מפרסומת לתופעה עולמית: הסיפור המדהים שמאחורי "ספייס ג'אם"

היום לפני 25 שנה כבש את הקולנוע סרט הכדורסל בכיכובם של מייקל ג'ורדן ובאגס באני. לכבוד האירוע, אנחנו מביאים לכם במיוחד את הפרק עליו מהספר החדש "מהמגרש למסך: סרטי הספורט הגדולים"

הטריילר לסרט "ספייס ג'אם" (יוטיוב)

נהוג לדבר על הסרטון הקצר ספינת הקיטור וילי, שב-1928 הציג לעולם באופן רשמי את מיקי ומיני מאוס, בתור זה שהחל את "תור הזהב של האנימציה האמריקאית". תור הזהב הזה נמשך כשלושה עשורים, בערך עד שתקופת האולפנים בהוליווד חלפה מן העולם והקולנוע החל להשתנות ולהפוך להרבה יותר "רציני" או "עמוק". אט אט, סרטי האנימציה שקעו וכמעט שנעלמו לחלוטין.

לרכישת הספר "מהמגרש למסך: סרטי הספורט הגדולים" לחצו כאן>>

כל זה השתנה ב-1988. אחרי שבע שנות עבודה מאומצת, שנולדה מתוך ניסיון להציל את מחלקת האנימציה של דיסני, האולפן סופסוף הצליח להוציא לאקרנים את מי הפליל את רוג'ר ראביט?. הסרט, המשלב בין שחקנים אמיתיים לאנימציה, עלה כ-50 מיליון דולר ודיסני הימרה על הכל או כלום איתו, וזכתה. מי הפליל את רוג'ר ראביט? הפך להצלחה עצומה, הכניס כ-330 מיליון דולר, גרף לא פחות משלושה פסלוני אוסקר והחל את הרנסנס של האנימציה האמריקאית. בנוסף, הוא פתח את הדלת לשלל חיקויים ובעיקר, לסרט הכדורסל המצליח בכל הזמנים.

בסוף שנות ה-80, שעה שרוג'ר ראביט וחבריו כבשו את המסך, מייקל ג'ורדן כבר היה כוכב עולה ב-NBA ויש שיגידו אפילו השחקן המוכשר בליגה, אך חלום האליפות עוד היה רחוק ממנו. בשנים הבאות ג'ורדן הלך וצבר פופולאריות וב-1991, השנה בה זכה לבסוף בתואר הראשון בקריירה ההיסטורית שלו, הוא היה מעורב בסדרת פרסומות זכורה לנעלי "אייר ג'ורדן" אותם ייצרה הספונסרית שלו, נייקי.

את סדרת הפרסומות המדוברת הוביל הפרסומאי הבכיר ג'ים ריסוולד, והיא שילבה בין ג'ורדן לבין הבמאי ספייק לי, בתפקיד החנון. באחת מאותן פרסומות מנסים השניים להתגבר יחד על דמות משונה של ג'יני מאיים. החיבור הזה הוליד בראשו של ריסוולד רעיון למשהו מתקדם יותר ולקראת הסופרבול של 1992, הוא פנה לאולפני וורנר. האולפן הוותיק החזיק בשורה של דמויות מצוירות אהובות, ובראשן באגס באני, אך כמו אצל היריבים מדיסני, גם בוורנר ראו איך כוכבו של הארנב השובב שלהם הולך ודועך עם השנים. לכן, כאשר נוצרה ההזדמנות להחזיר אותו לתמונה, ועוד בעזרת הספורטאי המפורסם בעולם באותה עת, הם לא היססו.

כך נולדה הפרסומת המשותפת הראשונה של מייקל ג'ורדן (הלא הוא "Air Jordan") ובאגס באני (שזכה בפרסומת לכינוי "Hare Jordan", משחק מילים משעשע על המילה "ארנב" באנגלית). "לא יכולתי לחשוב על שילוב מתאים יותר", אמר ריסוולד, שראה איך הפרסומת שלו הופכת לשיחת היום באמריקה מיד לאחר אותו סופרבול. ההצלחה הכבירה הולידה בחלוף שנה, בסופרבול הבא, פרסומת המשך, בה כבר ממש ניתן לראות את היסודות של מה שיהפוך כמה שנים לאחר מכן לספייס ג'אם.

עוד בנושא

מייקל ג'ורדן, גיבור על וקאובוי: 20 שנה ליציאת "ספייס ג'אם"

לכתבה המלאה

בפרסומת הראשונה מגלה באגס שחבורת בריונים משחקת כדורסל מעל ראשו ומפריעה לו לישון. כשהוא מתלונן הם מתעמרים בו, אז הוא מזעיק את ג'ורדן, על מנת שכוכב הכדורסל יעזור לו להביס אותם ולגרש אותם מהאולם. בפרסומת השנייה לעומת זאת, באגס ומייקל מנסים להגיע יחד למגרש הגולף המפורסם בפבל ביץ', אך טעות בדרך מביאה אותם לכוכב לכת מרוחק, שם הם מגלים כי מרווין החייזר ממאדים (עוד דמות של האחים וורנר) גנב את כל נעלי ה"אייר ג'ורדן" שבעולם. במשחק כדורסל תזזיתי נגד חייזרי ענק, MJ ובאגס מנצחים בעזרת מיטב תכסיסי הלוני טונס, מחזירים את הנעליים לידיהם ומצילים את העולם.

הפרסומות הללו עבדו היטב כי ג'ורדן, למרות יכולות משחק בינוניות משהו (על המסך. לא על הפרקט כמובן), מגלם את עצמו ורק ניזון מבאגס באני ומהדברים המצחיקים שהוא עושה ליריביו. הכדורסלן לא ניסה להפוך לחיקוי של דמות מצוירת, אלא נותר כדמות אנושית, מה שמסייע לתוצר הסופי להפוך למהנה. בשלב זה, הסוכן הוותיק של ג'ורדן, דייויד פולק, כבר זיהה שיש כאן פוטנציאל למשהו הרבה יותר גדול ורווחי מאשר פרסומת אחת בשנה. רגע לפני שג'ורדן זכה באליפות השלישית ברציפות שלו והחל לבסס את מעמדו כשחקן הכדורסל הגדול בכל הזמנים, פולק פנה לאולפני וורנר והציע להרחיב את שיתוף הפעולה. המחשבות על סרט באורך מלא החלו להתגבש ואז, בבת אחת, הכל נעצר.

ב-6 באוקטובר 1993, חודשיים וחצי בלבד אחרי שאביו נרצח באכזריות, הדהים ג'ורדן את העולם והודיע שהוא פורש מכדורסל ועובר לשחק בייסבול. בדיעבד, אותה מסיבת עיתונאים בלתי נשכחת גם הפכה לנקודת המוצא של ספייס ג'אם, אך הדרך לשם עוד הייתה פתלתלה.

ג'ורדן העביר כשנה וחצי מחוץ לכדורסל, עד שב-18 במרץ 1995 הוא שלח את הפקס המפורסם אי פעם: "I'm back", אבל החזרה שלו לא הייתה קלה בכלל. הוא הספיק להשתתף בכמה משחקים לפני הפלייאוף ואז הודח ממנו עם הפסד נדיר מול אורלנדו, כולל טעות קריטית שלו במשחק הראשון בסדרה. מיד לאחר אותו הפסד, העביר ג'ורדן את קיץ 1995 בשתי פעילויות שהשתלבו זו בזו: צילומי ספייס ג'אם ואימונים בלתי פוסקים, במטרה לחזור להיות מייקל ג'ורדן האמיתי.

לטובת השילוב הזה, בוורנר בנו עבורו את ה"ג'ורדן דום", מתקן כדורסל ארעי ויפהפה, ששכן צמוד לסט הצילומים של ספייס ג'אם ושאליו היו עולים לרגל מיטב שחקני הליגה, דוגמת אלונזו מורנינג, רג'י מילר, פטריק יואינג, גארי פייטון ואחרים למשחקים "ידידותיים", שהפכו לקשוחים ואגדיים. את העונה שהחלה אחרי צילומי הסרט ג'ורדן ושיקגו כבר סיימו עם המאזן הטוב בתולדות ה-NBA עד אז, 72 ניצחונות ורק 10 הפסדים ועם עוד אליפות, הרביעית בקריירה של MJ. עכשיו הוא חזר, באמת.

עוד בנושא

בלי חיים בעיניים, בלי לב בסיפור: ספייס ג'אם החדש הוא יריקה בפני הנוסטלגיה

לכתבה המלאה
עזב, וחזר בגדול (צילום: GettyImages, Evan Agostini)

בנוסף לאותו מגרש, בוורנר עשו הכל על מנת להנעים על ג'ורדן את החוויה המפוקפקת של צילומים שנמשכו שישה שבועות ושאת רובם הוא בילה כאשר מסך ירוק ניצב מאחוריו, לטובת שילוב עתידי של דמויות האנימציה. לכס הבמאי גויס ג'ו פיטקה, במאי קליפים ופרסומות מהולל, שעשה עם MJ את אותן פרסומות של נייקי והכיר אותו היטב. אלא שעבור פיטקה, ספייס ג'אם היה סרט הקולנוע השני בלבד והאחרון שביים בחייו, והוא לא היה מנוסה בעליל בהתמודדות מול אולפן ענק כמו האחים וורנר. לכן צורף לפרויקט כמפיק איבן רייטמן. בשנות ה-80 היה רייטמן חתום על כמה מהסרטים הגדולים של ביל מארי, וכך מצא עצמו גם מארי משתתף במספר סצנות בספייס ג'אם (הוא אפילו זורק בדיחה לקראת הסיום, כאשר הוא מצטרף למשחק המכריע, על כך שהמפיק חבר שלו). רייטמן היה אחראי לרוב הסצנות ה"רגילות" בסרט ופיטקה לסצנות האנימציה. מלבד המפיק, פיטקה נסמך רבות גם על הצלם שלו, מייקל צ'פמן, האיש שצילם את השור הזועם.

בדיעבד, אותו עיכוב כפוי בעשיית ספייס ג'אם, כתוצאה מהפרישה של ג'ורדן, רק עשה לסרט טוב. עד שהוא הופק לבסוף, הטכנולוגיה ביצעה קפיצה קדימה והאפקטים הוויזואליים נראים מעולים לתקופתם, הרבה יותר מאשר במי הפליל את רוג'ר ראביט?. בזכות זאת, יש בספייס ג'אם לא פחות מ-65 דקות של אפקטים ויזואליים (לפניו, שיא הדקות עם אפקטים ויזואליים לסרט כלשהו עמד על 23 בלבד). וכאמור, העיכוב המדובר גם נתן לספייס ג'אם את סיפור המסגרת המושלם.

הסרט נפתח עם סצנת שחזור, בה נראה מייקל ג'ורדן הילד ב-1973, מתאמן עוד ועוד על יכולות הכדורסל שלו בחצר הבית, בעוד אביו מתרשם מההתקדמות והשיפור של בנו. הילד פורש בפני אביו את כל מסלול הקריירה עליו הוא חולם (המסלול שג'ורדן אכן יעשה לבסוף), כולל המעבר מה-NBA לבייסבול. לאחר מכן, הוא מראה לאביו ש"למד לעוף". השיר המלווה את הסצנה, I Believe I Can Fly של אר קלי (לפני שהפך לפושע מורשע) הוביל את האלבום החלומי של הסרט, שנמכר ביותר משישה מיליון עותקים בארצות הברית.

מסצנת הפתיחה מדלג ספייס ג'אם היישר למסיבת העיתונאים בה מודיע ג'ורדן על הפרישה. חלק מהדברים שהוא אומר הם העתק של מה שאמר במסיבת העיתונאים האמיתית בה פרש, ב-1993 וכך, יחד עם סצנת הסיום בה הוא חוזר לשחק במדי שיקגו בולס, עוטף ספייס ג'אם את סיפור הפנטזיה שהוא מספר עם שתי קצוות של מציאות. הסרט, שלעיתים נראה כמו פרסומת תדמית אחת ארוכה למייקל ג'ורדן, נעזר בסיפור המסגרת המציאותי הזה על מנת להציג בפנינו מציאות אלטרנטיבית. במקום חרושת השמועות על הנסיבות שהובילו לפרישה של ג'ורדן, ובראשן בעיית ההימורים שלו או הרצח של אביו שהותיר אותו שבור, ספייס ג'אם נמנע משאלות קשות ורק מציב את ג'ורדן בשיא השפל בפתיחה, במטרה לתת לו להמריא מחדש, "ללמוד לעוף" שוב, כפי שעשה בתור ילד.

גיבור על וקאובוי. ג'ורדן וחבר (צילום: GettyImages, Evan Agostini)

בתוך המציאות האלטרנטיבית הזו, שהסרט מציג בתור מה שבאמת קרה לג'ורדן בזמן הפרישה, בונה ספייס ג'אם את המותג של ג'ורדן בעזרת שתי הדמויות המוכרות והאהובות ביותר של הקולנוע האמריקאי: גיבור העל והקאובוי.

בספר פנטסטי בשם "Hard Bodies", על הגבריות בקולנוע ההוליוודי בתקופת הנשיאות של רונלד רייגן (שנות ה-80), בוחנת החוקרת סוזן ג'פורדס את האופן בו הקולנוע בנה מחדש את הכוכבים הגבריים שלו, אחרי קריסת התדמית המאצ'ואיסטית-אמריקאית שנוצרה כתוצאה מכישלון מלחמת וייטנאם. הדרך של הקולנוע לעשות זאת הייתה להציג את הגוף הגברי כחזק ושרירי, על-אנושי לעיתים. אפשר לראות זאת בסרטים כמו שליחות קטלנית בין היתר. אלא שלגוף החזק הזה עלולה להיווצר בעיה - הוא יכול להפוך ל"חזק מדי" ולהיראות מוגזם עבור הצופים, מה שגורם לקושי בהזדהות עם הגיבור. לכן, לעיתים קרובות הקולנוע הציב מול הגוף החזק והלא-אנושי הזה יריב חיצוני, על-טבעי. בניגוד ליריב הזה, הגוף החזק-אך-סביר של הגיבור נעזר לא רק ביכולותיו, אלא גם במוח ובלב שלו על מנת לנצח במערכה הסופית. עבור הצופים, הקולנוע הפריד כך בין הטוב לבין הרע.

הרעיון הזה הלך והשתכלל עד אמצע שנות ה-90 וספייס ג'אם מציב מול הגוף של ג'ורדן, שחוזר לעוצמתו (אחרי שנראה כושל לחלוטין בניסיונותיו לשחק בייסבול בתחילת הסרט), דמויות על-טבעיות של חייזרים. הדרישה של הסרט מג'ורדן היא להציל את העולם אליו נקלע ועל מנת לעשות זאת, עליו להשתמש ברגע השיא ביכולות על-אנושיות (הדאנק המכריע מחצי מגרש, עם הזרוע המתארכת). כמו סופרמן, ספיידרמן ושות', לכל המעורבים בספייס ג'אם ברור שג'ורדן הוא "גיבור העל" היחיד שמסוגל לעמוד פנים אל פנים מול החוצנים, שנראים תחילה בלתי מנוצחים. מה שהופך את ספייס ג'אם לייחודי עוד יותר הוא העובדה שבעת שנעשה, אמצע שנות ה-90, גיבורי העל למעט סופרמן וקצת באטמן, כלל לא הוצגו בקולנוע. במובן הזה הסרט אף הקדים את זמנו ורק בשנים שאחריו השתלט ז'אנר גיבורי העל על הוליווד.

עוד יותר מגיבור העל, הקאובוי הוא ה-דמות הקלאסית של הקולנוע האמריקאי. הוא חסר פחד וקר רוח, בדיוק התכונות שהיו מיוחסות לג'ורדן בימי התהילה שלו ב-NBA. במערבונים הקלאסיים, הקאובוי מתפקד כדמות חיצונית. הוא נשאב לתוך קהילה כלשהי (ג'ורדן "נשאב" פיזית על ידי באגס לעולם הלוני טונס באמצע משחק גולף עם לארי בירד וביל מארי), הופך זמנית לחלק ממנה, עוזר לה לסלק את מי שמאיים על ביטחונה, משליט בה סדר חברתי חדש ולבסוף, עוזב כלעומת שבא. הוא לא יכול ולא רוצה להישאר חלק מאותה קהילה, בדיוק כמו ג'ורדן בספייס ג'אם.

ייתכן מאוד, אולי אפילו סביר להניח, ששתי הדמויות המיתולוגיות הללו לא עמדו לנגד עיניהם של יוצרי ספייס ג'אם במהלך עשיית הסרט, אבל הניסיון להאדיר את הדימוי של ג'ורדן משך אותם אל המחוזות המוכרים היטב לכל חובב קולנוע. זאת, לצד נושאים חשובים אחרים בהם נוגע הסרט, כמו התמודדות עם בריונות או העצמה נשית (הופעת הבכורה של לולה באני, השחקנית השנייה בטיבה בקבוצה אחרי ג'ורדן ומעל כל הבנים), אפשרו לספייס ג'אם להפוך לסרט ספורט אהוב במיוחד עבור בני דור מסוים.
ההכנסות - 230 מיליון דולר, הפכו את ספייס ג'אם לסרט הכדורסל הרווחי בהיסטוריה בשעתו ולכך צריך להוסיף לא פחות משישה מיליארד (!) דולר ממרצ'נדייז. עם מספרים כאלה, לא פלא שכמעט מרגע יציאתו, התנהל מרדף אחר סרט המשך או משהו בסגנון. ג'ורדן, שכאמור לא ממש נהנה להעביר את רוב פגרת הקיץ שלו מול מסך ירוק ובחדר שומם, סירב בכל תוקף וב-2016 נדמה היה שאנחנו בכיוון, עם פרסומת ברוח הסרט ובכיכובו של בלייק גריפין.

גריפין, חלק מהדור שגדל על ספייס ג'אם, הודה אז שהוא מאוד מקווה להיכנס לנעליו של ג'ורדן, אלא שהתפקיד הזה כנראה היה מיועד מאז ומתמיד לשחקן אחד בלבד - לברון ג'יימס, שבקיץ 2019 הצטלם לספייס ג'אם: מורשת חדשה. כפי שהוא מנסה לעשות לכל אורך קריירת ה-NBA המפוארת שלו, קינג ג'יימס דאג שהמורשת שלו בתור ממשיך דרכו של ג'ורדן תעבור גם אל מסך הקולנוע. ג'ורדן הצליח להפוך לכל כך פופולרי בזמן שהיה חלק מהליגה, עד שהיריבים הגדולים ביותר שלו, כמו פטריק יואינג או צ'ארלס בארקלי הסכימו להצטלם לספייס ג'אם המקורי בתפקיד "אלה שמייקל מציל". לברון, שהפך למנהיג של הליגה ולדמות חברתית חשובה בארצות הברית, מקווה לקראת סיום הקריירה שלו למצב את עצמו בעמדה דומה והדרך לשם עוברת, לפחות בחלקה, בעולם הלוני טונס.

(צילום: יח"צ)

הכתבה היא הפרק על ספייס ג'אם מתוך הספר החדש של העיתונאי וחוקר סרטי הספורט עידן ויניצקי, "מהמגרש למסך: סרטי הספורט הגדולים של הקולנוע המודרני". הספר מציג 50 סרטי ספורט אהובים ומקדיש לכל אחד מהם מספר עמודים, המתארים את הרקע, היוצרים והסיבות שהופכות את הסרט למהנה וזכור. ברגע שתצללו לקריאה, תרוצו לצפות בסרטים ותראו אותם באור אחר לחלוטין.

לרכישת הספר "מהמגרש למסך: סרטי הספורט הגדולים" לחצו כאן>>

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully