גרד מולר האנגלי: פרידה מהחלוץ האגדי ג'ימי גריבס

חודש אחרי מותו של גרד מולר, עזב את עולמנו גם ג'ימי גריבס בגיל 81. גרמניה נפרדה מהסקורר הטבעי הטוב ביותר בתולדותיה, וכעת זה תורה של אנגליה. במובנים רבים, היה גריבס סוג של מולר אנגלי - איש לא התקרב לחושים המפותחים שלו ברחבה, איש לא ידע להיות במקום הנכון בזמן הנכון כמוהו, והשיאים שקבע עדיין לא נשברו.

עם 357 שערים בליגה האנגלית הבכירה, הוא הכובש הפורה ביותר אי פעם. הוא הוכתר למלך השערים שש פעמים, וגם זה הישג שאף אחד לא שיחזר עד כה. הוא כבש 41 שערים בעונה אחת, וגם זה שיא בעידן שאחרי מלחמת העולם השניה. בדירוג המבקיעים של נבחרת אנגליה, מדורג גריבס רביעי אחרי וויין רוני, בובי צ'רלטון וגארי ליניקר, אבל מבחינת ממוצע שערים למשחק הוא משאיר להם אבק - נדרשו לו רק 57 הופעות כדי לשים 44 כדורים ברשת.

ובכל זאת, כאשר מזכירים את החלוצים הגדולים בהיסטוריה, בעוד מקומו של מולר מובטח לחלוטין, את גריבס לא כולם מכירים מחוץ לממלכה. מדוע? כי בכל הקשור לתארים, אין מה להשוות בין השניים. למולר שלוש זכיות בגביע האלופות, לצד ארבע אליפויות גרמניה, ארבעה גביעים, גביע מחזיקות, אליפות אירופה לנבחרות שרשומה על שמו, וכמובן גם גביע העולם בו הבקיע את שער הניצחון בגמר - שערו ה-14 והאחרון בשני מונדיאלים. וגריבס? יש לו שני גביעי אנגליה וגביע המחזיקות. האליפויות לא היו רלוונטיות בימיו בצ'לסי ובטוטנהאם. וגביע העולם? דווקא יש לו, אבל כאן נעוצה הצרה הגדולה ביותר.

לקראת המונדיאל הביתי ב-1966, היה גריבס החלוץ המוביל של אנגליה. ממנו ציפו לקרוע רשתות ולהצעיד את הנבחרת לזכיה ההיסטורית, אך זה לא הלך בקלות, ובשני המשחקים הראשונים בשלב הבתים לא הצליח גריבס להבקיע. במשחק השלישי, נגד צרפת, הוא נפגע ברגלו מתיקול של ז'וזף בונל ונזקק ל-14 תפרים. כתוצאה מכך, הוא לא היה כשיר ברבע הגמר, ג'ף הרסט שולב בהרכב במקומו - והכניע את ארגנטינה עם 0:1 יקר בדקה ה-78. כך זכה הסקורר של ווסטהאם באמונו של המאמן אלף ראמזי, בעוד גריבס נותר מתוסכל על הקווים.

הוא כבר היה בריא לגמרי לקראת הגמר, וקיווה עד הרגע האחרון למצוא את שמו על הלוח, אם לא במקום הרסט אז לפחות על חשבון רוג'ר האנט מליברפול. זה לא קרה, הרסט הבקיע את השלושער המפורסם כולל הכדור המיתולוגי בהארכה שכנראה לא עבר את הקו, והוא זכור כגיבור האולטימטיבי של הזכיה. גריבס? אם תשאלו את האוהדים הצעירים, חלקם הגדול כלל לא יידע שהוא היה בסגל. אפילו את מדליית הזהב הוא לא קיבל אז, כי לפי תקנות פיפ"א הזויות רק ה-11 שהיו על הדשא בגמר היו ראויים לכך. אחרי שינוי הכללים הרטרואקטיבי, הוענקו המדליות לכל יתר אנשי הצוות האנגלי בחלוף 43 שנה. וגם אז, כשהוא בקשיים כלכליים, נאלץ גריבס למכור אותה.

יש הטוענים כי האכזבה הגדולה שחווה בוומבלי היוותה טרגדיה ספורטיבית של ממש, ובעקבותיה התדרדר גריבס להתמכרות קטסטרופלית לאלכוהול בשלהי הקריירה ואחרי שתלה את הנעליים. הוא עצמו הודה כי שנות ה-70' נמחקו מבחינתו - הן טבעו בבירה ובוודקה. לא בטוח שצריך להאשים בכך את ההחלטה של ראמזי, וידוע כי כוכבים רבים התקשו מאוד להסתגל לחיים אחרי שימי הזוהר במגרשים עברו. עובדה היא כי גם מולר הפך לאלכוהוליסט, על אף שחלקו בגמר גביע העולם היה שונה בתכלית. שניהם צללו למעמקים, וחיים היו בסכנה של קריסה טוטלית.

שניהם מצאו את הכוחות הפנימיים להיגמל ולהשתקם. גם בכך הם דומים, וגריבס אף חזר למרכז הבמה כאיש טלוויזיה, בתוכנית פופולרית מאוד בשנות ה-80' לצידו של חלוץ ליברפול לשעבר, איאן סיינט ג'ון, אשר הלך גם הוא לעולמו השנה. התוכנית האהובה ירדה מהמסכים אחרי יורו 92' כי הערוץ איבד את זכויות השידור של הליגה האנגלית, אך גם היו - בחלוף כמעט שלושה עשורים - אלה שצפו בה שומרים את הזכרונות הנוסטלגיים.

התוכנית הזו, כולל סצנת הסיום החביבה, סיפרה רבות על אופיו של גריבס. הוא שפע בדרך כלל חיוכים והומור עצמי, והצליח לשמור את הרגליים על הקרקע גם כאשר הוגדר כעילוי בשלב מוקדם מאוד בחייו. כבר בקבוצת הנוער של צ'לסי, הבקיע גריבס 114 שערים בשנה אחת, והוגדר כילד הפלא שנועד לגדולה. את הופעתו הראשונה בקבוצה הבוגרת הוא ערך בגיל 17, והבקיע באופן אירוני דווקא לרשת טוטנהאם. לאורך הקריירה, תמיד כבש גריבס בבכורה בכל מקום, אבל בסטמפורד ברידג' טרם ידעו זאת. הם קיוו להשאיר את המטאור במערב לונדון לשנים ארוכות מאוד ולבנות סביבו את ההצלחה.

גריבס אכן תרם את חלקו, עם 132 שערים ב-169 משחקים לאורך ארבע עונות. בימיו בצ'לסי, הוא תופקד לעתים באגף, נהג לקבל את הכדור רחוק מהשער ולבצע פריצות סוחפות בזכות מהירותו המסחררת. הוא היה בלתי ניתן לעצירה, אבל הקבוצה כן, בגלל ההגנה הרעועה. צ'לסי הבקיעה המון, אבל ספגה אפילו יותר, ונלחמה תמיד בתחתית. בעונת 1960/61 הוכתר גריבס למלך השערים עם 41 כיבושים ב-40 משחקים, אולם זה בקושי הספיק כדי להישאר בליגה. היו לצ'לסי 98 שערי זכות אל מול 100 שערי חובה. התסכול היה כה גדול שהקיצוני פרנק בלאנסטון צרח: "גם אם נבקיע שמונה, אנחנו נספוג תשע, אז מה הטעם?". ולכן היתה זו העונה האחרונה של גריבס בחולצה הכחולה. העניין בו היה עצום, והוא בחר להתקדם מקצועית וכלכלית.

המגבלה הדרקונית על השכר בליגה האנגלית, שעמדה על 20 ליש"ט לשבוע, גרמה לחלוץ לקבל את ההצעה של מילאן שעמדה על 10 אלף דולר בשלוש שנים - סכום עתק במונחים של תחילת שנות ה-60'. כבר אחרי שחתם על החוזה, התחרט גריבס וניסה לחזור בו, אך זה היה מאוחר מדי. עזיבת המולדת לא עשתה טוב לבחור האנגלי בן ה-21, והבעיות צצו מהרגע הראשון. המשמעת הנוקשה של המאמן נראו רוקו, אותו האשים גריבס בשנאת זרים, לא מצאה חן בעיניו כלל. קנסות הוטלו עליו באופן תדיר, בין היתר על כך שבילה עם משפחתו בוונציה בניגוד להוראות המועדון. כך נגזל ממנו חלק ניכר משכרו, ותוך חודשים ספורים הבין הכוכב שזה פשוט לא מתאים לו. גם רוקו הפנים שהסקורר שלו הורס את האיזון בחדר ההלבשה, ועדיף לכולם להיפרד, למרות שהמאזן הסטטיסטי היה פנטסטי - תשעה שערים ב-12 משחקי ליגה.

