לכל מדינה יש את סיפורי העבר ההיסטוריים, שעוברים מדור לדור ויוצרים את החיבור בין העבר להווה. אחד מהמשחקים שחיבר אליו מדינה שלמה (כמיליון וחצי תושבים אז בישראל), היה מפגש הגומלין בין ישראל לרוסיה על הזכות לשחק באולימפיאדת מלבורן ב-1956. במשחק הראשון הובסה ישראל במוסקבה, ולקראת הגומלין באצטדיון רמת גן ב-31 ביולי באותה שנה עמדה מדינה שלמה מאחורי נבחרת ישראל והמאמן האנגלי שלנו ג'ק גיבונס.
אלו היו השניים המוכרות של מסך הברזל הקומוניסטי. ההתרגשות הייתה בשיאה, 70 אלף צופים הגיעו לאצטדיון רמת גן, שיא כל הזמנים. כבר משעות הבוקר המוקדמות החלו הרבבות במסע לעבר האצטדיון. רבים, בעיקר בני נוער, הצליחו לפרוץ לתוך המגרש ביציעי העמידה, שם עדיין לא הוקמה חומה, והצליחו להתגבר על גדרות תיל. בהרכבה הישראלי עלו חודורוב, מתניה, קרמר, שניאור, חלדי, רבינוביץ', קופמן, סטלמך, גלזר, רוזנבויים ומירמוביץ'. הרחובות היו שוממים, ומדינה שלמה נצמדה למקלט הרדיו כדי לשמוע את השידור של נחמיה בן אברהם בקול ישראל.
היסטוריה של כדורגל נוצרת בעיקר אחרי ניצחונות גדולים, אבל המשחק הזה הפך למיתולוגי למרות ההפסד. הוא בו שלושה סיפורי שיא. הראשון - פציעתו של השוער יעקב חודורוב בדקה השלישית, כשיצא לטיפול בידו ובמשך 22 דקות הוחלף על ידי המגן דודו קרמר . הכותרת הענקית הייתה שערו של נחום סטלמך בדקה ה-66, כשהשווה את התוצאה בנגיחה לרשת של לב יאשין שנחשב לגדול שוערי תבל, השער הראשון אי פעם שנבחרת ישראל כבשה באצטדיון רמת גן.
והיה אירוע נוסף, שככל שנקף הזמן נשכח מעט. אליו אנו רוצים לחזור.
בדקה ה-87 הובילו הרוסים 1:2. ג'רי חלדי מסר כדור מושלם בין מרכז ההגנה הרוסית לחלוץ המרכזי שייע גלזר והותיר אותו בודד שישה מטרים מול השוער לב יאשין והשער הפתוח. ביציעים עצרו את הנשימה, וכמותם גם מדינה שלמה שהאזינה ברדיו. הכדור הנוח והמקפץ נבעט בעוצמה מרגלו הימנית של גלזר, אבל יאשין, "הפנתר השחור", נותר עומד על רגליו ולא נפל לקרקע. השוער הגדול הדף בידו השמאלית את הכדור לקרן ומנע שער משווה דרמטי.
הכותרות הראשיות בעיתונים ובמדורי הספורט זעקו "גלזר החמיץ סנסציה עולמית . בספרו "החולצה מספר 9" כתב גלזר: "לאחר המשחק במוסקבה ולאור חולשתי שם, היו ויכוחים באם להרכיב אותי במשחק הגומלין. הדבר הרגיז אותי והחלטתי לקחת עצמי בידיים. לקראת הסיום קיבלתי מסירה מצוינת, פרצתי קדימה וראיתי את יאשין הגדול סוגר לי כמו נמר את השער. כיוונתי את רגלי, בעטתי ויאשין הרים את ידיו והדף. יכולתי לעשות 2:2. זה הכאיב לי מאוד ורבים החלו לזרות מלח על פצעי. כאילו לא רציתי לכבוש את שערו של יאשין".
האירוע המשיך להתגלגל ולתפוס כותרות. באותן שנים שלאחר קום המדינה היה תפקיד ראשי בנבחרת ישראל עם תואר קובע ומחייב - "מרכיב נבחרת ישראל", תפקיד שהוא סוג של מנג'ר מקצועי פלוס של ימינו. הוא היה האיש שקבע הכול לצדו של המאמן גיבונס. האיש החזק בכדורגל היה אלוף משנה שמואל סוחר. בראיון ברדיו בקול ישראל אמר סוחר כי הוא שמח שגלזר לא הבקיע מול יאשין, אחרת היה משריין לעצמו מקום בנבחרת למשך 5 שנים נוספות. גלזר היה אז בן 27 וחצי. בספרו כותב גלזר: "אינני רגזן מטבעי, אך אותן מילים של מרכיב הנבחרת צרבו לי בלב. על ידי עצירה אחת של יאשין המרכיב עמד להחריב את עולמי".
בהמשך הדברים הוסדרו בשיחה בין השניים, וגלזר כן המשיך בנבחרת ישראל בחמש השנים הבאות. ב-1989 התקיים באצטדיון בהרצליה משחק ידידות נוסטלגי בין שחקני נבחרת ישראל ונבחרת רוסיה של המשחקים בשנת 1956. כמעט כל שחקני נבחרת רוסיה ההיא הגיעו לישראל ואיתם שחקני הכחול לבן שלנו. השוער יאשין ישב על הקו על כסא, לאחר שרופאים במוסקבה נאלצו לכרות את רגלו. יאשין חיבק בדמעות את חודורוב, שניאור, סטלמך מירמוביץ' וגלזר ואמר לאחרון: "רק הרמתי את היד שלי, יכולת להבקיע את הגול הזה". בעזרת ההתאחדות לכדורגל ורופא נבחרת ישראל דוקטור מרק רוסנובסקי , הותקנה ליאשין בישראל פרוטזה להקל עליו. במרץ 1990 הלך לעולמו בגיל 60.