פרנקפורט, שנכנס מיידית לפנתיאון עם התוצאה המכוננת 3:7, עם שלושער של די סטפנו ורביעייה של פושקאש. כך השלימה ריאל חמש זכיות רצופות בגביע האירופי, ומוניוס היה גיבור ענק בשלוש מהן.

מאז, היו יחסיו של המאמן עם ברנבאו מצוינים, והנשיא חרג ממנהגו להעיף מאמנים כמעט בכל שנה. בעונתו המלאה הראשונה, ב-1960/61, הצעיד מוניוס את ריאל לאליפות מזהירה, עם 87 שערי זכות ב-30 מחזורים, ויתרון 12 נקודות מהסגנית אתלטיקו מדריד, בשיטת שתי נקודות לניצחון. זו הייתה תחילתו של רצף חמש אליפויות, לכך התלווה שיא של שבעה ניצחונות רצופים בקלאסיקו, ומעמדו של מוניוס היה איתן גם כאשר הקבוצה מעדה בזירה הבינלאומית - והיא דווקא מעדה המון. ב-1962, למשל, היא הפסידה לבנפיקה בגמר למרות שפושקאש הבקיע שלושער במחצית הראשונה, ומיד לאחר מכן בכלל הודחה בסיבוב המוקדם בידי אנדרלכט.

ובשנים אלה החלה התדרדרות הדרגתית ובלתי ניתנת לעצירה ביחסיו עם די סטפנו. המשימה לשמור על תקינות הייתה קשה מלכתחילה - הרי מוניוס מבוגר מהחץ הבלונדיני בארבע שנים בלבד. אחרי שהיו רגילים לחלוק חדר הלבשה כשווים, לא היה טריוויאלי מבחינת כוכב העל לקבל את סמכות חברו ולשמוע ממנו הוראות, ואילו מוניוס ידע שהוא חייב לגלות עליונות בכל רגע נתון - אחרת היה עלול לאבד גם את הכבוד של יתר השחקנים. המתח הלך והתעצם, עד שהכול התפוצץ בגמר גביע האלופות מול אינטר של הררה ב-1964.

לקראת המפגש מול היריב, שנחשב אז למאמן המוביל והמתוקשר בעולם, החליט מוניוס לעשות הכול על מנת לנטרל את הגיחות של המגן השמאלי ג'אצ'ינטו פאקטי שנהג לשלוט באגף שלו ולהיות הנשק החשוב של אינטר. די סטפנו הגדיר הכנות אלה כאובססיה, גרס כי אסור להסיט שחקנים מהקישור כדי לא לאבד את מרכז המגרש, והציע לשבץ את הכוכב הצעיר אמאנסיו דווקא משמאל, רחוק ככל הניתן מפאקטי, על מנת שיוכל לבוא לידי ביטוי ללא משימות הגנתיות.

מוניוס סירב בתוקף להקשיב לטענות טקטיות אלה, אבל במהלך המשחק הרגיש די סטפנו כי הצדק היה איתו. פאקטי אמנם נוטרל, אבל אינטר עלתה ל-0:2 בדקה ה-61, והחץ הבלונדיני רץ לעבר הספסל. "אתה רואה מה קורה? תנסה לפחות עכשיו את מה שאמרתי לך כדי להציל את המשחק", הוא צעק למאמן. "לך לעזאזל", ענה לו מוניוס. "לך תזדיין", השיב די סטפנו. ריאל הפסידה 3:1, וזו הייתה הופעתו האחרונה של הכוכב האגדי בחולצה הלבנה.

לקראת המשחק הבא, מול אתלטיקו בגביע המלך, גילה די סטפנו שהוא לא בהרכב. "אתה לא מרוכז מספיק", הסביר לו מוניוס בלי להסתכל עליו, והחלוץ הבין שזה הסוף. הוא יזם פגישה עם ברנבאו, והנשיא לקח באופן חד משמעי את הצד של מוניוס. "המאמן אומר שאתה כבר לא יכול לתרום לקבוצה. אתה כמעט בן 38", הוא אמר. "צ'אטו משקר. כולם ראו שרצתי במשך כל 90 הדקות מול אינטר", כעס די סטפנו, אבל זה לא עזר לו. "לא תקבל חוזה חדש כשחקן. אולי נמצא לך תפקיד כלשהו", אמר ברנבאו. די סטפנו טרק את הדלת ועבר לאספניול.

הגיבוי המוחלט לו זכה מוניוס היה חריג ביותר אצל ברנבאו, אבל הוא השתלם. ב-1966, עם סגל רענן וצעיר, חזרה ריאל לזכייה שישית בגביע האלופות. בדרך לשם, היא גברה בחצי הגמר על אינטר, במה שהיה הנקמה האולטימטיבית של מוניוס בהררה, אשר עזב את נראזורי מיד לאחר מכן. וגם האליפויות בספרד המשיכו לזרום. 1967, 1968, 1969... בסך הכול, סיים מוניוס במקום הראשון בשמונה מתוך תשע העונות הראשונות שלו בקבוצה, וכל שנות ה-60' היו בשליטה מוחלטת של הלבנים אל מול ניסיונותיה הכושלים של ברצלונה.

שחקנים אף פעם לא הגדירו את מוניוס כטקטיקן דגול, אבל הוא היה מנהיג ומוטיבטור מעולה. "הוא היה אדם חכם מאוד, שלא הסביר לנו בדיוק איך צריך לשחק, אבל הדגיש עבור כל אחד מאיתנו את הצדדים החזקים שלו", העיד הבלם חוסה סנטאמריה, לימים מאמן נבחרת ספרד. החלוץ אמאנסיו נזכר: "הוא ידע בדיוק כיצד להעמיד את השחקנים על המגרש. הוא רצה שיהיה לי כוח לתקוף כל הזמן, ולכן לא דרש ממני לבצע משימות הגנה". קרלוס סנטיאנה, נציג הדור הצעיר שהצטרף לריאל ב-1971, הגדיר את מוניוס כדמות החשובה ביותר בחייו: "הוא קלט אותי בגיל 19, גילה המון סבלנות ונתן לי אינספור עצות שעזרו לי להשתפר בכל הפרמטרים".

את רוב הקריירה כבר בילה סנטיאנה ללא המנטור, כי בשנות ה-70' התחיל מוניוס להרגיש שהעסק עובד הרבה פחות טוב. ריאל הייתה רק שישית ב-1970, איבדה אליפות לטובת ולנסיה ב-1971, ואז - אחרי האליפות האחרונה של המאמן הדגול ב-1972 - החלה ברצלונה להשתלט על הליגה בזכות רינוס מיכלס, יוהאן קרויף והמהפכה ההולנדית הגדולה. ביציעים במדריד האוהדים איבדו סבלנות, וקריאות בגנותו של מוניוס נשמעו לעתים תכופות. הוא הוגדר כעת כאיש מקצוע מיושן מדי, והביקורת הייתה קשה עבורו. ברנבאו שמר עליו עד הרגע האחרון, והמועדון פרסם הודעת תמיכה מיוחדת גם בינואר 1974 אחרי הפסד ביתי מביש מול קאסטיון הקטנה, אבל עבור מוניוס עצמו זה היה יותר מדי. הוא הגיש מכתב התפטרות, וסירב לקחת אותו בחזרה.

כך תמו 25 השנים שבילה במועדון הגדול של ספרד, וכמעט 14 שנות כהונה כמאמן. 605 משחקים ניהל מוניוס על הספסל של ריאל, והשיא הזה לא יישבר כנראה אף פעם. זינדין זידאן נמצא במקום השני עם 247 משחקים, ויסנטה דל בוסקה שלישי עם 246. אלה מספרים שאינם ברי השוואה. המועדון הזה רגיל לשינויים תכופים גם בעידן פלורנטינו פרס וכל הנשיאים האחרים, והיה רק אחד שהיה יציב מספיק כדי להיות שם במשך כעשור וחצי.

מוניוס המשיך להיות רלוונטי גם אחרי שעזב את מדריד. היו לו קדנציות מרתקות בגרנאדה, לאס פלמאס וסביליה, וב-1982 הוא קיבל לידיו את הנבחרת הלאומית אחרי הכישלון של סנטאמריה במונדיאל הביתי, הצעיד אותה לגמר יורו 84', רבע גמר מונדיאל 86' ולכישלון בשלב הבתים ביורו 88', אחריו חוזהו לא חודש. ובעודו מתכנן את הצעד הבא בקריירה, מת מוניוס ב-1990, בגיל 68 בלבד. גם די סטפנו הביע צער עמוק על לכתו, למרות שהיחסים בין השניים מעולם לא שוקמו עד הסוף. צ'אטו לא איתנו כבר יותר מ-30 שנה, אבל מעמדו כגדול המאמנים בתולדות ריאל מדריד עדיין לא התערער.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק