"פתאום, מצאתי את עצמי שומר על מייקל ג'ורדן והוא קלע עליי מ-11 מטר, בקלות. זה היה מגוחך. עם הלשון בחוץ, עם רגל אחת באוויר, כל הרפרטואר שלו. אז הוא קולע, מסתכל עליי במבט זועף ואומר 'עוף לעזאזל מהמגרש שלי'".
יכולות הכדורסל הבינוניות פלוס של קית' גיבס, אותן הפגין בקולג' קטן בקליפורניה בתחילת שנות ה-90', השתלמו לו בהמשך, כאשר שימש כניצב כמעט בכל סרט כדורסל שאתם יכולים לחשוב עליו. אלא שבין כל המפגשים הרבים עם כוכבי הוליווד השונים, החוויה החזקה ביותר שנותרה לו עדיין שייכת לאותו משחק "ידידותי" על סט הצילומים של "ספייס ג'אם", שיחגוג מחר (שלישי) את יום הולדתו ה-20 מאז היציאה לאקרנים, ב-15 בנובמבר 1996.
כדי לשמור על מייקל ג'ורדן מרוכז, שמח ובכושר טוב בזמן הצילומים, דאג במאי הסרט, ג'ו פיטקה, שאולפני וורנר בראדרס יקימו בסמוך לסט מגרש כדורסל מקורה, אשר זכה לכינוי "ג'ורדן דום". בזה אחר זה, בין טייק לטייק, התייצבו שם רג'י מילר, שאקיל אוניל, אלונזו מורנינג, צ'ארלס בארקלי ואפילו מג'יק ג'ונסון, למשחקים שלא צולמו מספיק והיו בקלות יכולים להפוך לסרט בעצמם. לפי גיבס, ג'ורדן לא התעלל רק בו על הפרקט. טרי מעונת ה-10:72 המפלצתית, הוא לא ספר אף אחד וכך, החוויות שהתרחשו מאחורי המצלמה היו דומות באופן מדהים לאלה שעברו על "הוד אווירותו" בסרט, שהחזיר אותו סופית ללב הבמה התרבותית, הפך מאז לקאלט ובעיקר, למרות היותו על הנייר סרט משעשע ותו לא, מזקק תהליך חשוב מאוד בהיסטוריה האמריקאית של המאה ה-20.
משחק מה"ג'ורדן דום" עם ג'ורדן, רג'י מילר ודניס רודמן
"ספייס ג'אם" לא היה הסרט הראשון ששילב בין דמויות מצוירות לבני אנוש. למעשה, הוא נבנה לא מעט בזכות ההצלחה הגדולה של "מי הפליל את רוג'ר ראביט", שיצא שמונה שנים לפניו. אבל עבור אולפני וורנר, מדובר היה, על פי מגזין "רולינג סטון" ב"אחד הסרטים הכי מסובכים שנעשו אצלם אי פעם, הימור שהאולפן לא היה מוכן לאפשר לו ליפול בלי מלחמה".
ואכן, בוורנר עשו הכול כדי שהתוצאה תהיה לטובתם, והצליחו. פיטקה אומנם היה די חסר ניסיון בבימוי סרטים באורך מלא ועשה רק אחד כזה בחייו מלבד "ספייס ג'אם", אבל היה שם מאוד מוכר בתעשייה, בזכות עבודותיו המרובות על קליפים של מייקל ג'קסון ושלל פרסומות מוכרות עם כוכבי על שונים מעולם הבידור. בהפקה האמינו שהוא יסתדר היטב עם האגו של ג'ורדן וכך אכן היה, כאשר לצד הבמאי, ניצב ה"אחראי על סצנות הכדורסל", נייג'ל מיגל, ששיחק ב-UCLA ואפילו נבחר בדראפט, אך לא זכה להיות חלק מה-NBA. אר. קלי, שסיפק את הלהיט "I Believe I Can Fly", עזר לסאונד-טראק להפוך ללהיט.
הכול החל בכלל מצמד פרסומות, שיצאו ב-1992 וב-1993, לנעלי "אייר ג'ורדן" המפורסמות של נייקי. אותן פרסומות, בימי השיא של ג'ורדן בטריו האליפויות הראשון בשיקגו, הציגו שיתוף פעולה חדשני בינו לבין באגס באני וזכו לשם המתוחכם "Hare Jordan" (משחק מילים על המילה "ארנבת"). ההצלחה המסחררת הובילה לעבודה משותפת על סרט, אלא שבדיוק אז, משהו במייקל ג'ורדן נשבר.
הפרסומת הראשונה מ-1992
הרצח הסתמי של אביו לא נתן לג'ורדן מנוח והוא הדהים את העולם ופרש לטובת קריירת בייסבול כושלת. בוורנר, שם תכננו השקעה חסרת תקדים מבחינתם בסרט מסוג זה, 80 מיליון דולר, עצרו הכול. למזלם, ג'ורדן התאושש וחזר לפרקט. ולא רק שחזר, אלא שמהר מאוד הוא שוב היה אותו כוכב דומיננטי ואייקון תרבות ענק. הסרט נעשה, יצא, הגיע למקום הראשון בבתי הקולנוע בארצות הברית בסוף שבוע הבכורה שלו בעזרת מסע שיווק מרשים ולבסוף, גרף 230 מיליון דולר של רווחים ברחבי העולם, מה שהופך אותו עד היום לסרט הכדורסל המצליח אי פעם, מעל "גברים לבנים אינם יכולים". למעשה, רק "רוקי 4" ו"הזדמנות שנייה" (The Blind Side) הם סרטי ספורט שגרפו יותר כסף ממנו (הוא גם הכניס כמיליארד דולר ממרצ'נדייז, לא מעט בזכות חנות שמוקמה בלב מנהטן במשך כמה שנים). מעבר לכך, הסיטואציה החדשה שנוצרה, שלא בשליטת וורנר בראדרס, הפכה את עלילת הסרט למשהו הרבה יותר מעניין מעוד פרסומת ארוכה לעליונות של מייקל ג'ורדן.
למי שפספס/לא זוכר מה קורה, הנה התקציר: ג'ורדן מודיע על פרישה מכדורסל ומעבר לקריירת בייסבול, שלא צולחת בכלל. במקביל, ראש פארק השעשועים בפלנטה חוצנית כלשהי רוצה לצרף אליו את באגס באני וחבריו, "הלוני טונס" ושולח כמה חייזרים קטנטנים עם כלי נשק מפחידים כדי לעשות זאת. באגס וחבריו מנסים להתחכם ומזמינים את החייזרים למשחק כדורסל של "המנצח לוקח הכול", על העולם שלהם, מה שמוביל את החייזרים לגנוב את כישרון הכדורסל מצ'ארלס בארקלי, פטריק יואינג, מגסי בוגס, לארי ג'ונסון וגם, שון בראדלי, שמעולם לא ממש החזיק בכישרון, אבל הוא גבוה וזה מצטלם טוב. התגובה של הלוני טונס המבוהלים מגיעה בדמות משיכתו של ג'ורדן, דרך חור גולף ובעיצומו של משחק מהנה עם לארי בירד וביל מארי, לעולמם. אחרי אי אילו תהפוכות, מגיע "המשחק הגדול", הקרב בו הכול מוכרע. מארי קופץ לעזור וג'ורדן מצליח, כנגד כל הסיכויים, להחזיר את הקבוצה שלו מפיגור ענק במחצית (66:18) ולנצח את המשחק עם סל בשנייה האחרונה. The End.
על הנייר, סרט ספורט שגרתי. אז איפה פה הייחוד? סרטי ספורט נוטים להתחלק לשני סוגים: "עלייתו של" או "נפילתו של". כמעט בכל המקרים, הבחירה התסריטאית תלויה ברוח התקופה בה נעשה הסרט. במקרה של "ספייס ג'אם", זה בא לידי ביטוי בבירור, בעיקר בגלל שהסיפור של ג'ורדן, מתחילתו ועד סופו, מוכר היטב לצופים. לא היה צורך להמציא עבורם סיטואציה, רק להחליט עבורם לאיזו סיטואציה הם נכנסים, איזה חלק מחייו של ג'ורדן יוצג להם. אם הסרט היה נעשה בתקופה אפלה יותר באמריקה, עבור גברים בכלל ועבור שחורים בפרט, נאמר שנות ה-70' המתסכלות, שלוו באירועים כמו מלחמת וייטנאם הכושלת או פרשת ווטרגייט שחשפה שחיתות בצמרת הממשל, הרי שהבחירות שהסרט מבצע היו כנראה שונות והוא היה נפתח עם ימי התהילה של ג'ורדן, אליפות המכללות, הדראפט, סלי ההכרעה הגדולים וכמובן, האליפויות ב-NBA ומסיים עם נפילתו, הרצח של אבא והפרישה.
אולם אמצע שנות ה-90' היו תקופה של תקווה, של שינוי, תקופה בה גבר אפרו-אמריקאי הפך לסלב הגדול בעולם פחות או יותר. לכן, הסרט מתחיל הכי למטה שיש, עם הפרישה והכישלון בבייסבול ולאט לאט, עולה חזרה, בונה את הגבר, מחזיר לו את הקשיחות שלו, את הגוף השרירי שיכול לנצח כל יריב ב"זירת המלחמה" שלו (במקרה הזה, על מגרש הכדורסל, אבל תחשבו על רמבו נניח, וההתאוששות שלו מחולשה לגאולה), כל הדרך עד לניצחון במשחק מול החייזרים והקאמבק לשיקגו בולס, שמסיים את הסרט. הגבר שלכם חזר, והוא שחור.
"ספייס ג'אם" מציב את ג'ורדן איפשהו על הסקאלה שבין גיבור על אתלטי ושחור לבין קאובוי. כמו גיבורי העל הקלאסים ביותר, גם הוא מגלה ברגע הנכון את היכולות העל-טבעיות שלו ומצליח להאריך את גופו, את הזרוע שלו, בצורה כזו שמאפשרת לו להתעופף ולהטביע מהחצי, בעוד כל החייזרים נתלים עליו. כמו גיבור העל, הוא "מציל את העולם", את הקהילה שסביבו. כמו הקאובוי, הדמות האהובה ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי, שסימלה את המיתוס האמריקאי של בניית האומה, אחרי שהוא מציל את המצב, הוא הולך לדרכו. לקאובוי מיוחסות תכונות של חוסר פחד וקור רוח, שמאפשרות לו לתפקד במצבי הלחץ הגדולים ביותר. כן, בדיוק כמו התכונות שיוחסו לג'ורדן בימים הגדולים שלו על המגרש.
למעשה, במידה מסוימת ג'ורדן מציל בסרט גם את העולם המקורי שלו, שכן הוא משיב את הכישרון לאותם שחקני ה-NBA מהם החייזרים גנבו. אלה, יריביו החריפים ביותר על הפרקט, מקבלים אותו בשל כך בחזרה לתוכם. הוא הציל אותם והם חייבים לו. הם מצרפים אותו למשחק הידידותי שלהם באולם הכדורסל. "ספייס ג'אם היה הצלחה מסחרית מסחררת, אבל הוא שימש יותר ככלי עבור ג'ורדן, מכונת תקשורת של איש אחד. דרך הסרט, ג'ורדן זכה להציג שוב את היכולות האתלטיות הכבירות שלו ואת הכריזמה שהפכה אותו לאהוב", כתב מ. קית' בוקר, בספרו על דיסני ופיקסר.
הגישה הזו, בה נוקט הסרט כלפי התרבות האמריקאית, הפכה אותו לאהוב מאוד בזמן אמת ולקאלט משמעותי בשני העשורים שחלפו מאז. כמה קאלט? בחודש שעבר למשל, שיי סראנו מאתר "The Ringer" פרסם כתבה סאטירית של כ-3,500 מילים ה"מתארת" את עשיית הסרט. בקטע הרציני היחיד בכתבה שלו, הוא מכנה את ספייס ג'אם: "סרט מגוחך, אבל גם מושלם, שלא רק שורד את מבחן הזמן, אלא גם מדלג מעליו בקלות ואפילו מתחזק ככל שהזמן חולף". לכבוד חגיגות ה-20 השבוע, הסרט אפילו זכה לצאת להקרנה מחודשת בכ-450 בתי קולנוע ברחבי ארצות הברית. גם העובדה שהאתר הרשמי של הסרט, שהיה רעיון מהפכני בזמן שנוצר, נותר כשהיה, ללא אף שינוי ומהווה את אחד האתרים הישנים שניתן למצוא באינטרנט, עזרה לקסם לשמור על עצמו.
האתר הרשמי של הסרט
לאורך השנים, זכה "ספייס ג'אם" לאינספור כתבות, חלקן רציניות יותר וחלקן, פחות. כך למשל, באתר "Wired" הציג אנדרו מוני את "בחינת דף הסטטיסטיקה האבסורדי מספייס ג'אם", ובו ערך מעין ניתוח של המשחק שמסיים את הסרט. בין היתר, הוא שם לב שבשניות הסיום התוצאה משתנה מ-67:77 ל-76:77 מבלי שהשעון זז וכותב כי ג'ורדן סיים עם נתון מרשים של 22 מ-22 מהשדה, כולל 12 הטבעות ו-Usage Rate (הוא באמת בדק את זה) של 44 אחוזים. באגס באני, אם תהיתם, רושם 10 נקודות, שלושה אסיסטים וארבעה איבודים, בעוד שאצל החייזרים, אלה המייצגים את בוגס ואת בראדלי, לא קולעים אפילו נקודה. המשחק עצמו, אולי כמחווה למכבי תל אביב, מסתיים ב-77:78.
מצד שני, אפשר למצוא גם לא מעט ביקורות, למשל, על כך שהחייזרים מאיימים להפוך את הלוני טונס ל"עבדים" שלהם, רעיון בעייתי משהו בסרט עם כוכב אפרו-אמריקאי. אלא שג'ורדן, שתמיד דאג להרחיק את עצמו מנושאים פוליטיים למיניהם, התנער גם מזה כאשר נשאל עליו. גם הדמות האובר-סקסית של לולה באני או העובדה שבסרט שלכאורה לפחות, פונה לילדים, ניתן לראות ישבן של חייזר, שמוצג לעיני אולם מלא בצופים, לא התקבלו בצורה חלקה על ידי הורים רבים.
למרות כל אלה כאמור, ההצלחה הייתה גדולה וכבר ב-1997 החל פיטקה לעבוד על סרט המשך, לאחר שהמפיקים הבטיחו כי גם ג'ורדן בעניין. כאשר הבמאי גילה שזה לא המצב, הוא ויתר על ההפקה, שהייתה אמורה להביא לנו את מל ברוקס בתפקיד קולו של הרשע התורן. בשלוש השנים האחרונות, הבאזז חזר והדיבורים על סיקוול, בכיכובו של לברון ג'יימס, לא מפסיקים. ביולי שעבר אפילו נחתם חוזה בין השחקן לוורנר בראדרס, לגבי הפקת תכנים לטלוויזיה ולסרטים וגם לברון עצמו רמז בנושא הסרט ועזר להגביר את השמועות, כאשר ההופעה המוצלחת שלו לצד איימי שומר וביל היידר ב"Trainwreck" רק הגבירה את הציפיות. מתישהו, הסרט הזה אמור לקרות, אבל לא ברור מתי ויש כאלה שמנסים למנוע אותו.
הבמאי פיטקה אמר בעבר: "אל תעשו סיקוול, זה חסר סיכוי. ג'ורדן היה הכוכב הכי גדול ביקום כשעשינו את הסרט" וכאשר ג'ורדן נשאל מי צריך להיות היורש שלו על המסך, הוא ענה בכלל "בלייק גריפין", אבל את המחאה הכי משעשעת סיפק לאחרונה פטריק פטרסון מטורונטו ראפטורס, שפרסם ב"פליירס טריביון" בחודש שעבר טור בשם "בבקשה, בבקשה אל תעשו את ספייס ג'אם 2" והוסיף: "בתור שחקן NBA, חובב סרטים ואדם בוגר שציורים של לוני טונס מעטרים לו את כל הבית, אני חייב להביע את מחאתי. הסרט המקורי מושלם. מושלם. הוא היה חוויה קולנועית ואי אפשר לשחזר אותו. זה יהיה כמו לנסות לצייר שוב את המונה ליזה".
האמת, אחרי הבחירה בדונלד טראמפ, המעורבות של לברון ג'יימס בקמפיין של הילארי קלינטון והתגובה שלו אחרי הבחירות, לפיה אם יזכה באליפות בארבע השנים הקרובות, לא בטוח שיגיע לבית הלבן לבקר את הנשיא החדש, "ספייס ג'אם 2" יכול להיות מעניין, אם יציג למשל, דמות של כוכב על, אפרו-אמריקאי, שלמרות כל האהבה אליו וכל הכישרון האדיר שלו, לא מצליח לשבור את תקרת הזכוכית. מה הסיכויים שזה יקרה?