לונדון חיכתה לגריבס - במיוחד צ'לסי שהשתוקקה להשיבו, והיתה מוכנה לשלם יותר ממה שקיבלה. מגבלת השכר בדיוק הוסרה, והכחולים היו מוכנים ללכת רחוק. ואולם, הדאבליסטית הטריה טוטנהאם נכנסה אף היא לתמונה, וניצחה בקרב. התרנגולים הן הגישו למילאן הצעה טובה יותר, והן הציעו לחלוץ עצמו במה גדולה הרבה יותר. הפיתוי לשחק במדי האלופה היה חזק מדי עבור גריבס, והוא לחץ את ידו של המנג'ר הערמומי ביל ניקולסון, שהעביר לרוסונרי סכום שיא של 99,999 ליש"ט. פאונד אחד הורד על מנת לא להפוך את גריבס לשחקן הראשון שעלה 100 אלף, וכך למנוע לחץ מיותר.

למען האמת, לחץ מעולם לא הדאיג את גריבס. הוא כבש, כמובן, בבכורה - והמשיך להפציץ בקצב מסחרר בתשע השנים בווייט הארט ליין. 268 שערים היו לו ב-381 משחקים בכל המסגרות, והוא החלוץ הפורה ביותר בתולדות טוטנהאם. אוהדי צ'לסי התקשו להשלים עם הבגידה, והמעבר הזה העצים מאוד את היריבות בין שני המועדונים - עד 1961 היו אלה משחקי דרבי לונדוניים שגרתיים, אך מאז יש שם המון שנאה ודם רע.

במדים הלבנים, שיחק גריבס תמיד בחוד, ועל הדרך הגדיר אותה מחדש, כפי שטוען ג'ונתן ווילסון, העיתונאי והמומחה להתפתחות ההיסטורית של הכדורגל: "זו היתה תפיסה אחרת של עמדת החלוץ המרכזי, ולא מספר 9 אנגלי קלאסי". עד שהגיע גריבס, זה היה אמור להיות הבריון החסון שהמתין לכדורים במרכז הרחבה ונלחם בבלמים שהיו בריונים גדולים לא פחות. גריבס הצנום, כולה 173 סנטימטרים, היה סקורר מסוג אחר לגמרי - הוא פעל על אינסטינקטים ועל יכולת להקדים את שחקני ההגנה בזכות כושר התמצאות טוב יותר. גם בכך הוא דמה מאוד למולר, בעל מבנה גוף כמעט זהה. העיתונאי ג'ון מויניהן, שסיקר אינספור משחקים של גריבס, הגדיר את סגנונו כ"נונשלנטיות קטלנית". "הפעולות ליד השער היו טבעיות עבורי. בדרך כלל לא הייתי צריך לחשוב עליהן. פשוט עשיתי את זה", כתב גריבס באוטוביוגרפיה שלו - וזו התכונה האולטימטיבית של חלוץ על. נולדים עם זה.

האם הוא גדול החלוצים האנגלים בכל הזמנים? באיזה מדדים אפשר להשוות אותו לאלן שירר, למשל? התשובה הפשוטה היא כי ההקבלות האלה לא רלוונטיות. גריבס מת באופן סמלי ביותר בבוקר המשחק בין טוטנהאם לצ'לסי, רוחו ריחפה אתמול מעל האיצטדיון, והמחשבה המסקרנת לא עזבה את הראש - כיצד היה משתלב גריבס במשחק המודרני? זו סוגיה מרתקת, אבל העיסוק בה חסר ערך ממשי. עדי ראיה שצפו במגרשים מספרים על החלוץ הכי אלגנטי עם החושים הכי טהורים. הוא ידע להתמקם ולהכריע משחקים ברגע של גאונות - כמו גרד מולר.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק