אני מודה באשמה. השתתפתי גם השנה, כמו בשנים שעברו (פרט לשנת השמיטה הכפויה האחרונה) ב"אירוע הנוצץ והמזויף שנערך בפריז. עם חליפות יוקרתיות, אורות מהבהבים, נשיקות, חיבוקים ונאומים סתמיים ונבובים". וגם אם אני נוטה להסכים עם הנחת הכותב, עמיתי מיכאל יוכין, כי "בשביל הטקס הזה עורכים את כל העסק", הרי שמבחינתי, לפחות, זה דווקא בסדר גמור.
אז קודם כל, אפשר להירגע. בקנה מידה של אירועי גאלה פריזאים, האירוע הזה לא נוצץ במיוחד. התיאטרון המוסיקלי של "שאטלה" ברובע ההאל ידע נוצצים ממנו וההשוואה המתאימה ל"כדור הזהב" היא פסטיבלים או חלוקת פרסי קולנוע. המוזמנים, רובם ככולם מתחום הספורט, הצטלמו כמו שצריך בכניסה ותפסו את מקומותיהם באולם. החליפות היו אמנם גזורות היטב, אבל סולידיות, ודי רגילות באירועים דומים או בערב רשמי בפריז. בימים כתיקונם, היחיד ששם נצנצים בחליפה היה הזוכה הגדול ליאונל מסי שהלביש כך גם אשתו ואת שלושת בניו. זה נראה קצת כמו דיסנילנד, אבל לא מסיבת שחיתות.
הבמה הייתה חסכונית למדי והאפקטים המעטים הושגו באמצעות הקרנות ותאורה. הקוקטייל שאליו נדחקנו אחרי האירוע, היה בסיסי. משקאות סבירים וכריכים. אומנם עשויים בטעם, אבל בימים אלה מי יודע. העובדה היא שמסי עצמו חטף וירוס במערכת העיכול והשתתפותו במשחק נגד ניס ובחגיגה שערכו האוהדים לו ולזוכה פרס יאשין ג'אנלואיג'י דונארומה לא הייתה בטוחה עד הרגע האחרון. הוא גם לא הצליח לכבוש במשחק שהסתיים בתיקו מאופס.
שנית, טוב לי לראות שחקני ושחקניות כדורגל מובילים לבושים באלגנטיות יחסית ובאווירה חגיגית, תרבותית ונינוחה. זה מרגיע ושונה מלראות אותם מיוזעים בגופיות קרועות, צועקים זה על זה ועל השופט, נכנסים לקטטות כמו ילדים בני שלוש עשרה או בריוני השכונה, נוגחים בפניו של מי שהעליב את האמא שלהם, ודופקים על חזם וחזה בחזה, תוך חיקוי לא תמיד מוצלח של גורילה מסרטי טרזן או כוכב הקופים.
פתאום שם, במסדרנות, באולם ועל בימת תיאטרון "שאטלה",מתברר שהם כאחד האדם. נעימים, מחייכים, מדי פעם מתנשקים ומתחבקים במקום להתכסח, וגם למרבה ההפתעה אומרים דברי טעם, בכושר ביטוי לא מבוטל. דידייה דרוגבה מתגלה למשל, כמנחה בחסד, שנון ובעל חוש הומור. מה כאן מזויף? דמותם במגרש או זו שב"שאטלה"? ובהחלט לא כל הנאומים סתמיים או נבובים. על כל פנים לא יותר מאלה של שחקני קולנוע שמקבלים פרס בפסטיבל קאן, (עוד אירוע "נוצץ ומזויף" שאני משתדל לא להחמיץ), או של פוליטיקאים באירועי בחירות.
לגבי המתכונת: ברור שהתעשייה הזאת, שיש בה לעיתים קרובות יותר כסף מאשר בקולנוע, סובלת מכל הנגעים שמביא הכסף הגדול. אבל קשה לי להאמין שהעיתונאים אובייקטיבים פחות מהמאמנים או ראשי הקבוצות שמצביעים בפרס של פיפ"א. שבע שנים התאחדו שני הפרסים לאחד, עד ששוב נפרדה החבילה. הטיעון שאנשי המקצוע מבינים יותר מהעיתונאים נתון גם הוא לוויכוח והאקדמיות השונות בפרסי הקולנוע אינן סמל לתפקוד מופתי. לגבי רשימת שלושים השחקנים שקבע "פרנס פוטבול" - גם בכל פסטיבל קולנוע יש רשימה קטנה עוד יותר של סרטים שרק מתוכם נבחרים הזוכים.
יש רק טיעון אחד שמרגיז, והוא פסילתם של עיתונאים מארצות שהן, לכאורה לא "מכובדות" ואין להן מושג בספורט או אמצעים לצפות בו. יש כאן, אומר זאת בעדינות, עיוורון מסויים להבחין, למשל בצבע עורם של רבים מגדולי השחקנים היום. הספרדי תומאס רונצ'רו שהגדיר את בחירתו של מסי כ"תרמית היסטורית", השתמש בטיעון המופרך הזה כשאמר ש"העיתונאים שהצביעו בבורונדי וטנזניה לא רואים, כנראה, הרבה משחקים". מיכאל יוכין הביא מצידו רשימת ארצות של עיתונאים חסרי דעה, שיצאה מאיי סיישל וברבדוס, עברה דרך פקיסטן, לוב, מקאו וקלדוניה החדשה (שהיא, אגב, חלק מצרפת), כדי להגיע עד אנדורה ולוכסמבורג. לא אעסוק בהגנה על כבודם ומומחיותם של עמיתים. אעיר רק שלעיתונאי בלוכסמבורג, ממקימות האיחוד האירופי, יש הרבה יותר סיכוי לצפות פיזית , בוודאי בימים אלה, במשחקי צמרת בליגות הטובות ביבשת מאשר לעיתונאי ישראלי.
מאמן ליברפול יורגן קלופ נזף בעיתונאים הבריטים על כך שלא הצליחו להשפיע על עמיתיהם לבחור במוחמד סאלח. רוב המבקרים באו לתבוע את כבודו של רוברט לבנדובסקי, שהגיע ראשון לשאטלה וזכה בהרבה קריאות עידוד ואני נשבע שלא שמעתי מפיו שום קללה פולנית עסיסית לאורך הערב. חורחה, אביו של מסי, הגיב אח כך באינסטגרם על הביקורות וכתב: "בלה-בלה-בלה, תמשיכו". מסי הגיע אחרון לשטיח האדום, כיאה לרוקסטאר, ובכניסה, כמו גם ביציאה, נהנה מקריאות העידוד של מאות אוהדים של פריז סן ז'רמן שהצטופפו בכיכר של שאטלה. באולם ובפני העיתונאים, הוא הסביר כמה הוא מאושר, במיוחד עבור בני משפחתו, ועד כמה הפרס מיוחד עבורו בתקופה זו של שינויים בחייו, כשלפני שנתיים חשב שהקריירה שלו נגמרה. לא לפני ששיגר מסר אהבה ליריב.
"אני רוצה לומר לרוברט ,שזה כבוד להתחרות איתך. הגיע לך "כדור הזהב" בשנה שעברה. כולם הסכימו על כך...אני מקווה שיתנו לך אותו , כי מגיע לך". קיליאן אמבפה שבא מראש שלא על מנת לקבל פרס, היה אולי טיפה מתוח, אבל שמר על מכובדות. הוא העניק את כדור הזהב הנשי לאלכסיה פוטלאס, וחזר שוב, קצת בפנים חמוצות, על הערצתו למסי.
מי שלא רצה לא בא לטקס שלא היה לו סיכוי לזכות בו. כמו כריסטיאנו רונלדו או קארים בנזמה, שאמנם נשאר במדריד, אבל כתב באינסטגרם לאוהדיו :" תודה לכל מי שתומך בי. אני משחק כדורגל בשבילכם וההצגה חייבת להימשך". לא רע בשביל מי שנידון בימים אלה למאסר על סחיטה מחבר בעזרת קלטת מין.
כי טקסים כאלה מזכירים לנו שכדורגל זה לא החיים, כמו שהקולנוע זה לא החיים. מדובר בבידור, במובן הטוב של המילה. להסיח את דעתנו, להעניק אולי מבט חיובי יותר על החיים לאלה שהחיים לא היטיבו איתם, ותחליף לדחפים וליצרים אפלים. שלא לדבר על בריאות הגוף והנפש. אפשר בהחלט להחזיר את הספורטאים להיות גלדיאטורים, כמו פעם, רחוק בהיסטוריה .אבל אני מעדיף אותם בחליפות. פייר דה קוברטן יזם את האולימפיאדות כדי למנוע מלחמות, גם אם זה לא תמיד הצליח לו הם ואנחנו ואתם ראויים לפסטיבל קאן משלהם. כן, זוהי הצגה, וההצגה חייבת להימשך. ו"כדור הזהב" הוא הצגה לא רעה בהחלט.
גדעון קוץ הוא עיתונאי ותיק וחוקר תקשורת ששימש כנשיא איגוד עיתונאי החוץ בצרפת. מתגורר בפריז מאז 1977, מסקר תחומים רבים במדינה עבור התקשורת הישראלית מעל 40 שנה, ומשמש ככתב מעריב בעיר האורות מאז 2010.