באחת מסצנות המפתח של "אהבה על הדשא" לוקח פול את בת זוגו שרה לאצטדיון הייבורי, למשחק הכדורגל המשותף הראשון שלהם, והפעם הראשונה שלה בכלל ביציע. ארסנל, הקבוצה שהיא כל עולמו של פול, מארחת את ניוקאסל, בעוד הכתובית על המסך מספרת לנו הצופים כי המשחק מתקיים ב-15 באפריל, 1989.
לרכישת הספר החדש "מהמגרש למסך: סרטי הספורט הגדולים" לחצו כאן>>
שרה בהלם מהאווירה ביציע. בעוד שעבור פול ושאר האוהדים המושבעים אשר עומדים סביבו במהלך המשחק מדובר בהתממשות מלאה של קשת הרגשות האנושיים, והכל תוך 90 דקות בלבד, הרי שהיא מתקשה להתמודד עם הדחיפות, הקללות והאלימות. אם לא די בכך, מישהו שניצב לצדה של שרה אומר שמשהו לא טוב קרה במשחק מקביל, חצי גמר הגביע האנגלי שנערך באצטדיון הילסבורו, בין ליברפול לנוטינגהאם פורסט. "יש שם כמה פצועים", מוסיף לדיווח הזה סטיב, חברו הטוב ביותר של פול והאיש שבדיוק כמוהו, הולך באש ובמים אחרי ארסנל.
לאחר המשחק, פול ושרה חוזרים הביתה. הם צופים בטלוויזיה ומבינים שמדובר ביותר מ"כמה פצועים". באותו יום נורא, שנודע כ"אסון הילסבורו", נמחצו למוות באצטדיון בשפילד 96 מאוהדי ליברפול, ו-766 נוספים נפצעו. שמונה ימים לאחר מכן, ליברפול הייתה אמורה לארח את ארסנל, אך בשל האסון המשחק נדחה בחודש ובדיעבד, הפך ל"לילה בו הכדורגל נולד מחדש", כפי שהכתיר אותו הסופר ג'ייסון קאוולי, שכתב עליו ב-2009 את The Last Game: Love, Death and Football.
אלא שהספר של קאוולי, מעניין ככל שיהיה, הוא ממש לא הספר המפורסם ביותר בו מוצגים אירועי אותו חודש הרה גורל, מאסון הילסבורו ועד למשחק ההיסטורי בין ליברפול לארסנל. התואר הזה הולך ל"אהבה על הדשא: חייו של אוהד" (שנקרא בתרגומים מסוימים גם "קדחת המגרש", אבל נדבוק כאן בשם המהנה יותר). דרך משחקי כדורגל זכורים לו, מילדותו ועד לתחילת העשור הרביעי שלו, שטח ניק הורנבי בספרו שהתפרסם ב-1992 את סיפור חייו וקישר כל צעד בו אל הדרך בה הכדורגל והאהדה הבלתי מתפשרת לקבוצה אחת, ארסנל, עיצבו אותו כאדם.
הספר הפך להצלחה כבירה וקאלט. הוא מכר למעלה ממיליון עותקים בבריטניה בלבד וכחמש שנים אחרי פרסומו, עיבד אותו הורנבי עצמו לתסריט. הוא שינה מספר פרטים מהותיים, כולל דמות הגיבור, שהפך מהורנבי למורה בשם פול אשוורת' והוא הוסיף דמות נשית, בת הזוג ומורה בעצמה, שרה יוז. אבל הקו הכללי נותר כשהיה והסרט "אהבה על הדשא" מתקדם דרך משחקים שונים של ארסנל לאורך השנים והשפעתם על בניית דמותו של פול.
כאמור, אחד הרגעים המרכזיים בסרט מתקיים במקביל לאסון הילסבורו. הרגע הזה מוביל לוויכוח עיקש ביותר בין פול המכור לארסנל ומבטיח לחזור ליציעים למרות הטרגדיה, לבין שרה המיואשת ממנו וחשה כי ענף הכדורגל יצא משליטה וכי באופן כללי, מדובר במשחק מטופש. אלא שאותו אסון לוקח אותנו לחצי השני של "אהבה על הדשא", בו הסיפור מגיע לשיאו עם המפגש המדובר בין ליברפול לארסנל, הלילה בו הכדורגל נולד מחדש.
למעט קטעים מילדותו של פול, שמראים אותו גדל ומתפתח דרך ביקור במשחקים ישנים של ארסנל, רוב הסרט מתמקד בעונת 1988/89. במהלכה, התותחנים צעדו בראש טבלת הליגה האנגלית ברציפות, מדצמבר ועד אמצע מאי, וכבר הובילו על ליברפול ב-19 נקודות בשלב מסוים. אולם ליברפול, שהייתה לכל אורך שנות ה-80 הקבוצה הטובה ביותר באנגליה ואולי בעולם כולו, יצאה לרצף מסחרר של 24 משחקים ללא הפסד, עד שבסופו של דבר, כאשר נותר רק עוד משחק אחד לסיום העונה, היא עקפה את ארסנל ועלתה למקום הראשון. ברגעי ההכרעה של העונה נדמה היה שארסנל שוב קורסת, כפי שקרה לה לא פעם בעבר. הנפילה הזו אף מוצגת לקראת סיומו של הסרט, ברגע שמוביל לפיצוץ הגדול בין פול לשרה ולפרידה הזמנית שלהם.
ב-26 במאי, קצת יותר מחודש אחרי אסון הילסבורו ואחרי מה שהיה המועד המקורי של המפגש ביניהן, ליברפול וארסנל ניצבו זו מול זו באצטדיון אנפילד, ביתה החם של ליברפול, למשחק בודד על כל הקופה. המארחת, האלופה המכהנת, הובילה את הטבלה בשלוש נקודות וגם נהנתה מיחס שערים עדיף. ארסנל לעומתה, כבשה יותר לאורך העונה וידעה שהדרך היחידה שלה לזכות באליפות ראשונה מזה 18 שנים היא ניצחון חוץ, בהפרש של שני שערים ומעלה. היא הייתה בבעיה.
מאז אותה אליפות של ארסנל (ב-1971, כפי שפול מקפיד לתקן את כל מי שטועה במהלך הסרט), היו רק תשעה מקרים בהם ליברפול הפסידה משחק ביתי בהפרש של שני שערים. זה לא קרה לה אפילו פעם אחת בכל שלוש השנים שקדמו ל-26 במאי 1989. בנוסף, ארסנל לא ניצחה את ליברפול במשחק חוץ מאז 1974. במילים פשוטות - משימה (כמעט) בלתי אפשרית.
לבקשת הטלוויזיה, הקרב הישיר על האליפות שובץ ליום שישי, ב-20:05, יום ושעה נדירים עבור הכדורגל האנגלי. בשילוב העובדה שמלבד המשחק הזה, כל הליגה האנגלית כבר הגיעה לסיומה, נוצר מצב בו עיני הממלכה כולה הופנו לאנפילד. בפתיחה, שחקני ארסנל חילקו פרחים לאוהדי ליברפול, כמחוות השתתפות בצערם על האסון הנורא. האוהדים בתגובה, מחאו כפיים בחום. האווירה הייתה נינוחה, נינוחה מדי עבור ליברפול, שרק חיכתה שהמשחק ייגמר והיא תוכתר כאלופה שוב.
המחצית הראשונה הסתיימה ללא שערים, אך שבע דקות לאחר ההפסקה, אלן סמית' כבש והעלה את ארסנל ליתרון 0:1. האורחים נזקקו כעת לשער אחד בלבד כדי להדהים ולזכות בתואר ומייקל תומאס הגיע למצב קורץ, אך החמיץ ברשלנות. המשחק נכנס לדקה האחרונה וכפי שמוצג ב"אהבה על הדשא", כאשר פול וסטיב צופים ברגעי ההכרעה בטלוויזיה, פרשן ה-BBC דייויד פליט כבר הכריז: "למרות שארסנל לא תזכה באליפות הזו, יש צדק פואטי בכך שהיא מנצחת את המשחק". ואז...
הכדור הגיע לשוער של ארסנל, ג'ון לוקיץ', שזרק אותו ללי דיקסון. זה שלח בעיטה ארוכה לאלן סמית', שהקפיץ לעבר תומאס. "אין הרבה רגעי מייקל תומאס בחיים", אומרת שרה לפול בסצנת הסיום של "אהבה על הדשא". אבל זה היה אחד מהם, ה-רגע. "It's up for grabs now", צווח השדר בריאן מור, במה שהפך למטבע לשון בממלכה, רגע לפני שתומאס שלח את הכדור המכריע לרשת. 0:2 בשניות האחרונות, ארסנל אלופה והסצנה הכי מרגשת ב"אהבה על הדשא", סצנה שכולה אהבה בין חברים (פול וסטיב) החולקים מסע משותף וארוך שנים, נולדה. הם כל כך שונים זה מזה, פול הפסימי וסטיב האופטימי, אבל הכדורגל מחבר ביניהם בדרך שקשה להסביר, בדיוק כפי שפול מתקשה להסביר לשרה מה כל כך מיוחד ב-22 גברים שרודפים אחרי כדור.
היחסים בין פול לסטיב עובדים היטב בזכות הליהוק המדויק. עבור הבמאי דייויד אוואנס, "אהבה על הדשא" היה הסרט העלילתי באורך מלא היחיד שעשה בקריירה שלו, בה התמקד בעיקר בפרקי טלוויזיה ויצירות דוקומנטריות. אולם למרות חוסר ניסיונו, הוא הצליח להפיק משני השחקנים הגבריים שלו הופעה מעולה.
את פול מגלם קולין פירת'. בשנות ה-80 הוא פרץ כחלק ממה שכונה ה"Brit Pack", דור של שחקנים בריטים צעירים שהחלו לקבל תפקידי קולנוע משמעותיים. את הקפיצה הבאה שלו עשה פירת' באמצע שנות ה-90, עם תפקיד ראשי בסדרת הטלוויזיה הבריטית "גאווה ודעה קדומה", תפקיד משנה ב"הפצוע האנגלי" ואחרי "אהבה על הדשא", תפקידים ב"שייקספיר מאוהב" ו"יומנה של ברידג'ט ג'ונס". לשיאו הגיע ב-2011, כאשר זכה באוסקר על "נאום המלך", בו גילם את ג'ורג' השישי, שלומד להתגבר על קשיי הדיבור ופחד הבמה שלו ומנהיג את האימפריה הבריטית במלחמת העולם השנייה.
לצדו, מארק סטרונג משחק את סטיב. בעשור האחרון הפך סטרונג למוכר יותר ויותר בהוליווד, בין היתר בזכות הופעתו בסרטי "קינגסמן". הוא גדל במרחק שלושה קילומטרים בלבד מאצטדיון הייבורי של ארסנל, והיה אוהד כל כך שרוף של הקבוצה ומעריץ של הספר של הורנבי, עד שהתחנן להיות חלק מהפרויקט, לא משנה באיזה תפקיד. לעומת שניהם, רות' גמל, בתפקיד שרה, התקשתה להמריא אחרי "אהבה על הדשא" וגם בו היא נראית כמו "עזר כנגדו" של פול, דמות לא הכרחית שהורנבי התעקש להכניס במעבר מהספר לסרט כדי שהסיפור יתאים יותר לקולנוע.
למה? כי אנו לומדים על דמותו של פול מספיק דרך המשחקים אותם הוא פוקד והאופן בו הוא מתנהג בהם, דרך הקשרים שלו כילד עם כל אחד מההורים שלו, דרך תהליך ההתבגרות שהוא חווה מרגע שהוא נכנס לראשונה לאצטדיון ורואה את כר הדשא ("מאבד את הבתולים", במידה מסוימת) ועד ליחסים שלו עם התלמידים, מנהל בית הספר שהוא עובד בו וכמובן, עם סטיב. רומנטיקה בתוך כל זה? נחמד, אבל לא נחוץ.
יש מספיק רומנטיקה בצפייה בקבוצתך האהובה זוכה באליפות הכי דרמטית שיכולה להיות, אחרי 18 שנות המתנה. היחסים של פול עם שרה מזכירים את היחסים שלו עם ארסנל, רכבת הרים רגשית מלאה בעליות וירידות, אבל לפעמים נדמה שבניגוד לנוכחות של הקבוצה בחייו, שרה בעיקר מפריעה לו ונמצאת שם רק כי "זה משהו שמבוגרים עושים", יחסים אינטימיים. לראייה, בסצנה המכריעה של הסרט, פול מעדיף קודם כל לצפות במשחק האליפות ורק אז יוצא לרחובות ופוגש בה במקרה, במהלך החגיגות. אפילו כאשר נדמה שהוא עומד לרדוף אחריה, הוא מסתובב על עקבותיו וחוזר לטלוויזיה, בעוד היא נשלחת להמתין שהמשחק יסתיים. היא מתפשרת לעברו הרבה יותר מאשר הוא לעברה.
בניגוד לספר, אותו כתב באופן כרונולוגי, החליט הורנבי (שהפך בהמשך הדרך לתסריטאי במשרה מלאה ואפילו היה מועמד לאוסקר ב-2009 על "לחנך את ג'ני") שהסרט יתנהל בדילוגים בין הילדות לבגרות של פול, אם אפשר באמת לקרוא למצב בו הוא נמצא "בגרות". זה מעט מבלבל את הצופה, בעיקר בהתחלה, אבל זה כן מאפשר לייצר לא רק השוואה בין היחסים של פול עם שרה לבין היחסים שלו עם ארסנל, אלא גם בין הקשר שלו כילד עם אביו המרוחק לבין הניסיונות שלו להפוך לדמות אב בעצמו.
עוד לפני ששרה נכנסת להיריון לא מתוכנן, סיטואציה שמכריחה את פול לגלות אחריות סופסוף, הוא נקלע לרגע "אבהי" מול אחד התלמידים שלו. אותו תלמיד רוצה מאוד לבוא עם פול למשחק של ארסנל, בדיוק כמו שאבא של פול לקח אותו לפני שנים רבות כל כך, מה שגרם לו להתאהב. פול, שעדיין לא מוכן להתבגר באמת, חומק מהסיטואציה וטוען בפני התלמיד שביום המשחק הוא לא "המבוגר האחראי"/המורה, אלא ילד בפני עצמו.
כדי לממש את היחסים שלו עם שרה, הוא חייב לצאת מהפוזיציה הזו, להפסיק להיות ילד ולהבין שיש דברים גדולים וחשובים יותר מארסנל, כמו זוגיות והורות. זה מתממש רק באופן חלקי עד סוף הסרט ופול לא באמת רוצה או יכול להשתחרר מהקבוצה, אבל הוא לכל הפחות מתחיל תהליך בכיוון. הוא מודה בפני שרה שהיא "הגיעה בזמן" עבורו, בדיוק כאשר החל להשתעמם מהפאב והכדורגל. בסיום הסרט הוא גם מספר לצופים שמאז משחק האליפות של ה-26 במאי 1989 הוא עדיין עוקב אחרי ארסנל, אבל כבר לא "חי דרכה".
האמביוולנטיות הזו של פול, שלומד לשלב בין הילדות לבגרות שלו, היא חלק משמעותי מהיופי והעניין שיש בגרסה הקולנועית הראשונה של "אהבה על הדשא". כיאה לסרט לא-הוליוודי, הוא לא מאכיל את הצופית בכפית וחלק גדול מהמסר עובר ברמיזות וחצאי סצנות. זאת, בניגוד מוחלט לגרסה השנייה של "אהבה על הדשא", סרט של האחים פיטר ובובי פארלי מ-2005, בכיכובם של ג'ימי פאלון ודרו ברימור. הסרט האמריקאי, שמלווה אוהד מושבע של בוסטון רד סוקס בדיוק בימים בהם הקבוצה שוברת את "קללת הבמבינו" וזוכה באליפות אחרי 86 שנות המתנה, מתקשה להעביר למסך את הקסם של הורנבי ובנוי יותר כמו קומדיה הוליוודית קלאסית ולא מרגשת במיוחד.
והרי הריגוש הוא בדיוק מה שאנחנו מחפשים בספורט בכלל ובכדורגל, שם מתרחש משהו משמעותי רק פעמיים-שלוש בערך בכל משחק, בפרט. הריגוש נבנה דרך ההיסטוריה שלנו עם הענף והקבוצה אותה אנו אוהדים, ההתבגרות שלנו לצדם. "את ידעת מה את רוצה לפני 18 שנים?", נוזף פול בשרה במהלך הוויכוח הכי סוער ביניהם, כאשר נדמה שארסנל עומדת לבעוט בדלי ופול חוזר ברגע להיות ילד שלא מתעניין בשום דבר חוץ מכדורגל. כבר 18 שנים שהוא "יודע מה הוא רוצה" וממתין בקוצר רוח להתפרצות הרגשות האולטימטיבית. אין דרך יותר טובה לקבל אותה מאשר שער אליפות בלתי נתפס בדקה ה-90.
לרכישת הספר "מהמגרש למסך: סרטי הספורט הגדולים" לחצו כאן>>
הכתבה היא הפרק על "אהבה על הדשא" מתוך הספר החדש של העיתונאי וחוקר סרטי הספורט עידן ויניצקי, "מהמגרש למסך: סרטי הספורט הגדולים של הקולנוע המודרני". הספר מציג 50 סרטי ספורט אהובים ומקדיש לכל אחד מהם מספר עמודים, המתארים את הרקע, היוצרים והסיבות שהופכות את הסרט למהנה וזכור. ברגע שתצללו לקריאה, תרוצו לצפות בסרטים ותראו אותם באור אחר לחלוטין.