היום בו אלכס פרגוסון הגיע לגבורות: בחזרה לרגע השיא במורשת של המאמן האגדי

סר אלכס חוגג 80, ועידן ויניצקי חוזר לגמר שלא רק הפך את מנצ'סטר יונייטד למועדון הגדול בעולם אלא גם סלל את הדרך להשתלטות של הפרמיירליג על עולם הכדורגל. אז איך הוא עשה את זה? עם התעוזה, היכולת לחשוב מחוץ לקופסה ובתוכה במקביל, הגאונות, הלב הענק וכן, גם התחת

30/12/2021
פרידה מאלכס פרגוסון הפורש (צילום: רויטרס, עריכה: יאיר דניאל, קריינות: דני בורשבסקי)

בקהאם הגביה, שמייכל כמעט נגח, יורק השאיר את המהלך בחיים, ההגנה של באיירן לא הצליחה להרחיק, גיגס בעט בימין, שרינגהאם חמק מהנבדל והמשיך מקרוב פנימה - 1:1.

העוזר הנאמן סטיב מקלארן זינק מהספסל, רץ למנג'ר אלכס פרגוסון (אז עדיין לא "סר") והפציר בו לארגן מחדש את השורות ולחזור למערך ה-4:4:2 הקלאסי של יונייטד לקראת ההארכה. "שב סטיב, המשחק הזה עוד לא נגמר", הייתה התשובה של הסקוטי.

כי בזמן שכולם סביבו תמיד חשבו בקו ליניארי קדימה, אלכס פרגוסון ידע להתכונן ולחזות מראש קווי עלילה שונים, להביט גם לצדדים ותמיד, אבל תמיד להיות צעד או שניים לפני המתחרים שלו. בגמר ההוא, של 1999, כל זה התחבר ולא סתם אותו ערב הפך למשמעותי ביותר בקריירה שלו ואחד החשובים אי פעם עבור מנצ'סטר יונייטד, הכדורגל האנגלי ואולי גם הענף כולו.

עוד בוואלה!

פרגוסון על הקווים, סולשיאר שוב כבש: שיחזור גמר 1999 אחרי 20 שנה

לכתבה המלאה
ידע ללכת על כל הקופה. אלכס פרגוסון והגביע ב-1999(צילום: GettyImages, Ben Radford)

"צריך לדעת להמר, לקחת סיכונים. כמה מהרגעים הגדולים ביותר שלי ביונייטד הגיעו בדקות הסיום של משחקים", סיפר פרגוסון בסרטון שהכינה אופ"א לפני כמה שנים לכבוד אותו גמר, ה-1:2 הבלתי נשכח על באיירן מינכן, עם שערים של טדי שרינגהאם ואולה גונאר סולשאר בתוספת הזמן.

ואכן, לא לחינם הומצא המונח "פרגי טיים", כי כמו שהוא הוכיח בגמר ההוא, או כשחזר מפיגור 2:0 לניצחון 2:3 בחצי הגמר בטורינו על יובנטוס או בשלל מקרים אחרים באותה עונה ולאורך השנים, פרגוסון ידע ללכת על כל הקופה ואז גם להגיב ולשנות אם ההימור שלו לא השתלם. יש מאמנים אמיצים ויש מאמנים שטובים בהתאמות תוך כדי תנועה - אבל בודדים, אם בכלל, מסוגלים לעשות גם וגם והגדולה הזו סידרה ליונייטד באותו ערב ב-99 את הגביע עם האוזניים הגדולות.

"אם לא תזכו בגביע, לא תוכלו לגעת בו ויכול להיות שאף פעם לא תהיו שוב כל כך קרובים אליו". טדי שרינגהאם(צילום: GettyImages, Ben Radford)

למי ששכח, פרגוסון הדהים את כולם באותו גמר, כאשר עלה בהרכב עם יספר בלומקויסט השבדי באגף שמאל, שלח את גיגס ימינה והציב את בקהאם במרכז. זה ממש לא עבד, באיירן כבשה תוך שש דקות ובהמשך הגיע למצבים שהיו אמורים להבטיח לה את הניצחון, כולל הקפצה גאונית של מהמט שול שפגשה את הקורה ומשקוף במספרת מצדו של קרסטן יאנקר.

במחצית של אותו משחק, נזכר פעם שרינגהאם, פרגוסון עוד ניסה להעיר את השחקנים שלו ואמר להם: "ראיתם את הגביע עומד שם ליד קו האמצע. אם לא תזכו בו, לא תוכלו לגעת בו ויכול להיות שאף פעם לא תהיו שוב כל כך קרובים אליו".

לבסוף, השינוי האמיתי הגיע כשהוא זרק למגרש את שני האסים שלו, שלבסוף גם כבשו את השערים, אבל הרבה מעבר לאותם ניסים ונפלאות שהתרחשו בתוספת הזמן בברצלונה, ההצלחה הגדולה של פרגוסון הייתה לראות על המגרש את בקהאם, ניקי באט, גיגס וגארי נוויל (פיל נוויל לא שותף ופול סקולס היה מורחק) - ה-Class of 92, הילדים שהוא העלה יחד לסגל הבוגר וכעת הבשילו והפכו לאלופי היבשת.

החיבור הזה, בין הגולים ב"פרגי טיים" לעובדה שזו הייתה ממש קבוצה ביתית, שהוא גידל וטיפח אחרי שהוציא את יונייטד משנים של דכדוך, הייתה רגע השיא של המורשת של פרגוסון. הוא אומנם המשיך עוד לא פחות מ-14 שנים בתפקיד, השתלט על הפרמיירליג, שבר את שיא האליפויות של ליברפול ואפילו זכה בליגת האלופות פעם נוספת - אך כלום לא השתווה למהפך מול באיירן שהשלים את הזכייה ההיסטורית בטרבל.

עזרו לכסף הגדול לזרום לכדורגל האנגלי. דיוויד בקהאם עם אלכס פרגוסון(צילום: GettyImages, Ben Radford)

אלא שכאמור, השלכות הגמר ההוא היו גדולות יותר אפילו מפרגוסון או יונייטד. בין 1977 ל-1982, במשך שש עונות רצופות, אלופת אירופה הגיעה מאנגליה. אלא שאז התרחשו האסונות בהייזל והילסבורו, הכדורגל בממלכה דעך וחיפש את עצמו ובשילוב בין השעייה ממושכת מאירופה ליכולת דלה, אף קבוצה אנגלית אפילו לא העפילה לגמר גביע אירופה/ליגת האלופות במשך 14 שנים.

פרגוסון כבר הוביל את יונייטד ב-1991 לזכייה בגביע המחזיקות, אבל זה כמובן לא היה אותו הדבר. הניצחון של יונייטד ב-99, ועוד על באיירן, הוכיח לקבוצות הפרמיירליג שלא רק שכדורגל משחקים 90 דקות (פלוס תוספת זמן) ולא בהכרח הגרמנים מנצחים בסוף, אלא גם שכדי לעמוד בקצב של יונייטד, הן חייבות להשתפר.

זה לא היה מיידי, אבל הזכייה של יונייטד התחברה היטב עם כניסה לשווקים חדשים, תחילה האסייתי ואחריו האמריקאי ואותם כוכבים שפרגוסון הצמיח ובראשם בקהאם עזרו לכסף הגדול לזרום לכדורגל האנגלי. בשלב מסוים, כולם התחילו לקטוף את הפירות מההצלחה ההיא של פרגוסון ובין 2005 ל-2012 הגיעו שמונה נציגות אנגליות לגמר הצ'מפיונס, כולל שלוש זכיות.

בזמן שבמדינות שלהן, ריאל, בארסה ובאיירן השאירו פירורים ליריבות, באנגליה הצמיחה של יונייטד תחת פרגוסון, שהגיעה לשיא בגמר של 1999, עזרה ליצור תחרות אדירה בין 6-7 מועדונים ולבסס את מעמדה של הליגה כיוקרתית וכעשירה מכולן. לא בטוח אם כל זה היה מתאפשר לו יונייטד הייתה מפסידה את המשחק ההוא ופרגוסון היה נאלץ להשתמש מול שחקניו בנאום ההפסד, עליו כבר החל לעבוד בראשו: "רגע לפני השערים שלנו, עוד חשבתי על מה בדיוק אגיד לשחקנים ואיך אחמיא להם על העונה הנהדרת", הוא אמר לגרדיאן בחודש מאי האחרון.

גאונות, לב ותחת. אלכס פרגוסון(צילום: רויטרס)

יש כל כך הרבה זוויות ודמויות לגמר ליגת האלופות של 1999. אפשר לספר את סיפור המשחק הזה דרך בקהאם, שכמה שנים לאחר מכן מצא עצמו עם חתך בגבה ומחוץ למועדון. דרך המכות לדשא של סמואל קופור שבור הלב. דרך סולשאר וכל מה שהוא עבר עם יונייטד מאז. דרך הפנים ההמומות של לותר מתיאוס, שהוחלף כמו גיבור בדקה ה-80. אפילו דרך רמי ויץ וזעקות ה"שער, שער" ו"קולינה שורק" שכל ישראלי בטח מכיר.

אבל מעל הכל, ה-26 במאי 1999 היה ונשאר ה-ערב של אלכס פרגוסון. בדיוק באמצע התקופה שלו באולד טראפורד, במהלכה לקח מועדון כושל וחסר עתיד והפך אותו לנוצץ ולגדול ביותר בעולם. הערב ההוא היה ההוכחה הניצחת והחותמת הסופית לכך שהדרך של פרגוסון, עם התעוזה, היכולת לחשוב מחוץ לקופסה ובתוכה במקביל, הגאונות, הלב הענק וכן, גם התחת - עובדת.

או כמו שהוא סיכם כמה שניות לאחר שריקת הסיום: "I can't believe it, I can't believe it. Football, bloody hell".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully