סלבה ברזילאי איננו. המילים נכתבות אך אי אפשר לקלוט. האיש עם החיוך המזמין, הצחוק המתגלגל וחוש ההומור החד והנפלא. טוב הלב נטף ממנו, רוחב הלב והנדיבות היו בלתי נגמרים. סלבה אהב כדורגל כמו ילד שבועט בכדור בפעם הראשונה. הוא אהב כדורגל בכל הצבעים, המדינות והמינים.
הוא אהב את ריח הדשא, את הבעיטה בכדור. הוא אהב מאוד לדבר על כדורגל. על ואשקו שלו, על הפועל תל אביב. על רומאריו באיינדהובן, על חיימיטו בויגו, על הנזירים בסן מרינו באיטליה 90 ועל הבן של סקולארי ביציע. איך ניגן ורקד עם אוהדי קמרון ואיך פליפה מלו הרגיז אותו ב-2010. על דאנטה ("הוא הכי טיפש בארץ"), על הגלימה של מספר 10. על הסוס שנכנס לבר ופוגש שם זברה. על ה-7:1 של גרמניה ("זה לא מצחיק אותי"), ועל נסיעות הכדורגל האינסופיות שלו.
סלבה ברזילאי היה החיוך על הפנים של רונאלדיניו כשמסר את הכדור מבלי להסתכל. הוא היה הבעיטה החופשית של ז'וניניו פרנאמבוקאנו. הוא היה הראבונה של קווארסמה. סלבה שמח תמיד, כמו בבטו שחוגג את הגול שלו מול הולנד. סלבה היה אוהד כדורגל שדיבר בשם כל האוהדים.
הוא הבין בטקטיקות ובמערכים, אבל ידע יותר מכולם שזה הדבר הפחות מעניין. ההנאה מהמשחק, הפדלאדה והטריבלה, בשביל זה אנחנו פה. האוהד היפה הבוכה ביציע, האוהדת היפה המחייכת למצלמה. השחקן שמקפיץ על הרגל פעמיים ועובר בין שני שחקנים, הגול. הגול היה הרגע המשחרר.
"כמו לשבת בסלון עם חברים, בשביל זה אנחנו פה, לא בשביל 4-4-2", דאג להזכיר לנו. "אם אנשים ישמעו שאנחנו נהנים, באמת באמת נהנים, הם גם יהנו" חזר ואמר. והוא באמת נהנה. הוא ראה את הטוב, את היפה, את השמח. והוא הקרין את זה על כל מי שסביבו, מי שהאזין לו וצפה בו.
כמו ילד הוא בא עם חולצות כדורגל לשידורים. של ואשקו, של נבחרת ברזיל. לפעמים זו לא הייתה חולצת כדורגל, אז הוא בא עם טישרט עם תמונה של רומאריו. הוא היה שחקן תיאטרון, זמר, כוכב, ואת כל זה הוא הביא איתו לשידורים. הוא הטמיע ביטויים בשפת הכדורגל שלנו: "כשהתקרה בלול נמוכה התרנגול מסתרק הצידה", שער לחיבורים היה "בעט את הכדור למגירה למעלה איפה שמחביאים את הבוף", "חומר טוב" וצעקת ה"פנדל" המפורסמת, בכל עבירה בכל מקום במגרש. את השואו שהיה על המגרש הוא העצים, והרים את כולם יחד איתו.
סלבה למד משחק ותיאטרון וליווה את חברו הטוב אריק איינשטיין שנים רבות. אריק חסר לו מאז לכתו, הוא לא פסק מלדבר עליו ולספר על חוויותיהם המשותפות והוא בוודאי הראשון שמקבל את פניו שם למעלה. סלבה סיפר על אהדתם המשותפת להפועל תל אביב, על הטלפונים של אריק לסלבה כשהוא נסע עם הקבוצה למשחקים בחו"ל.
לעיתים קרובות היה מארח את חבריו הרבים בביתו לארוחות מפוארות שהיה מבשל במו ידיו. ברקע רואים כדורגל, סלבה מוזג קשאסה ומחלק עוד צלחת פיג'ואדה. הנדיבות: עשרות פעמים היה מגיע לשידורי הליגה האירופית בימי חמישי עם ערימה של צלחות ארוזות. מנה פיג'ואדה לכל אחד: לשלומי שותפו הצמוד, לטכנאים ולעורכים. "קח תאכל בלילה אחרי השידור, מאן" היה אומר לי ודוחף צלחת ליד. לנוס העורך הצמחוני הוא דאג למנה בלי בשר.
ב-15 השנים האחרונות עבד בערוצי ספורט1 וזכיתי לעבוד בצמוד אליו בעיקר בשידורי החגיגה האירופית ומשחקי הנבחרות. "חוכמולוג, מכון ויצמן" היה קורא לי בחיוך עם יד מתנופפת, אבל מיד מוסיף סיפור משלו על הסיפור הקטן שסיפרתי. תמיד מדגיש את היופי במשחק, את הקהל, את הריקוד של השחקן על הדשא, את הגול. תודה סלבה, תודה על החיבוק בכל מפגש. כשהוא יושב על הכסא ואני נכנס לאולפן, והראש שלו נלחץ אל החזה שלי. תמיד, אותו חיבוק. סלבה היה המורה הכי טוב שהיה לי לטלוויזיה, מעיר, מלמד, מחנך.
סלבה היה בשבילנו פלה. הכי טוב, הכי חד, הכי מצחיק, הכי. הוא היה כמו אבא ואמא לחבריו ולעמיתיו: לימד אותנו כדורגל, טלוויזיה, דרכי חיים. הוא לימד אותנו להגיד את מה שחשוב ולא להתמקד במה שלא מעניין. "איי לאב דיס גיים" הוא הקפיד לומר בכל שידור, והתכוון לזה. בכל נפשו ובכל גופו, הוא אהב כדורגל. יותר מכל אדם אחר שהכרתי. לכל אדם יש מחליף בכל תפקיד, בוודאי בטלוויזיה. לסלבה אין. לא היה ולא יהיה כמוהו.