השמאל הסוחף: סיפורו של פאקו חנטו שכיכב בריאל מדריד

"זה אולי יישמע מוזר, אבל הקלאסיקו שגרם לי הכי הרבה אושר היה זה שלא ניצחנו בו. הוא הסתיים בתיקו 2:2 באיצטדיון לס קורטס הישן של ברצלונה, ואני כבשתי את שני השערים. זו הייתה תחושה נפלאה", סיפר לימים פרנסיסקו "פאקו" חנטו. ואכן, הקרב ההוא מול ברצלונה ב-6 במרץ 1955 היה קריטי ביותר בחייו של חנטו. מי יודע כיצד הקריירה שלו היתה מתפתחת ללא הצמד הזה, ואולי גם כל ההיסטוריה של ריאל מדריד היתה שונה בתכלית.

60 שנה בדיוק חלפו מאז. 60 שנה מאז השתדרג מעמדו של חנטו לכוכב על אמיתי בסגל הנוצץ של לוס בלאנקוס. המתח לקראת הקלאסיקו היה אז בשיאו. שישה מחזורים לסיום העונה, הובילה ריאל את הטבלה בפער ארבע נקודות על בילבאו וברצלונה, בשיטת שתי נקודות לניצחון. הקטלאנים היו זקוקים לנצח על מנת לפתוח לחלוטין את המאבק על האליפות, האורחת הייתה שמחה להסתפק בנקודה. זה מה שהיא השיגה, בזכות חנטו שהעלה אותה פעמיים ליתרון ורשם צמד ראשון בחייו. למעשה, עד אז היו לו שני שערים בלבד בכל עונתו השנייה בבירת ספרד. מיד אחרי הקלאסיקו, הוא הרשית גם מול סלטה ויגו ולה קורוניה, וסיים את העונה עם שישה כיבושים. זה היה המפנה הגדול בחייו של הבחור בן ה-21 בדרך להפוך לאגדה בלבן, שיאן הזכיות בגביע האלופות ושיאן אליפויות ספרד, ואחד מגדולי הכובשים בקלאסיקו בכל הזמנים.

במשך 18 שנה לבש חנטו את החולצה של ריאל מדריד. אלפרדו די סטפאנו ופרנץ פושקאש אולי מפורסמים יותר ממנו, אך ספק אם יש מישהו אהוב ממנו בבירת ספרד. הוא הסמל האולטימטיבי של ריאל הגדולה, וגם החוט המקשר בין שני דורות מפוארים. בחמש העונות הראשונות להיווסדו של גביע האלופות כיכב חנטו בחמש זכיות רצופות, ושני גמרים לפחות רשומים על שמו. ב-1957, בקרב מול פיורנטינה באיצטדיון הביתי, הוא אירגן את הפנדל בדקה ה-69, וכבש בעצמו כעבור שש דקות בניצחון 0:2. כעבור שנה, בקרב דרמטי ומרתק באופן יוצא דופן מול מילאן בבריסל, היה זה חנטו שכבש את שער הניצחון בהארכה, בדקה ה-107, וקבע 2:3. "זה היה אחד המשחקים הטובים בחיי, כי הרגשתי שאני מפרק אותם באגף", אומר השחקן עצמו.

הוא נשאר שם הרבה אחרי פרישתם של די סטפנו ופושקאש, וב-1966 נכנס להיסטוריה עם גביע שישי, כקפטן בן 33, כאשר ריאל ניצחה 1:2 את פרטיזן בלגרד בגמר. הוא היה המנהיג של הדור הצעיר וסייע לשחקנים כמו פירי, ראמון גרוסו ואמנסיו להפוך לכוכבים. כאשר תלה את הנעליים ב-1971 עם לא פחות מ-12 אליפויות, מעטים זכרו שבתחילת דרכו חנטו היה אמור בכלל חתום בברצלונה.

