בועה של יופי: הריק מאחורי שער הבכורה של ליאו מסי בפריז

הפרעוש סוף סוף סיפק רגע קסום, אבל שאול אדר ראה ביציעי הפארק דה פראנס אווירה חמוצה, שחשפה עד כמה הפרוייקט הקטארי חלול. על השחקן הגדול אי פעם שהיה הכי חלש על המגרש, מאמן ללא תכנית משחק שהתאפק לא להחליף אותו, וקבוצה שהיא לא יותר מהפרעת אכילה של עולם הכדורגל

שאול אדר, פריז
מסיבת העיתונאים בה הוצג ליאונל מסי כשחקן פריז סן ז'רמן (רויטרס)

החודש עבר שער הניצחון בקצה השאנז אליזה, בכוכב עליו הוא ניצב, שינוי מהותי. המונמנט הצבאי נעטף בהשראת האמנים כריסטו וז'אן קלוד. בני הזוג הציבו מיצבים אמנותיים גדולים ברחבי העולם במהלך חייהם, ולא זכו לראות את הפרויקט עליו עבדו במשך חמישים שנה מתגשם. התוצאה נפלאה, המבנה עטוף במעטה אפור-כחול וכבלים אדומים ונראה כמשהו רך, גמיש וחי בניגוד למבנה האבן הקפוא.

בקצה השני של העיר ישנו כוכב אחד שעוטף מוסד שלם בנוכחתו. פריז סן ז'רמן, פרויקט הכדורגל של קטאר, אסף אל שורותיו את ליאו מסי במהלך הגדול של הקיץ - לכאורה המפץ הגדול. האיש שאמור להוביל אותה לזכיה בגביע האלופות הנכסף, להבדיל מהליגה המקומית שגם שם מתקשה קבוצת הכוכבים מדי פעם למרות פערי התקציב.

מסי, האיש ומכירות החולצה, האדם וזכויות האימג', מאפיל על המועדון שלו. הוא התקבל בחום, החולצות נמכרו והעולם גילה עניין במשחק בליגה הצרפתית, אז למה הבחור שדוחף מטוש לעומק האף שלי אומר "אני אוהד של פ.ס.ז' אבל לא אוהב את מסי"?.

ישנה אווירה חמוצה בעיר ברגע שמתרחקים משער הניצחון. הקבוצה לא משחקת טוב, סיימה בתיקו עם ברוז' אחרי משחק מביך וישנן שמועות על מריבות ותככים בין הכוכבים, קליקות גיאוגרפיות ומתיחויות על רקע אגו.ואם כולם קנו חולצות של מסי, אז למה הם לא לובשים אותן?

משחק מול אלופת אנגליה והאיש שעיצב את מסי הוא הזדמנות להוכיח שסן ז'רמן היא יותר מגחמת
ספורטווש. מול פארק דה פראנס מלא, אצטדיון שכבר אפשר לקרוא לו קלאסי ואהוב, באווירה טובה ועיני העולם מסי וקבוצתו נבחנו מחדש.

עוד בוואלה!

מסי מרוצה אחרי ה-0:2 על סיטי: "הייתי נואש להבקיע את השער הראשון שלי"

לכתבה המלאה

ההתקפה הראשונה של המקומיים הובילה לשער של אידריסה גיי, המצטיין במשחק ולא רק בשל השער. משם זה היה נראה כמו משחק חד צדדי עם שליטה של סיטי בכדור, יצירת חצאי מצבים שדונארומה וגיי טיפלו בהם ביעילות ומצב אחד שסילבה הצליח להחמיץ באופן יוצא דופן.

כשסן ז'רמן יצאה להתקפות זה נראה הפוך לגמרי. בעוד שאלופת אנגליה מתמסרת באחריות וכובד ראש, מסירה אחרי מסירה, מצד אל צד, ולהיפך, ניימאר ואמפבה נראים מצליחים בפרץ התקפי קצר לייצר ארבעה-חמישה תעלולי כדור, מסירות עקב, הקפצות, וחומרים שיספיקו לשלושה סרטוני טיק טוק.

וזה אולי ההבדל הגדול בין שני הפרויקטים להלבנת משטרי הנפט. סיטי היא קבוצה של פפ, בצלמו, בדמותו, בקו המחשבה, באידיאולוגיות הכדורגל שלו. פ.ס.ז' היא הפרעת אכילה של הכדורגל העולמי שמאוריסיו פוצ'טינו, מאמן מבריק עם דרך משלו, מנסה לשמור ביחד, ולזכות בתארים, עד למשבר הבא.

מקבוצה של פוצ'טינו ניתן לצפות ללחץ, לפחות לפרקים כשמדובר במשחק מול יריבה כמו מנצ'סטר סיטי, אבל סן ז'רמן רק הסתגרה מאחור, הגנה מצוין ומידי פעם יצאה להתקפות מהן ניתן היה ללמוד שאין תוכנית משחק, אין מהלכים ואין משהו שמזכיר משחק קבוצתי. יש שלושה כוכבי על שמסוגלים לייצר הברקות ומצבים בכוחות עצמם. זה הוביל לניצחון, אבל לא בטוח שלשם כך קטאר שופכת כספים שיכלו לשמש אותה לרדוף פעילי זכויות אדם או לשלם לאתם יודעים מי.

היו רגעים שכאב לראות אותו. ליאונל מסי (צילום: רויטרס)

ואולי הם כבר לא שלושה כוכבי על. אנחנו צריכים לדבר על מסי. היו רגעים שכאב לראות אותו. הוא נראה כמו מי שלא שייך למשחק, כמי שצופה בו מהצד. מביט ומתקדם באיטיות, מהרהר בקיץ שגלגל אותו לפריז ומה עושים עכשיו.

כל שחקן אחר שהיה תורם את מה שמסי תרם במשך 73 דקות היה מוחלף לקול קריאות בוז של האולטראס בשני צידי האצטדיון. הם היו סבלניים. כל שחקן אחר שהיה מתהלך באיטיות ולא תורם לשום היבט של המשחק היה נזרק על ידי המאמן והקהל לאחורי הספסל.

אבל פוצ'טינו לא העז להחליף כוכב מבוגר, לא בריא לגמרי, שהיה השחקן החלש על המגרש. לכן הוא מקבל שכר נאה. לקחת את הסיכון, לנהל את הקבוצה, למשטר את הכוכבים ולחכות לרגע שיצדיק
את הסבלנות. כל שחקן אחר היה מאבד את מקומו בהרכב, כל שחקן אחר אינו ליאו מסי, גדול הכדורגלנים של ימי חיינו.

כשהוא החל בריצה שלו, בין הבודדות במשחק, אחרי 73 דקות כואבות לעין, החשמל חזר לפארק, והיתה תחושה ברורה שהנה מגיע הגול הראשון שלו במדי קבוצתו השניה. שיתוף הפעולה עם אמבפה יצר את השטח אליו גלש מסי וכמו בשיאו לא היה ספק איפה הכדור ינחת. בספרי ההיסטוריה. בחיבורים ופנימה.

הניצחון לא השכיח את הספקות. אוהדי פריז סן ז'רמן (צילום: רויטרס)

סיטי מנגד אכזבה. היא החזיקה בכדור ויצרה מצבים, אבל מלבד שניים או שלושה הם לא היו מספיק טובים. קווין דה בראונה לא הבריק וניצל בנס מהרחקה, ופוצ'טינו יכול לומר שהטקטיקה שלו עבדה. הוא לא התפתה לתקוף וניצח, אבל הספקות נותרים. סן ז'רמן נראית כמו פרויקט חלול, כמו אוסף כוכבי על מגובים בהגנה טובה, שלא קרובה להיראות כמו קבוצה, בטח לא כמו קבוצה של פוצ'טינו או קבוצה שקרובה למצות את הכישרון העצום שנאסף שם.

אווירת החמיצות התפזרה הערב, והאוהדים המשיכו לשיר אל תוך הלילה בתור למטרו. "איסי סה פרי - כאן זה פריז!", צרח הכרוז שנשמע כמו אלפי כרוזים אחרים, והערב זו לא נשמעה כמו התלהבות יתר אחרי ניצחון על מץ.

הפרויקט של קריסטו וז'אן קלוד יפורק אחרי 16 יום בלבד. חלק מהסיפור הוא הזמניות, הרגע שחלף והיתה למעטים זכות לחוות אותו מקרוב, לצלם ולקבל דוגמיות של המעטפת. זו בועה של יופי, קלות דעת ושאלות על הרגע שחלף.

אף אחד לא צריך לעטוף שער ניצחון, אבל מסי וקריסטו עשו את זה ביום אחד בפריז. הפרויקט
הנוכחי של קטאר יקרוס יום אחד. אולי תוך 16 יום, 16 שבועות ואם יקרה משהו לא צפוי, הרבה יותר. הקבוצה לא מאוזנת וחסרת משילות ועומדת בפני החלטות לא קלות. השאלה היא בכמה תארים היא תספיק לזכות לפני שזה יקרה, ולאן הקריירה של מסי תפנה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully