לאן אתה רץ, מה בוער לך?

אדג'רין ג'יימס הוא הרץ האחורי הגדול ביותר בדברי ימי הקולטס, מבולטימור ועד אינדיאנפוליס. בארבע משבע העונות שלו בקבוצה הוא רשם יותר מ-1,500 יארד. בשתיים נוספות הגיח ליותר מ-1,100 יארד. דווקא 1,100 הוא מספר המפתח, כי מאז העונה האחרונה של ג'יימס בקולטס, 2005, לא היה לה אף רץ שהגיע אליו. ב-2019 כמעט הגיע לשם מרלון מאק, כשסיים עם 1,091 יארד.

ואז באה 2020, ואיתה בא גם ג'ונתן טיילור, רץ מוויסקונסין שנבחר במקום ה-41 בדראפט. למה כל כך נמוך? הרי מובן מאליו שעבור רץ שסגר 1,169 יארד ו-11 טאצ'דאונים בעונת הרוקי ושכבר כמעט עקף את המכסה עם 1,169 יארד ו-13 טאצ'דאונים ב-11 משחקים בעונה הנוכחית, בחירה כזו לא מציאותית. אבל מי ידע אז?

תומר ספירשטיין, פריק של פוטבול מכללות, מסביר כי טיילור לא היה כזה באנקר כשיצא מוויסקונסין. לדבריו, הוא היה מכונת ריצה מטורפת גם שם, אבל באותה מידה שמט המון כדורים ופשוט לא הצליח לתפוס. "כמו בהרבה מקרים, יש אי התאמה בין המכללות למקצוענים", הוא אומר, "לא רק בשיטת המשחק, אלא גם בצוות האימון, בניית הביטחון ועוד אספקטים. בוויסקונסין הייתה התקפת ריצה מטורפת, ולכן כמו שאם קוורטרבק יזרוק 70 פעם במשחק יהיו לו הרבה איבודים, כך גם רצים ישמטו כדורים אם הם נושאים אותם הרבה פעמים".

את כריס בלארד, ה-GM של הקולטס, הסטטיסטיקה של טיילור לא הפחידה. בדראפט של השנה שעברה לא הייתה לו בחירת סיבוב ראשון, הוא היה אמור לבחור רק במקום ה-44. בלארד מסר את המיקום הזה, יחד עם הבחירה ה-160, לקליבלנד, והכול כדי לדלג שלושה מקומות למעלה. מסתבר שהוא ידע מה הוא עושה, כשכעת, כשדרק הנרי פצוע, יש לו את הרץ האחורי המוביל ב-NFL.

ביום ראשון רמס טיילור במו רגליו את בפאלו. הוא אמלל את הגנת הבילס עם 185 יארד על הקרקע וארבעה טאצ'דאונים, ואת הדובדבן על הקצפת שם עם טאצ'דאון בתפיסה. "חייבים להתחיל לדבר עליו כעל MVP", אמר חברו לקבוצה מייקל פיטמן ג'וניור, אבל טיילור הצטנע עם המשפטים הרגילים של "זה לא אני, זו הקבוצה".

השאלה היא האם ולמה כל זה יספיק. הקולטס פתחו רע מאוד את העונה, עם מאזן 4:1, אבל התאוששו ורשמו שישה ניצחונות מול הפסד בודד. עם הדעיכה של טנסי והחיסרון של הנרי, פתאום המקום הראשון ב-AFC דרום נראה בהישג יד. הלוח של אינדי מאוד לא קל. ביום ראשון היא מארחת את טמפה ביי, אחר כך יוצאת ליוסטון וסוגרת את העונה נגד ניו אינגלנד, אריזונה, לאס וגאס וג'קסונוויל. כדי לעשות את מה שבספטמבר נראה כבלתי ייאמן, הקולטס יצטרכו את טיילור במיטבו, אבל גם יכולת טובה יותר של קרסון וונץ, שלהוציא פעם אחת מול בולטימור לא הצליח להשלים העונה 300 יארד במשחק ובכלל לא נראה כמו ההבטחה שהיה כשנבחר שני בדראפט 2016 על ידי פילדלפיה.

הניצחון של הקולטס בבפאלו עשה משהו שנראה לפני שבועות בודדים בלתי אפשרי: הוא העלה את ניו אינגלנד למקום הראשון ב-AFC מזרח. זה לא נשמע הגיוני, לא רק בגלל הבינוניות הבלתי צפויה של הבילס שהיו אמורים לזכות בבית בהליכה, אלא גם בשל הזריחה הפתאומית של הפטריוטס. הקבוצה של ביל בליצ'יק פתחה במאזן 4:2, ואז עשתה מה שקבוצה של בליצ'יק עושה - התחילה לנצח. חמש פעמים ברציפות, אם נדייק.

ניו אינגלנד חיזקה מאוד את ההגנה במהלך הקיץ. יחד עם דונטה הייטאוור, אחד ממנהיגיה שחזר משנת הפסקה בשל הקורונה, היחידה הזאת הייתה אמורה לחפות על חוסר הניסיון ההתקפי של מאק ג'ונס. במשחקים הראשונים זה לא עבד משני עברי הכדור, אבל אחרי ההפסד הביתי 35:29 לדאלאס באה הדריסה של ניו יורק ג'טס (לא מדד לכלום) ואחריה הניצחון הגדול בלוס אנג'לס על הצ'ארג'רס. הפקק השתחרר. בשלושת המשחקים האחרונים הפטריוטס שמו על הלוח 94 נקודות וספגו 13. ככה עובדת יחידה מגובשת.

יש כרגע קווי דמיון רבים בין העונה הזאת לבין 2001, זו שבה נכנס טום בריידי בשלהי המשחק השני והפכה להיסטורית. אז הפטריוטס פתחו במאזן 3:1 ונראו כמי שהדרך מובילה אותם לשום מקום. איך זה המשיך ונגמר, כולנו יודעים. ובכל זאת, כדאי לשים את הדברים בפרופורציה. חמישה משבעת הניצחונות הגיעו על קבוצות עם מאזן שלילי. השניים האחרים הושגו על הצ'ארג'רס (4:6) והבראונס (5:6), שתי קבוצות שלא מגלות יציבות.

המבחן הגדול של הפטריוטס יגיע בשבועיים הקרובים, כשיארחו את טנסי וייצאו לאחר מכן לבפאלו. הטייטאנס בלי דרק הנרי הם לא אותה קבוצה, אבל למייק ורייבל יש יכולת מוכחת להוציא את השחקנים שלו מפוקסבורו עם ניצחון. גם הבילס לא בפורמה, אלא שאפילו אחרי המבוכה הביתית מול הקולטס קשה להמר נגד ג'וש אלן במגרש הביתי שלו במשחק כזה. אם בכל זאת הפטריוטס יצלחו בשלום את המפגשים הללו, הדרך לפלייאוף תיסלל. שם, בליצ'יק כבר הוכיח בעבר שהשמיים הם הגבול.

שלושה משחקים יתקיימו בחג ההודיה ביום חמישי (טכנית, אחד בלילה שבין חמישי לשישי). בדטרויט ינסו הליונס לקצור ניצחון ראשון העונה, משימה אפשרית בהחלט כשמולם עומדים הברס, אבל פחות אופטימית כשנזכרים שהם הפסידו בארבעת משחקי חג ההודיה האחרונים שלהם, ואז עוד היה להם את מתיו סטאפורד. המשחק השלישי והנועל יפגיש את ניו אורלינס עם בפאלו, במשחק שעלול לסמן לסיינטס את הסוף או להעמיק בבילס את המשבר.

המשחק המעניין ביותר בעיניי יתקיים בדאלאס, שם יארחו הקאובויס את לאס וגאס. דאלאס פייבוריטית ברורה עם ליין של טאצ'דאון, אבל אצל הבוקרים שום דבר לא ודאי בשבועות האחרונים. אם ההפסד לדנבר לפני שבועיים וחצי נראה כמו תקלה, ביום ראשון הגיעה תצוגה התקפית רעה מאוד בקנזס סיטי. בנוסף, זיק אליוט נפצע ולא בטוח שיוכל לשחק נגד הריידרס.

לאס וגאס הראתה כמה מהר יכולה קבוצה להתפרק בגלל משבר פנימי. הריידרס פתחו עם מאזן 2:5 ואז הגיעו אירוע הדריסה המחריד של הנרי ראגס וסרטון הטיקטוק האלים של דיימון ארנט שהביאו לשחרורם, והצטרפו לפיטורי המאמן ג'ון גרודן. כרגע קשה למצוא מישהו שיהמר שהם ישחקו פוטבול באמצע ינואר. זה רק נראה יותר ויותר גרוע.

ג'יילן הרץ מסר ל-147 יארד ללא טאצ'דאונים, אבל הגיח שלוש פעמים לאנדזון. פילדלפיה ניצחה, אמנם, את ניו אורלינס בעיקר בזכותו, אבל אלה לא מספרים של קוורטרבק. עם ממוצע עונתי של 64 אחוזי השלמה, הרץ יצטרך לדייק יותר עם הידיים כדי לא לנסות לנצח משחקים דרך הרגליים. זה עבד מול הסיינטס, זה לא יעבוד בהמשך.

החוזה של טייסום היל בניו אורלינס מרתק. הוא ישתכר 40 מיליון דולר בארבע השנים הבאות, אבל אם יצליח להיות הקוורטרבק הבכיר של הקבוצה יגיע שכרו ל-95 מיליון. עד כאן הכול טוב, רק שהיל אולי רשום כקוורטרבק בפרוטוקולים הרשמיים, אבל הוא גם רץ אחורי, תופס, טייט אנד ושחקן הקבוצות המיוחדות. לא סתם הוא מכונה "אולר שוויצרי אנושי". עכשיו, במיוחד אחרי החוזה שחתם, יהיה מעניין לעקוב אחרי ההתפתחות שלו ולראות האם לאחר ארבע עונות בליגה יצליח לפרוץ באחת או יותר מהעמדות.