פאקו נולד בכפר הקטן גוארניסו, בחבל קנטאבריה בצפון המדינה, ואהד בילדותו את ראסינג סנטאנדר המקומית. משפחתו היתה ענייה מאוד, אביו עבד כנהג משאית ונעדר מהבית במשך ימים ארוכים, ולכן הנער נאלץ לעזוב את בית הספר בגיל 14 כדי לנהל את המשק עם אחיו. במקביל, הוא עסק בספורט, והצטיין באתלטיקה יותר מאשר בכדורגל. אף אחד בסביבה אפילו לא התקרב למהירותו המסחררת של חנטו שהיה מסוגל לרוץ 100 מטר ב-11 שניות. סנטאנדר שמה לב אליו כאשר בלט בקבוצות הנוער, ובגיל 18 הוא כבר שיחק בליגה הבכירה, תוך שהוא זוכה לכינוי "הרוח של קנטאבריה".

משם הדרך לתהילה הייתה קצרה. ז'וספ סמיטייר, הסקאוט הראשי של ברצלונה, אחד האנשים החשובים בתולדות המועדון כשחקן ומאמן בעברו, הבחין בצעיר המהיר, והחליט להביא אותו לבירת קטלוניה. העסקה כבר היתה כמעט סגורה בקיץ 1953, כאשר לתמונה נכנס סגן נשיא ריאל אלבארו בוסטמאנטה, יליד קנטבריה. הוא שיכנע את הנשיא סנטיאגו ברנבאו כי חנטו נחוץ מאוד בסגל וגרם לראסינג לטרפד את העסקה עם הקטלאנים. וכך, בעוד כל התקשורת עוסקת אך ורק בהחתמה המדהימה של די סטפנו, אשר גם הוא כמעט הגיע לברצלונה, הצטרף למועדון המלכותי גם חנטו.

הרוחות בסנטאנדר סערו למשמע הידיעה על "הגניבה" המסתמנת. אוהדים יצאו למחאה קולנית ברחובות העיר, וכל המעורבים ניסו להסתתר כדי למנוע מהומה גדולה עוד יותר. לדבריו של חנטו עצמו, המגעים הושלמו במוסך בו לא היה אפילו שולחן, ולכן בוסטמאנטה חתם על החוזה על גבו של השחקן.

די סטפנו, החץ הלבן המיתולוגי, היה כוכב גדול מלכתחילה, והפך לאליל היציעים תוך שבועות ספורים. חנטו, בקושי בן 20, דווקא לביקורת נוקבת. אמנם מהירותו המופלאה באגף השמאלי גרמה להתפעלות, אך מעבר לכך הוא הותיר רושם של כדורגלן בינוני מינוס. הטיפול בכדור לא היה מזהיר, הבנת המשחק היתה לקויה למדי, ותזמון הריצות היה רחוק מלהיות אידיאלי. ריאל אמנם זכתה באליפות בעונתו הראשונה של פאקו, אך הוא לא כבש אפילו שער אחד, ומרבית כדורי הרוחב שלו הלכו לאיבוד. הפרשנים כתבו: "חנטו רץ מהר יותר מהכדור, ולכן הכדור נשאר תמיד מאחוריו", וברנבאו החל לאבד את סבלנותו. בקיץ 1954 הוא היה קרוב להחלטה לזרוק את חנטו מהקבוצה.

בשלב זה הוכיח די סטפנו את השפעתו הרבה. יש הטוענים שהארגנטיני, שראה פוטנציאל ענק ברגליו של חברו הצעיר, איים לעזוב אם חנטו יימכר. לא בטוח שזה באמת הגיע לכדי אולטימטום, אך אין ספק שלדעתו היה משקל עצום בכך שפאקו נשאר במדריד. את טענותיו חיזק גם הקטור ריאל, חלוץ ארגנטיני נפלא שהצטרף לריאל בקיץ 1954 מנאסיונל האורוגוואית והפך לבורג חשוב ביותר בקבוצה (יש לציין שהשמות נראים זהים רק בעברית – בספרדית מאייתים את שמו של הכוכב Rial). הקטור ריאל לקח את חנטו תחת חסותו, נתן לו אינספור עצות כיצד לשדרג את היכולת הטכנית ואת המשמעת הטקטית, והתוצאות לא איחרו לבוא.

בעונת 1954/55 הפך הקיצוני השמאלי בהדרגה מרכש כושל לשחקן מפתח. לא כולם הבחינו בכך, אבל הקלאסיקו ההוא בתחילת מרץ פתח להם את העיניים. זה היה היום בו חנטו הפסיק להיות נער מהכפר הצפוני, ושודרג לכוכב בפני עצמו. הוא לא הסתכל לאחור, ומשחקים מול בארסה תמיד גרמו לו להצטיין. המאזן הסופי שלו עומד על 14 כיבושים מול היריבה הקטלאנית. רק ליאו מסי, די סטפנו וראול מדורגים כעת לפניו. גם לכריסטיאנו רונאלדו, פושקאש וססאר המיתולוגי שקרע רשתות בברצלונה בשנות ה-40' וה-50' יש 14 שערים בקלאסיקו, וכך יוכל הפורטוגלי לחלוף על פני חנטו אם ימצא את הרשת ביום ראשון.

בזכות הקטור ריאל, למד חנטו לשלוט במהירות שלו על מנת להטעות את שחקני היריב. מגנים ימניים שנאו לפגוש אותו על המגרש – הם גם לא הצליחו להתמודד איתו במרדפים אחרי הכדור, וגם נפלו קורבן לעצירות הפתאומיות של חנטו. הרוח של קנטבריה ניצל את העצירות האלה כדי לשנות כיוון ולגרום למגן ליפול, וגם כדי לספק כדורי רוחב מופלאים בדיוקם. "הרגשתי כמו כלבלב מולו", אמר קרל-היינץ שנלינגר, המגן הגרמני המפורסם של מילאן.

בשנות ה-50' וה-60' איש לא דאג לספור בישולים (למעשה, גם בימינו הסטטיסטיקה הזו לא תמיד נגישה), ולכן לעולם לא נדע כמה אסיסטים תרם חנטו ב-18 שנותיו בריאל. הוא אוהב לומר בחיוך שהקריירות של די סטפנו ופושקאש הצליחו בזכותו, ויש אמת מסוימת בטענה. כאשר נדרש די סטפנו המנוח עצמו לסוגיה, הוא השיב: "כבשתי לפחות שליש מהשערים ממסירות של חנטו". בימיו כשחקן, הוא לא היסס לומר: "אני מרגיש הרבה פחות נוח על המגרש אם פאקו לא רץ משמאל".

בשנתיים האחרונות של הקריירה, כאשר איבד קצת את המהירות, החל חנטו להפנים שלא יצליח לשחזר את כושרו. עונת 1970/71 הייתה אקורד הסיום מבחינתו, והוא מיעט לשחק בליגה, אך הקדיש את כל כולו לנסיון לזכות בגביע המחזיקות. ריאל עלתה לגמר מול צ'לסי, אבל הקרב הסתיים בתיקו 1:1, ומשחק חוזר התקיים כעבור יומיים. לזה לא היה לחנטו בן ה-37 כוח, והוא נכנס כמחליף רק בדקה ה-75, בעוד הכחולים חוגגים ניצחון 1:2 בזכות פיטר אוסגורד. הוא פרש עם 181 שערים ב-600 משחקים עבור המועדון.

ובכל זאת, זו לא הייתה ההופעה האחרונה של הגיבור. בדצמבר 1972, לרגל חגיגות 25 שנה להקמת איצטדיון סנטיאגו ברנבאו, הוזמנה בלננשש הפורטוגלית למשחק ראווה, והמועדון החליט להפוך אותו גם למשחק הוקרה לחנטו. תאמינו או לא, אבל אוסביו האגדי נטל חלק באירוע ושיחק בחולצה הלבנה של ריאל. חנטו הסתפק אז ב-27 דקות, והבקיע בפנדל לקול תשואות האוהדים. בשער בלננשש עמד אז פליקס מוריניו, אביו של מאמן ריאל לעתיד. איכשהו, הכול בסוף מתחבר.

היום, 60 שנים אחרי הקלאסיקו הגורלי של חנטו, הוא עדיין נלהב לתמוך בקבוצתו. גארת' בייל, שכבש לפני שנה את השער המפורסם בגמר הגביע מול בארסה בזכות מהירות מטורפת באגף השמאלי, מזכיר לפאקו את עצמו, והוא מרבה לדבר על כך, אולם יש לוולשי עוד דרך ארוכה מאוד לפני שיגיע לעשירית מהישגיו של חנטו.