לנצח את הכאבים והקשיים: הדרך אל המדליה הפראלימפית

אנשים שנולדו עם מוגבלות מתמודדים איתה לכל אורך הדרך, אבל מה לגבי כאלה שביום בהיר אחד השתנו חייהם? סיפוריהם של שני גיבורים - האחת היא הספורטאית הפראלימפית הגדולה בכל הזמנים והשני טייס קרב ישראלי - מעורר השראה ומסביר כיצד מתגברים על הקושי העצום

25/08/2021

לא מעט נכתב על תעצומות הנפש הנדרשות מהספורטאים הפאראלימפיים, על ההתמודדות עם הקושי שיצרה המגבלה ועל הנחישות שהובילה אותם להתגבר עליה ולהגיע לפסגת ההצלחה הספורטיבית. הצלחה זו הופכת את הקלישאה האומרת כי "אין דבר העומד בפני הרצון" לדבר מוחשי, והיא באה לידי ביטוי בצורה של מדליה.

עבור אלו שנולדו עם מוגבלות ההתמודדות היא שונה. אותם הספורטאים מפגינים כושר התמדה ורצון להצליח מעורר השראה למרות המוגבלות. עם זאת, הם לא חוו את הטראומה שאותה חוו ספורטאים שעברו פציעה גופנית ביום אחד בהיר, פציעה ששינתה את חייהם ובעקבותיה נאלצו לעבור שיקום. במהלך השיקום הם לא ראו את עצמם מצליחים לבצע פעולות אלמנטריות, הם בוודאי לא חשבו באותם הרגעים הקשים שיום יבוא ולא רק שהם יצליחו לחיות עם המגבלה, אלא גם ייצגו את מדינתם במסגרת התחרויות האולימפיות ויביאו לה הרבה מאוד כבוד.

העתיד כבר כאן

בדיקה חכמה חושפת סיכון לשבץ מוחי - כעת במבצע מיוחד

מוגש מטעם שחל
מקור השראה. שנטל פטיקלר(צילום: AP, Adrian Wild)

"מצוינות לא מתרחשת בטעות. זה נכון, איננו יכולים לבחור מה קורה לנו בחיים. עם זאת, כיחיד או כמדינה, אנו תמיד יכולים לבחור את הגישה שתהיה לנו להתמודד עם אתגרי החיים".

את המסר מעורר ההשראה הזה משתפת שנטל פטיקלר בת ה-50, מהספורטאיות הפאראלימפיות הגדולות בהיסטוריה של המשחקים. הוא גם מסביר מדוע הצליחה הפנומנית הקנדית לזכות ב-14 מדליות זהב, 5 מדליות כסף ושתי מדליות ארד, אותן צברה במשך 16 שנות השתתפות במשחקים הפאראלימפיים.

את מסע קטיפת המדליות היא התחילה באולימפיאדת ברצלונה בשנת 1992 והוא נמשך עד אולימפיאדת בייג'ין ב-2008, במהלכן התחרתה בענף מרוץ כסאות הגלגלים במקצים שמתחילים מ-100 מטר ועד 1500 מטר. היא שברה שיאים עולמיים ופשוט טרפה את כולם.

אבל את המסע האמיתי החלה שנטל בנסיבות מצערות בגיל 13 בלבד, כאשר תוך כדי משחק עם חברתה באזור מגוריה, דלת אסם כבדת משקל נפלה על גבה והותירה אותה משותקת בשתי הרגליים. מקרה מסוג זה המתרחש ביום אחד בהיר הוא לא פשוט עבור כל אחד, אך עבור ילדה קטנה המצטיינת בשיעורי הספורט הוא טראומתי יתר על המידה. אבל כמו שהספקתם להבין, פטיקלר קורצה מחומר אחר. היא לא נתנה למקרה הנוראי להשבית אותה ולהכניס אותה לדיכאון בגיל צעיר מאוד, ועד כמה שהיה לה קשה להיעדר משיעורי הספורט היא הבינה שכאן לא נגמרים החיים.

ממקום אחרון לגדולה מכולן

את ההצלחה בקריירה האולימפית חייבת פטיקלר לא מעט למורה הספורט מבית הספר שלה, אשר לקח אותה תחת חסותו והחל איתה תהליך של שיקום ארוך שכלל אימון שבועי במשך 4 שעות בבריכה. הוא לימד אותה לשחות ולחזק את שרירי הידיים. מאוחר יותר, תספר פטיקלר איך תהליך השיקום והאימונים בבריכה לימדו אותה להיות עצמאית, אבל גם עוררו אצלה את הדחף התחרותי וההישגי.

את המפגש הראשון עם ענף מרוצי כסאות הגלגלים היא עשתה עם הגעתה לגיל 18, בזכות מאמן מאוניברסיטת לאבל שבמחוז קוויבק. באמצעות כיסא גלגלים תוצרת בית, נרשמה למרוץ הראשון שלה אותו היא סיימה אחרונה, ועוד הרבה אחרי כולם. אך זה לא מה שיכול לעצור אלופה אולימפית, למרות ההפסד היא התאהבה בענף והמשיכה להשקיע בו, השאר כבר היסטוריה. עבור ספורטאים שעברו פציעות קשות ומשנות חיים נדרשה עבודת שיקום לא פשוטה, הסיפור שלה מדגים עד כמה חשוב אותו התהליך וההתמדה בו, עד כמה הערכה כלפי אותם אלו שסייעו בתקופה הקשה היא רבה.

"לאדם הממוצע לוקח בין מספר חודשים עד לשנה וחצי לעכל את אשר עבר עליו ולהבין כי זאת המציאות החדשה איתה הוא צריך להתמודד. התקופה הראשונה היא תקופה של אבל שבה הוא מבכה על האובדן שלו, על החיים שקדמו לפציעה, השלב השני הוא שלב של כעס בו הוא שואל את עצמו למה זה קרה דווקא לו, השלב השלישי כולל משא ומתן עם עצמו וזהו שלב התחלת ההסתגלות לחיים החדשים. השלב הרביעי והאחרון הוא השלב של הקבלה והתחלת השיקום. עם זאת, כל אדם הוא אינדיבידואל ואצל כל אחד טווח הזמנים עבור כל שלב הוא שונה".

טווח הזמנים שונה. ד"ר צאקי זיו נר(צילום: שיבא)

כך מפרט על תהליך ההתמודדות הראשונית עם הטראומה ד"ר צאקי זיו-נר, ראש אגף השיקום לשעבר במשרד הבריאות וכיום מנהל בית החולים השיקומי בכפר "עדי נגב - נחלת ערן". בכפר אותו מנהלת עמותת "עדי" המפעילה גם את המרכז השיקומי "עדי ירושלים", נבנה בימים אלו בית חולים שיקומי חדש ויחיד מסוגו בדרום אשר עתיד להוות פתרון לחסר גדול בתחום האשפוז השיקומי באזור.

"למרבה הפרדוקס, אצל הרבה אנשים דווקא הפציעה היא זו שגרמה להם להגיע להישגים שלא מגיעים אליהם אלמלא היא הייתה מתרחשת. הזעזוע הזה בחיים מביא בני אדם למצב שבו הם מגלים יכולות ועוצמות שהם אינם הכירו בעצמם. כאן נכנסת החשיבות של הספורט הפאראלימפי, שכן הוא מראה לבן אדם שלמרות המצב אליו נקלע יש לו אפשרות להגיע להישגים גדולים מאוד, לשפר את הדימוי ואת הערך העצמי שלו. ככלל, ישנה חשיבות גדולה לקיים פעילות ספורטיבית עבור כולם אבל אצל אנשים צעירים המתמודדים עם מוגבלות היא אף גדולה יותר שכן אחרת הם בגיל מאוד צעיר יצטרכו להתמודד עם השמנה ומחלות נלוות".

דר' זיו-נר מומחה בכירורגיה אורתופדית וברפואה פיזיקלית ושיקום, אבל הוא גם מכיר את עולם התחרויות הפאראלימפיות מקרוב מאוד, שכן שימש כמסווג מטעם הוועד האולימפי הבינלאומי במשך שלוש תחרויות - אולימפיאדת אתונה, בייג'ין וריו. הניסיון אותו רכש במשך השנים בהם עוסק בתחום השיקום ובעבודה עם ספורטאים פאראלימפיים, מאפשר לו לזהות את הפוטנציאל התחרותי וההשיגי הקיים אצל אנשים כבר בזמן תהליך השיקום.

"אנחנו מציעים למשתקמים לפנות אל הספורט התחרותי לאחר שלב ההבשלה אותו הם עוברים במסגרת תהליך השיקום, ההמלצה הגורפת לכל משתקם היא לעסוק בספורט וכמה שיותר, עם זאת אנחנו יודעים לזהות בקרב אלו הטובים יותר את הפוטנציאל שלהם ולנתב אותם לענף ספורט תחרותי המתאים להם ביותר, כמובן שאנחנו רק מציעים והכל תלוי ברצון ובתשוקה של הבן אדם לאותו הענף", הוא מסכם.

נועם גרשוני. ZIMBIO,
מקור השראה. נועם גרשוני(צילום: ZIMBIO)

סיפור שיקום נוסף המדגים את ניצחון הרוח וההתעלות הגופנית אנו מכירים מקרוב מאוד. מדובר בסיפורו של טייס מסוקי הקרב והאלוף האולימפי נעם גרשוני. גרשוני (38) שנפצע קשה במלחמת לבנון השנייה ונותר מרותק אל כיסא הגלגלים, סירב לשקוע ברחמים עצמיים ובמקום זאת בחר לנתב את האירוע הטראומתי אל מחוזות ההצלחה וההישגיות הספורטיבית, הצלחה שהגיעה לשיאה במשחקים בלונדון כשזכה בזהב בענף הטניס על כיסא גלגלים.

"הייתה לי את האפשרות להיכנס לדיכאון, לרחם על עצמי ולשאול למה זה קרה לי, להתלונן שזה לא הוגן, אבל בחרתי במקום זאת להסתכל על הדברים החיוביים, להגיד איזה בר מזל אני שנשארתי בחיים ואיך אני עוד יכול לנצל אותם וליהנות", הוא אומר. תהליך השיקום של גרשוני לא היה פשוט, כמו אצל רבים בחודשים הראשונים הראייה לטווח ארוך לא הייתה קיימת, המחשבה הייתה ממוקדת איך לבצע את הפעולות הקטנות. "החלק הראשון של השיקום, מלבד ההחלמה הפיזית כלל למידה של טכניקות התנהלות בסיסיות, אתה לא חושב עדיין על העתיד, האולימפיאדה והתחרויות כלל לא בראש שלך, הכוחות והמאבק המנטלי מנותבים לביצוע פעולות אלמנטריות, איך לומדים להתנהל עצמאית עד כמה שאפשר".

השיקום הארוך אותו עבר חישל אותו והוא לקח ממנו לא מעט כלים שעזרו לו להצליח בזירה הספורטיבית, כלים חיוניים עבור כל ספורטאי השואף להגיע רחוק. " ההתמודדות עם הכישלון זה משהו שקיים גם בתהליך השיקום וגם בספורט התחרותי, אתה חייב לדעת להתמודד עם זה כדי להצליח. כישלון מלמד אותך וגורם לך לחשוב שמה עשית לא נכון ואיך צריך לעשות דברים אחרת. בספורט התחרותי אתה חייב לדעת להפריד בין התוצאה הסופית לבין הדרך, אתה יכול בסיום להפסיד אבל אתה צריך לבחון מה עשית בדרך, יכול להיות שמי שניצח אותך הוא פשוט טוב יותר ממך, אבל אתה יודע שעשית את המיטב.

"בסופו של דבר, כשאתה עם הגב אל הקיר ואין לך ברירה אתה חייב לדעת להסתגל למציאות החדשה ולמגבלות החדשות, משם אתה שואב כוחות ומרים את עצמך. היום, בגלל תקופות הקורונה, כל העולם נאלץ להסתגל למגבלות, לבצע שינויים ולהתאים את עצמו אליהן".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully