זופי אבדיה (שיחק בנבחרת יוגוסלביה תחת איבקוביץ')
הוא היה אחד הגדולים שיש, גידל דור שלם של מאמנים תחתיו. איש מיוחד, גם מחוץ לכדורסל. האהבה הגדולה שלו הייתה ליונים, והוא טיפל בהן כמו בשחקנים, אפילו יותר מזה. הוא נפטר ממחלה שקיבל מיונים. האהבה הזאת עלתה לו בחיים.
הוא היה איש ישר וחזק, נתנו לו כבוד, אבל לא מתוך פחד. אנשי ה-NBA שהיו מגיעים לסרביה היו נותנים לו הרבה כבוד וקוראים לו קואץ'. הוא היה ברמת המאמנים של ה-NBA. כשאתה אומר 'דודה' איבקוביץ', אתה קודם כל אומר כדורסל יגוסלבי, ורק אחרי זה כדורסל סרבי. הוא היה איש חזק, אישיות חזקה ומילה שלו הייתה שווה הרבה מאוד. בכל בעיה שצצה בכדורסל היוגוסלבי והסרבי, הוא היה פותר הכל.
הוא התחיל לאמן ברדניצ'קי בלגרד, אבל פרץ בפרטיזן בלגרד. הוא לא מזוהה עם קבוצה כי הוא לא נשאר הרבה בקבוצה אחת, הוא מסוג המאמנים שעברו בכמה מהקבוצות הגדולות של אירופה. בכל פעם הוא היה בקבוצה אחרת. אולי הוא מזוהה יותר עם אולימפיאקוס, אבל בסרביה הוא קשור לנבחרת יותר מכל דבר אחר. הוא אייקון בסרביה. כשאתה אומר דודה איבקוביץ', ז'ליקו אוברדוביץ' נמצא מתחתיו.
מה שהוא עשה בנבחרת בקדנציה האחרונה שלו, זה בדיוק הוא. עם הכבוד והכוח שהיה לו, היה מותר לו לעשות מה שהוא רוצה. הוא היחיד שיכול היה לעשות את מה שעשה, ולעלות לאליפות אירופה עם עשרה שחקנים צעירים כשכל הוותיקים בחוץ. אם הוא לא היה שם, זה לא היה קורה. הוא לא פחד מאף אחד. ככה הוא הגיע, בלי קומבינות, בלי דיבורים. הוא הלך בדרך שלו. מה שהוא חשב שצריך לעשות, הוא עשה. לא הייתה דמות כמוהו בסרביה. אפילו הפוליטיקאים פחדו ממנו.
עוד בוואלה!
צביקה שרף (קולגה ומכר ותיק)
איבקוביץ' היה המאחד של כל המאמנים היגוסלבים לדורותיהם - הסרבים, הקרואטים, הסלובנים, הוא היה הסנדק של כולם. הוא היה חבר של אוברדוביץ' שהעריך אותו מאוד, וממש היה הסנדק של הבן שלו. למרות זאת, כשהגיע לאולימפיאקוס הוא לקח לו את ספאנוליס, במהלך שבסוף הביא לאולימפיאקוס שני גביעי אירופה, אחד איתו ואחד עם ברצוקאס. הוא היה מאוד דומיננטי ונהג להתערב בכל דבר שקשור במועדון, מאוד קשוח. מאמנים רבים עשו זאת בעקבותיו.
יש לי המון שעות איבקוביץ'. יצא פעמיים שהגעתי למועדונים שהוא עבד בהם לפני כן, באריס סלוניקי ובפאוק סלוניקי כמה שנים לאחר מכן. פגשתי אותו באחת הפעמים האחרונות ביחד עם רני כהנא באליפות אירופה בטורקיה ודיברנו. הוא הצליח מאוד ביוון וההצלחה שלו שם בנתה לא מעט מאמנים. אחד הניצחונות הגדולים שלי ושל פאוק סלוניקי הייתה עליו כשאימן את אולימפיאקוס בחצי גמר הפלייאוף ב-1997/8.
הוא הגיע מלמטה, אימן בשיבניק ורדניצ'קי, לא היה מזוהה עם קבוצה אחת בסרביה כמו שאוברדוביץ' היה מזוהה עם פרטיזן בלגרד. העובדה שהוא לא היה שחקן גדול עזרה לו בזה ולכן הוא היה כל כך מזוהה עם ההצלחה של הכדורסל הסרבי והנבחרת הסרבית.
לכל מקום שהלך אליו, הוא הביא שלושה-ארבעה שחקנים צעירים כדי לבסס את השליטה שלו. כשחזר לנבחרת סרביה שהייתה מרובת בעיות שלח את כולם הביתה והביא עשרה שחקנים צעירים במה שהיה הבסיס להצלחה שלהם בעשור הקודם.
הוא סיפר שלא אהב לחזור לקבוצות ועשה את זה רק פעמיים - חזר לאולימפיאקוס ואיחה שם את השברים, וגם לנבחרת סרביה שהייתה האהבה הגדולה שלו. אין ספק שהוא נחשב לאחד הגדולים והשפיע רבות על הכדורסל האירופי.