להחליק שמאלה: הדילמה הרגשית של סטיבן ג'רארד לקראת הביקור באנפילד

ככל שהסגל הנוכחי מצליח יותר, כך נחלש מעמדו ההיסטורי של סטיבי-ג'י בתולדות ליברפול ומתעצם התסכול מגורלו האכזר. בינתיים הוא מוכיח את עצמו כמנג'ר במחוזות אחרים, ואולי הדרך הנכונה להתגבר על הדיסוננס היא לנסות להדחיק את הקשר הרגשי למועדונו האהוב

11/12/2021
סטיבן ג'רארד חוזר לאנפילד: כתבתו של שרון דוידוביץ' לקראת המשחק של אסטון וילה מול ליברפול (ספורט1)

"האם עוברות בראשך מחשבות סנטימנטליות לקראת המשחק מול ליברפול?", נשאל סטיבן ג'רארד והשיב ללא היסוס: "לא. בכלל לא".

וכל מי ששמע זאת הבין מיד את הכוונה: "כן! ממש כן!". כי הרי ברור כשמש שהאמירה הלקונית של סטיבי-ג'י היא שקר גס. לא ייתכן שאין לו כלל מחשבות נוסטלגיות לקראת הביקור הראשון בחייו באנפילד כמנג'ר אורח. הוא נולד בליברפול, גדל בליברפול, אהד את האדומים מאז שהוא זוכר את עצמו ובילה במועדון את כל הקריירה כשחקן למעט גיחה קצרה ללוס אנג'לס לקראת הפרישה. איזו סיבה יכולה להיות להסתיר את הרגשות? העובדה כי ג'רארד מנסה לעשות הצגה רק מדגישה את עוצמם. נסיונו המגושם להוריד את הסיפור המיוחד הזה מסדר היום מעביר בדיוק את המסר ההפוך.

עוד בוואלה!

ארוחה שלמה בסיר אחד: תבשיל צ'ילי קון קרנה על מדורה בשטח

וואלה! רכב בשיתוף דאצ'יה
הטביע את חותמו בריינג'רס, ישחזר את ההצלחה באסטון וילה? ג'רארד(צילום: אתר רשמי, אסטון וילה)

מאז מינויו באסטון וילה, מקפיד ג'רארד להכחיש גם שהוא רואה בתפקיד קרש קפיצה לקראת החזרה לבמה המרכזית באנפילד, וזה דווקא נכון. העבודה בקבוצתו הנוכחית דווקא מסכנת במידה לא מבוטלת את האפשרות לשוב הביתה, כי היא עלולה לחשוף את מגרעותיו ולהרתיע. הרבה יותר נוח לקפוץ למים העמוקים מיד, ללא התנסות במקומות אחרים, כמו שעשו פפ גווארדיולה בברצלונה וזינדין זידאן בריאל מדריד, או אחרי קדנציה בליגת המשנה, כפי שקרה לפרנק למפארד בצ'לסי. אולה גונאר סולשיאר נאלץ להתמודד בתחילת הקדנציה במנצ'סטר יונייטד עם ניתוח כשלונו בקארדיף. ככל שאתה עובד יותר במקומות אחרים וצובר נסיון, כך האטרקטיביות שלך בעיני מועדון הבית עלולה להישחק. האם תיירי הנרי ואפילו פטריק ויירה קרובים יותר לג'וב בארסנל בהשוואה ליום בו תלו את הנעליים? ממש לא בטוח.

שנית, להגדיר את אסטון וילה כקרש קפיצה משמעו לזלזל בה, וכאן קל מאוד להאמין לסטיבי-ג'י. הוא מתייחס לעבודתו הנוכחית ברצינות תהומית, מחוייב ב-100 אחוזים לפרוייקט ושואף להישאר בווילה פארק בטווח הארוך ולהותיר חותם משמעותי. בריינג'רס, אותה הצעיד לאליפות היסטורית תוך שרצף התארים של היריבה המושבעת סלטיק נקטע, הוא השאיר מורשת מפוארת, גם אם העזיבה הפתאומית הותירה טעם חמצמץ. כעת, עם חוזה עד 2025, הוא לא מתכוון לברוח למעסיקים החדשים במהרה. סביר להניח שלא היה נוטש גם את גלאזגו באצמע העונה ללא האליפות, ששיחררה אותו במידה מסוימת מהמחוייבות. הוא כבר עשה את שלו, וזה איפשר לו להתקדם. עכשיו יש לו אתגר חדש ומרתק.

"רגע ההחלקה מגדיר את הקריירה שלו יותר מכל". ג'רארד במשחק המושמץ מול צ'לסי(צילום: רויטרס)

המחוייבות הזו למשימה היא שגרמה לו להישאר בליברפול כשחקן. הנאמנות לא היתה מוחלטת, ונעשו לפחות שני נסיונות עזיבה לצ'לסי - תחילה ב-2004 אחרי שהדברים נסגרו בעל פה עם ז'וזה מוריניו, ואז גם ב-2005 כאשר הקשר הגיש למועדון בקשה רשמית לעזוב - אבל זה צלח, וככל שחלפו השנים, כך התחזקה גם האובססיה להביא את האליפות לאנפילד כנגד כל הסיכויים. הצעות לא חסרו לו במהלך הקריירה, אך ג'רארד נותר איש של מועדון אחד, וכמעט בא על שכרו באותה עונה מופלאה ב-2013/14.

החלום התרסק בגלל ההחלקה המפורסמת, והעובדה כי התרחשה דווקא נגד צ'לסי של מוריניו רק הפכה את הסיטואציה לאירונית וביזארית יותר. "זה היה חוסר מזל טהור", אמר ג'רארד שסיפר לימים כי השתתף באותו משחק גורלי עם זריקה נגד כאבים, ובמצב רגיל אמור היה להיעדר, אבל התעקש להיות על הדשא ולהוביל. בסוף, הוא הפך לגיבור הטרגי האולטימטיבי, ובמבט לאחור רגע ההחלקה מגדיר את הקריירה שלו יותר מכל. יותר מהשער המיתולוגי נגד אולימפיאקוס, יותר מנס איסטנבול. היא תמצית חייו, וזה לא הגיע לו, בדיוק כמו שלא הגיע לו להיות מובס 6:1 בסטוק במשחקו האחרון בפרמייר-ליג. זה הרגיש כמו חוסר צדק, כמו פורטונה שמחליטה משום מה לירוק בפניו.

" מוחמד סלאח הוא העילוי, וירג'יל ואן דייק הוא החומה, ג'ורדן הנדרסון הוא הקפטן שחתום על האליפות, בעוד העידן של ג'רארד משתקף ככושל אפילו יותר מאשר הוא הרגיש בזמן אמת"(צילום: רויטרס)

האם התחושה הזו מתעצמת עם הזמן, כאשר הוא רואה את הסגל הנוכחי של ליברפול מגשים את כל חלומותיו? קלופ הגיע לאנפילד חודשים ספורים אחרי שסטיבי-ג'י עזב, כאילו הגורל האכזר רק חיכה להסתלקותו כדי להתחיל לבנות משהו יפה באמת. יתרה מזו - ג'רארד חזר למועדון כמאמן באקדמיה בינואר 2017, אבל התארים החלו להגיע בכל זאת רק אחרי שנטש שוב, הפעם לריינג'רס. וכך הוא צפה מרחוק באדומים חוגגים עונה אדירה ב-2018/19 שהסתיימה בזכיה בליגת האלופות ופספוס אליפות על חודה של נקודה, ובעונה פנומנלית לא פחות ב-2019/20 בה נקטעה בצורת של 30 שנה ללא כתר. כל זה היה חייב לקרות רק כשהוא בסקוטלנד?

לפני משחק הפרידה של סטיבי-ג'י ב-2015 ערכה רשת BBC משאל בטוויטר לגבי זהות גדול שחקני ליברפול בכל הזמנים. ג'רארד ניצח בו עם 49 אחוזים מהקולות. נשים בצד את העובדה שמדובר ברשת חברתית, והניסוח היה חובבני באופן קיצוני, עם חמש אופציות בחירה בלבד. בגדול, זה סתם בולשיט, אבל הוא ביטא את הלך הרוח בקרב האוהדים הצעירים שמשתמשים בפלטפורמות אלה. עבורם, ג'רארד היה האליל הגדול ביותר.

מה יהיו תוצאות משאל דומה היום? לא משנה איך ינסחו אותו, כבר לא יקבל ג'רארד מחצית מהקולות. אפקט "כאן ועכשיו" העניק לואז עדיפות על פני גיבורים כמו קני דלגליש, אבל עכשיו הוא פועל לרעתו. סטיבי-ג'י הוא כבר חלק מהיסטוריה, ועבור הצעירים אפילו היסטוריה די עתיקה. מוחמד סלאח הוא העילוי, וירג'יל ואן דייק הוא החומה, ג'ורדן הנדרסון הוא הקפטן שחתום על האליפות, בעוד העידן של ג'רארד משתקף ככושל אפילו יותר מאשר הוא הרגיש בזמן אמת.

מאושר מהצלחת ליברפול, אבל היה שמח להיות חלק מהשושלת של קלופ(צילום: GettyImages)

ויש כאן דיסוננס מובנה. מצד אחד, מובן מאליו כי ג'רארד מאושר מהצלחת ליברפול. כאוהד שרוף, הוא שמח שהקבוצה שלו שבה להיות כוח דומיננטי בכדורגל האנגלי והעולמי. ומצד שני, גובר התסכול מכך שנגזר עליו לשחק במדי הקבוצה דווקא בתקופה הפחות זוהרת בכלל, ומההחלקה בפרט. כאשר החבורה של קלופ רושמת את הפרקים החדשים והמפוארים בהיסטוריה, היא מקטינה בהדרגה את חלקו של ג'רארד. כבר עכשיו ברור שיש לנער המקומי טרנט אלכסנדר ארנולד סיכוי טוב להתעלות בטווח הארוך על הנער המקומי סטיבי-ג'י, רק כי הוא נולד בעיתוי הנכון לשם כך.

בינתיים, ג'רארד מוכיח את עצמו במחוזות אחרים. יש לו יותר אליפויות כמנג'ר מאשר כשחקן, ובמידה לא מבוטלת הוא משוחרר הרבה יותר מלחצים כאשר הוא עובד במועדונים איתם הוא לא מזוהה רגשית. יש לו יותר שקט נפשי כרגע, והוא לא מתגעגע לאכזבות בליברפול. הוא יודע שאם וכאשר ישוב לאנפילד, הוא יצטרך להתמודד לא רק עם אתגרי ההווה אלא גם עם שדי העבר, וזו לא מחשבה כייפית במיוחד.

כיצד מתמודד אדם עם דיסוננס כזה? זו סוגיה פסיכולוגית מרתקת, ואולי הדרך היעילה ביותר של הנפש להגן על עצמה היא לנסות להתרחק ולהדחיק. ג'רארד מבין, כמובן, שזה בלתי אפשרי, אבל זה לא צריך להפריע לו להשתדל. ואולי, רק אולי, כאשר הוא שומע את השאלה לגבי המחשבות הסנטינמטליות לקראת הביקור באנפילד, הוא מבטל אותן באופן מוחלט לא בגלל שהוא רוצה לשקר לכל העולם. הוא משקר לעצמו.

וגם אם הנסיון הזה לא ממש יצליח, הוא יקל עליו להתמודד מנטלית עם המשחק שעלול לקרוע אותו מבפנים. הוא יגביר את המוטיבציה להתנתק מהקהל ולנצח. כי בתפקידו הנוכחי, הוא לא יכול להחליק באנפילד, וזו כבר נקודת פתיחה פנומנלית.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully