כוכב עם מטרה על הגב

הערב (חמישי), בשעה 20:57, ייכבו האורות בהיכל מנורה מבטחים, ו-11,192 אוהדים ידליקו את הפנסים במכשיריהם הסלולריים לקראת טקס הצגת השחקנים. מדובר לכאורה במאורע שגרתי, אבל הוא בכל זאת יטמון בחובו היסטוריה קטנה: לראשונה מאז פרצה הקורונה לחיינו, לפני כשנה וחצי, אולם כדורסל יתמלא לחלוטין במשחק יורוליג, ועוד ביותר מרבבת אנשים (יסלחו לנו 3,000 אוהדי מונאקו שעשויים למלא את המתנ"ס הנסיכותי, שעה קודם לכן).

וכך, בלילה אקראי אחד, נגד באיירן מינכן, תעקוף מכבי תל אביב את מספר הצופים שהורשתה להכניס לאורך כל העונה שעברה - 10,600 בלבד ב-17 משחקי בית. קמפיין חדש יוצא לדרך, וביומיים הקרובים יורשו 54,742 אנשים לאכלס את היציעים בתשעה אולמות שונים. וזה, לצערנו, כבר לא מובן מאליו; הלוא שליש מקבוצות היורוליג לא הכניסו אפילו אוהד אחד ליציע במהלך עונה שלמה, ומעתה כולן ייהנו מתמיכה כזו או אחרת.

בשנה האחרונה הלינו לא מעט שחקנים ומאמנים על הקושי לתפקד אל מול הדממה המעיקה והכיסאות המיותמים שמסביב. לאוזניים ציניות זה עלול להתפרש כתירוץ שנועד לחפות על כשלים מקצועיים, אבל הדברים הללו מגובים בנתונים: מאז האילוצים שהביאה איתה המגיפה, יתרון הביתיות התבטל כמעט לחלוטין ו-45 אחוזים ממשחקי היורוליג הסתיימות בניצחונות חוץ. מדובר בשינוי מהותי, משום שבאף אחת מהעונות הקודמות - לעיני קהל - לא ירדו המארחות מ-63 אחוזי הצלחה.

יד אליהו, וילרבאן ומונאקו נותרו המקומות היחידים שבהם לא תהיה (בינתיים) הגבלת צופים, והז'לגיריו ארנה בקובנה ישוב להיות ההיכל שמאכלס את מספר האוהדים הגבוה ביותר; המפה עוד תשתנה מן הסתם ותסבול מתנודות בהתאם למצב התחלואה, אבל לפחות מתופעה מדכאת אחת נוכל להיפטר כבר היום: לא נשמע עוד את חריקות הנעליים על הפרקט.

העונה עוד לא נפתחה, וניקולה מירוטיץ' כבר זכה בשני תארים אישיים. כלומר, בערך. בתחילת השבוע הוכתר כוכב ברצלונה ל-MVP של חודש ספטמבר המקוצר בליגה הספרדית, ובמשאל שנערך באתר היורוליג בחרו בו 18 הקפטנים בקבוצות השונות לשחקן הרעב ביותר באירופה.

מירוטיץ' אינו רק הכדורסלן הכי רעב ביבשת, אלא גם היקר ביותר, ומאז חתם בברצלונה בקיץ 2019 הוא סוחב קוף על גבו. העובדה שבגיל 30 עדיין לא הפך לאלוף היבשת היא אולי מתקבלת על הדעת, בעיקר לאור העובדה שבילה מחצית מהעשור הקודם ב-NBA; הבעיה מבחינתו נוגעת למה שמסתמן כנטייה להיעלם במאני טיים. במשחקי הליגה הסדירה עם בארסה הוא קלע 18 נקודות והוריד 6.6 ריבאונדים, אבל בפלייאוף ובפיינל פור צנח ל-10.7 נקודות ו-4.7 כדורים חוזרים.

בגמר האחרון, כששרונאס יאסיקביצ'יוס היה זקוק לו יותר מתמיד, הוא פגע ב-4 מ-12 מהשדה וראה כיצד אנאדולו אפס מניפה את הגביע; ממש כפי שבגמר 2014 נתקע על 3 מ-10 במדי ריאל מדריד וחזה במכבי תל אביב הופכת לאלופה.

לזכותו של הפורוורד הספרדי/מונטנגרי ייאמר שהוא עבר משבר אישי קשה במהלך העונה החולפת, שניתק אותו מהכדורסל למשך כחודש ואף גרם לו להרהורי פרישה. אבל נראה שהקפטנים יודעים מה הם שחים. אחרי הופעות פושרות ומהוססות במשחקי ההכנה ובפתיחת העונה, מירוטיץ' התפוצץ עם 36 נקודות, 23 ריבאונדים ומדד 68 בשני משחקים תוך 48 שעות, וחזר להיות האיש שכולם רוצים להכניע.

שאלת הלוזריות של סופרסטארים כאלה ואחרים אינה מופיעה רק כפיקנטריה של פרשנים ואוהדים. מי מבין את זה כמו מילוש תאודוסיץ', שסיפר לי על כך בפתיחות. "בכל פעם שהגענו לפיינל פור והפסדנו, זה הפך להיות יותר ויותר קשה. הלחץ המנטלי רק הלך והתגבר משנה לשנה, וגם כשאתה מנסה להניח אותו בצד - אתה לא ממש מצליח", אמר בריאיון לוואלה! ספורט ב-2016, לאחר שזכה עם צסק"א מוסקבה ביורוליג. "עכשיו אנחנו סוף סוף יכולים להירגע מעט. יש לחץ, אבל מסוג אחר, כי עכשיו כולם רוצים לנצח במיוחד אותנו. נחיה עם זה. בגמר, כשאיבדנו 21 נקודות יתרון וכמעט הפסדנו, אני חייב להודות שהיה רגע שבו חשבתי לעצמי 'אוי לא, זה שוב קורה לי'... אם הייתי יודע שזה כל כך כיף, הייתי דואג לזכות קודם ביורוליג".

עכשיו התיק הזה הופך, יותר מתמיד, למטען חורג על גבו של מירוטיץ' - ורק תמונת הנפה מרגשת, בעונתו השלישית בברצלונה, תוכל להעלים אותו. עדיף עם גביע MVP בצד.

צסק"א זכתה ביורוליג ב-2019, ונפרדה לשלום מננדו דה קולו, סרחיו רודריגס, קורי היגינס ואותלו האנטר. ריאל מדריד הוכתרה לאלופה ב-2018 ואיבדה את לוקה, דונצ'יץ' ולוקה דונצ'יץ'. פנרבחצ'ה הניפה את הגביע ב-2017, ועד היום מתגעגעת לבוגדן בוגדנוביץ' ואפיי יודו. ואחרי כל זה, אף אחת מהן לא שיחזרה את הישגן הנדיר של אולימפיאקוס (2013-2012), מכבי תל אביב (2005-2004) ויוגופלסטיקה ספליט (1991-1989) ולהגן על התואר.

אנאדולו אפס הצליחה להפתיע הקיץ ולשמר את הקו האחורי המפלצתי שלה. ואסה מיציץ', שנבחר לדאבל MVP (בפיינל פור ובעונה כולה), נתפס כמי שמקומו ב-NBA כבר נעול ומובטח, אבל הוא כאן והוא נשאר; שותפו הפנטזיסט שיין לארקין לא הותיר אותו לבד וימשיך ללבוש את הגופייה מספר 0; והאמת, גם רודריג בובואה ימשיך שם למקרה שמשהו ישתבש; ולצידם גם קרונו סימון, וג'יימס אנדרסון, וכריס סינגלטון, ואדריאן מוארמה, ובריאנט דאנסטון, וטיבור פלייס. למעשה, אלופת היורוליג שמרה כמעט על כל הסגל שלה, למעט הסנטר סרטאק שאנלי שערק לסגניתה ברצלונה.

על פניו, ארגין עתמאן יכול להיות רגוע ומרוצה. אבל האם ייתכן שכדי לשמר את הרעב והמוטיבציה, אפס בכל זאת הייתה צריכה לבצע כמה שינויים בשוליים? לא חלילה לוותר על לארקין או מיציץ', אבל אולי להיפרד בטקס מרגש מסימון בן ה-36, מדאנסטון בן ה-35, ממוארמה בן ה-33, או מסינגלטון, אנדרסון ו/או פלייס?

בקיץ שבין שתי הזכיות שלה ביורוליג, בתל אביב ובמוסקבה, השכילה מכבי לשמר את השלד הנוצץ שלה (והצעיר בהרבה מזה של אפס) - אבל התחמשה בנסטוראס קומאטוס, שהיה שווה רק 4.1 נקודות לערב, והתעלה דווקא בגמר; וביניב גרין, שאמנם לא היה שחקן מרכזי, אולם סיפק את הגיבוי הנחוץ בחלק הראשון של העונה - כשדיון תומאס התקשה לחזור לכושר מלא בעקבות הפציעה שעבר.

גם אולימפיאקוס, האחרונה לזכות בבק טו בק, שמרה על הבסיס האיתן שלה ב-2012 (אם כי איבדה את המאמן דושאן איבקוביץ'); אלא שגם היא, בדומה למכבי ובשונה מאפס, ביצעה שינויים על הספסל: סטראטוס פרפרוגלו, ג'וש פאוול וגיורגי שרמדיני הגיעו, והביאו איתם דם חדש.

את מסע הרכש של אנאדולו בקיץ 2021 אפשר לסכם בשתי מילים: פיליפ פטרושב. ההמשכיות הזאת בוודאי אינה רעה, והיא בבחינת If it ain't broke, why fix it; היא מבטיחה לטורקים עוד עונה בצמרת, עם כישרון בלתי נדלה וכימיה בלתי נגמרת. אבל לאור השחיקה הטבעית, והשחקנים הספציפיים בקבוצה הזאת שלא הולכים ונעשים צעירים, זה עלול להתברר כחשיבה תמימה למדי.

מלבד מיציץ' ולארקין, היו עוד כמה וכמה גארדים שהפכו בשנים האחרונות לפנים של היורוליג. רובם ככולם ניצבים כעת בפני צומת דרכים מרתק בקריירה, והשאלות לגביהם אינן פוסקות. האם בגיל 34, שוב עם מאמן חדש, ושוב עם שותפים חדשים בקו האחורי, דה קולו עדיין מסוגל לסחוב את פנרבחצ'ה על כתפיו? ואם כן, לאן יוכל להצעיד אותה?

האם מייק ג'יימס, אחרי ששוב לא מצא את עצמו ב-NBA, ואחרי שנזרק מצסק"א (אליה הגיע, להזכירכם, אחרי שנזרק מאולימפיה מילאנו), יכול להפוך לבדו את מונאקו לקבוצה תחרותית ובעלת יומרות ביורוליג? והאם בניסיון להוכיח יותר מדי דברים ליותר מדי אנשים ("עונת הנקמה", הוא כבר מהשטג בטוויטר את 2021/22), הוא יקריב את השחקנים ואת כל המערכת שלצידו?

ומן העבר השני - האם, אחרי התאקלים המתוקשרים מהעונה שעברה, דימיטריס איטודיס עוד עלול להתגעגע לג'יימס? היווני קיבל לידיו בצסק"א את אלכסי שבד הסורר והפרוע, וינסה להצליח היכן שכל קודמיו נכשלו: בחינוך. בינתיים, הגארד הרוסי מסתפק בשבע זריקות מהשדה לערב, וזה אפילו לא היה הממוצע שלו למחצית בעונה שעברה בחימקי (16.2 זריקות במשחק). הייתכן שבגיל 33 יצליח לשנות גישה ולהוכיח שהוא מסוגל להפוך לחלק ממרקם קבוצתי?

ולאור הקרקע הלא יציבה שעליה מתנדנדים שבד, ג'יימס ואולי גם דה קולו, עולה וצפה דמותו של סקוטי ווילבקין. כוכב מכבי תל אביב תמיד היה מוערך, ותמיד נחשב לאחד הסקוררים האיכותיים ביורוליג, אבל תמיד עמד מדרגה או שתיים מתחת לגדולים באמת. כעת, בעונתו הרביעית בישראל, וכשהצהובים מעמידים את אחד הסגלים המוכשרים והאקספלוסיביים שידעו אי פעם, נשאלת השאלה אם השחקן בגופייה מספר 1 מסוגל לקחת צעד קדימה, ולכבוש באמת את פסגת הכדורסל האירופי.