רק לפני שבוע נפרד בן רות'לסברגר מאצטדיון היינץ פילד עם ניצחון. מ-2004 הוא היה על המגרש הזה, ממנו הצעיד את פיטסבורג סטילרס לשתי זכיות בסופרבול. ב-18 השנים הללו הסטילרס לא סיימו עונה במאזן שלילי והגיעו 11 פעמים לפלייאוף. זו אולי לא סטטיסטיקת טום בריידי, אבל זה הכי קרוב שיש, לפחות בקנה המידה של בני אנוש אמיתיים.
המשחק ההוא של ביג בן, שהסתיים ב-14:26 על קליבלנד, היה בוודאות האחרון שלו באצטדיון הביתי. אחריו נותר לסטילרס סיכוי קלוש להעפיל לפלייאוף. כדי שזה יקרה היו צריכים להתקיים מספר דברים, שהחיבור ביניהם נראה בלתי אפשרי. התנאי הראשון והקשה מכולם היה שג'קסונוויל החלשה, קבוצה שלעתים קרובות העונה לא נראתה כשייכת ל-NFL, תנצח את אינדיאנפוליס. ניצחון של הקולטס סוגר עניין, הם בפנים ופיטסבורג בחוץ.
אבל אז קרה מה שקורה הרבה פעמים ב-NFL - מפגן מרשים של תורת הכאוס. טרבור לורנס פתאום נזכר שהוא אמור להיות קוורטרבק עילית בליגה והוביל את הג'אגוארס ל-11:26 גדול על הקולטס. שערי גן עדן נפתחו עבור רות'לסברגר והסטילרס. הם ניצחו בשיניים בהארכה בבולטימור, כל שנותר להם הוא לקוות שלא יהיה תיקו במשחק המאוחר בין לאס וגאס ריידרס ללוס אנג'לס צ'ארג'רס, תוצאה שתעלה את שתיהן על חשבון הסטילרס.
תיקו בפוטבול הוא תוצאה נדירה. רק פעם אחת הוא נרשם העונה, במשחק בין דטרויט ל... פיטסבורג. האם תיקו נוסף ישאיר את הסטילרס בחוץ? לא סביר, אבל ב-NFL כל תרחיש אפשרי. ומה אתם יודעים, אם דניאל קרלסון מהריידרס לא משחיל במדויק בעיטה מ-47 יארד שתי שניות לסיום ההארכה וקובע 32:35 לריידרס - רות'לסברגר תולה רשמית את הקסדה כבר ביום שני.
המשחק הזה, שנעל את העונה הסדירה בצורה הכי מרשימה שניתן להעלות על הדעת, הזכיר לי שני אירועים שדווקא לא קשורים לפוטבול. האחד הוא הקומבינה הסקנדינבית בין דנמרק לשבדיה ביורו 2004, כששתי הנבחרות היו צריכות תיקו בתוצאה של 2:2 ומעלה כדי לעלות על חשבון איטליה לשלבי הגמור וסיימו בדיוק בתוצאה הרצויה. האחר הוא האולסטאר בבייסבול ב-2002, כשבגלל מחסור במגישים הופסק המשחק במילווקי בתוצאה 7:7 באינינג ה-11.
המשחק ההוא יצר משבר גדול. בקבוקים נזרקו לאצטדיון במילווקי, הקהל החל לשרוק בוז. תיקו בבייסבול הוא תוצאה לא הגיונית בכלל, והאירוע ההוא היה נקודת שבר באמון הצופים במפעל האולסטאר. הוא חייב את הליגה לשנות את החוקים ולהחזיר משמעות למשחק היוקרתי, והחל מ-2003 החטיבה המנצחת העניקה את יתרון הביתיות בסדרת הגמר, הוורלד סיריס, לקבוצה שהעפילה ממנה.
עוד בוואלה!
אם בכדורגל רואים בתיקו פיתרון, עבור האמריקאים המחשבה שאיזושהי תחרות תסתיים בצורה כזאת היא בלתי נסבלת. הרי מה מנע אמש מהריידרס והצ'ארג'רס לסגור דיל שקט בהארכה, לצבור מהלכים סתמיים וללחוש על האוזן של קרלסון שיחטיא, תוצאה מובנת ביותר לבעיטה ממרחק לא פשוט כמו 47 יארד?
אבל הוא השחיל את הכדור בין הקורות ונתן לרות'לסברגר עוד הזדמנות אחת לפחות לנצח. ביג בן יצטרך לעשות את זה מול פטריק מהומס והצ'יפס, על הנייר הקבוצה הטובה ביותר ב-AFC, באצטדיון ארוהד הנוקשה בקנזס סיטי. אפשרות הגיונית? לא ממש, אבל כבר הסכמנו שב-NFL ההיגיון היחיד ששולט הוא חוסר ההיגיון.
האחראית למערבולת ב-AFC הייתה, כאמור, ג'קסונוויל, קבוצה שגררה אחריה לאורך השנים בעיקר כותרות שליליות, בדרך כלל על המגרש אבל השנה גם מחוצה לו. אף אחד לא חשב שהג'אגוארס יתמודדו על הפלייאוף, אבל התקווה הייתה שעם טרבור לורנס, הקוורטרבק הכי מדובר שיצא מהמכללות בשנים האחרונות, הם לפחות יראו שיפור.
בין אם באשמתו ובין אם לאו, העונה של לורנס הייתה מזוויעה. במשחק מול הקולטס מסר לשני טאצ'דאונים, אותה מכסה שרשם בכל תשעת משחקיו הקודמים ביחד. הוא סיים עם 3,641 יארד ו-12 מסירות לטאצ'דאון ב-17 משחקים. לשם השוואה, פייטון מאנינג, האיש שאליו לורנס הושווה ערב בחירתו, סיים בעונת הרוקי עם 3,739 יארד ו-26 טאצ'דאונים בעונה עם משחק אחד פחות.
המלכוד שמלווה את לורנס הוא אותו המלכוד של כל שחקן טוב שנבחר בדראפט. הקבוצות שבוחרות ראשונות הן תמיד הגרועות ביותר. הן לא צריכות רק שיפוץ במקום אחד, אלא סגירת חורים בהרבה מאוד עמדות אחרות במגרש. הקוורטרבק מקלמזון נקלע למציאות לא פשוטה שהסיכון בצדה רב: עוד עונה או שתיים כאלה יחרבו לו את הקריירה. ממאנינג הוא יהפוך לריאן ליף, תמונת המראה הכושלת של דראפט 1998.
לורנס הגיע לג'קסונוויל עם הרבה מזל. הג'אגוארס "הסתייעו" ביקיצה מאוחרת ושני ניצחונות של ניו יורק ג'טס בשלהי העונה שעברה כדי לזכות בבחירה הראשונה בדראפט. הגורל זימן להם הזדמנות דומה גם השנה, כשהניצחון על הקולטס היה אמור להפוך אותם לקבוצה עם המאזן השני הכי גרוע בליגה אחרי דטרויט. הליונס ניצחו את גרין ביי והשאירו את הבחירה הראשונה בצפון פלורידה.
איש אינו יודע על מי יילכו הג'אגוארס הפעם. בניגוד לשנה שעברה, כאן אין בחירה מובהקת, אבל כדאי להם שהיא תהיה הבחירה הנכונה. זה יהיה, כפי הנראה, שחקן הגנה, כשההימור נע בין קייבון תיבודו מאורגון לאיידן האצ'ינסון ממישיגן. מי שזה לא יהיה, הוא יצטרך לסייע לשפר באופן מידי את הקבוצה הזאת מקצה לקצה. מי שיהיה חייב את השיפור הזה יותר מכל הוא לורנס.
אתמול מלאו 40 שנה לאחת התפיסות הגדולות בהיסטוריה של הפוטבול - The Catch של דווייט קלארק, התופס של סן פרנסיסקו פורטי ניינרס, בגמר ה-NFC של עונת 1981. זה קרה 58 שניות לסיום המשחק באצטדיון קנדלסטיק המיתולוגי, כשהקאובויס הובילו 21:27. בדאון שלישי ג'ו מונטנה נלחץ על ידי הגנת הקאובויס ונאלץ לסגת לאחור. כאן הוא היה אמור לעשות את מה שצריך כל קוורטרבק מתחיל לעשות - לשחרר תחת לחץ ופשוט לזרוק החוצה. הוא זרק לאנדזון, שם צץ קלארק משום מקום, קטף את הכדור והעלה את הניינרס לסופרבול, בו זכו בהמשך לראשונה.
המהלך הזה הפך לסמל הווינריות בפוטבול. הוא זכה לאינספור התייחסויות בעולם הספורט והתרבות האמריקאי, והפורטי ניינרס צברו בזכותו עוד ועוד אוהדים באזור המפרץ ומחוצה לו. בעוד המורשת של מונטנה מתפרשת על פני יותר מעשור שלם של הצלחות עם הניינרס, קלארק, שהלך לעולמו ב-2018, ייזכר לנצח בעיקר בזכות התפיסה הזאת, שמונצחת בפסל מחוץ לאצטדיון החדש של הקבוצה. תפיסה שפשוט אי אפשר להמעיט בערכה.
אגב, ביציעי קנדלסטיק ישב אז זאטוט בן 4, שאמר לימים כי "לעולם אזכור את ההשפעה של קלארק עלי". לילדון הזה, שהפך לאוהד מושבע של הפורטי ניינרס, קראו טום בריידי.