האופוריה של הזכייה במדליות של הספורטאים הישראלים באולימפיאדת טוקיו חייבת להתבטא בשינוי סדר העדיפויות של התקציבים הציבוריים המופנים לספורט בישראל. מדינת ישראל, בהובלת משרד האוצר והמשרד לתרבות וספורט, צריכה להגדיל דרמטית את היקף המשאבים המופנים לענפי הספורט האולימפי ולהפוך אותו ואת הספורטאים והמאמנים העוסקים בו, סוף כל סוף, למקצוענים המתפרנסים בכבוד מכישרונם ומהיותם ספורטאים המייצגים את המדינה.
שווי החשיפה החיובית העולמית למדינת ישראל בשל הצלחות ספורטיביות הוא דבר אשר בלתי אפשרי לכמת בכסף. מדליית הזהב של לינוי אשרם יצרה הד עולמי ותקשורת חיובית ומפרגנת מהעולם כולו, למעט רוסיה. ציוצי הברכה של המתעמלת הרומניה האגדית, נאדיה קומנץ', על הזכייה בזהב של אשרם וארטיום דולגופיאט הפכו לוויראלים בטוויטר. ספורטאים ממדינות שעימן אין למדינת ישראל יחסים בינלאומיים המברכים את נבחרת הג'ודו שזוכה בארד הקבוצתי הוא כלי מצוין להתמודדות נגד החרמות הבינלאומיים; התמונה של הג'ודוקא הסעודית טהאני אלקחטני עם רז הרשקו שווה אלף מילים, ההופעה של נבחרת הבייסבול באולימפיאדה מסייעת בחיזוק הקשר בין המדינה ליהדות ארה"ב.
המדיניות שהנהיגו ממשלות ישראל האחרונות כלפי הספורט האולימפי היא של תמיכה פרטנית נמוכה מאוד בספורטאים מצטיינים שמצליחים להגיע להישגים, ולא תמיכה בענפים ובתשתיות שלהם. המדיניות הכלכלית הזו נקודתית לחלוטין והיא בטח שלא יכולה להצמיח דור המשך איכותי, לבנות מסורת ולהעמיק את ההישגים גם באולימפיאדות הבאות. על מנת למנף את ההישגים המדהימים של אשרם ודולגופיאט ומדליות הזהב בתרגילי ההתעמלות האמנותית והקרקע , צריכים להקים בפריסה רחבה ואסטרטגית יותר אולמות התעמלות. את מספר המתקנים בישראל שבהם קיים מזרן לתרגילי קרקע אפשר לספור על כף יד אחת. גם מספר המקומות בהם ניתן לקיים חוגי טאקוואנדו לילדים הוא זעום, ואפילו אם החוגים הללו יתפסו תאוצה כעת בעקבות המדליה ההיסטורית של אבישג סמברג, זה ברוב המקרים יבוא על חשבון האפשרות לקיים בהם חוגי ג'ודו, קארטה, איגרוף או אומנויות לחימה אחרים.
ההשקעה של מדינת ישראל בתשתיות של ספורט קריטית לפיתוח הענפים והספורטאים ולהדביק את הפער עם מדינות אשר ה GDP שלהן דומה לישראל. מדינת ישראל נמצאת ברף התחתון ביותר ביחס בין ה GDP וכמות המדליות האולימפיות.
על פי הנתונים שפורסמו לאחרונה, השכר הממוצע של כדורגלן ישראלי בקבוצות הגדולות בישראל הוא מעל ל-1.2 מיליון שקל ברוטו בשנה (כ-100 אלף שקל בחודש). בשתי הקבוצות בעלות התקציבים הגבוהים ישנם יותר מ-10 שחקנים שהשכר השנתי שלהם עולה על 2.5 מיליון שקל. גם בקבוצות מסדר גודל בינוני בישראל השכר השנתי הממוצע עולה על 600 אלף שקל. המשכורות הללו הם בגדר חלום ופנטזיה פרועה עבור הספורטאים האולימפיים שלנו. רובם המכריע אפילו לא מגיעים למשכורת הממוצעת בישראל העומדת על כ-12 אלף שקל בחודש.
ספורטאי אולימפי צריך להפוך להיות ספורטאי מקצוען והוא בטח שלא צריך להיות עסוק במרדף אחרי פרנסה ועבודה חלקיתכדי להתקיים בכבוד. כולנו מבינים ששכר מינימום בישראל אינו יכול לשקף את מידת ההשקעה של הספורטאים האולימפיים המשקיעים מעצמם 12 שעות ויותר בכל יום לאימונים, לפיתוח הגוף והשתתפויות בתחרויות. שכרו ותנאיו של ספורטאי אולימפי צריכים להיות שקולים לעובד מדינה. ומעבר לתנאים הסוציאליים המלאים שהם בטח שלא מקבלים, בוודאי שהשכר שלהם צריך להיות גבוה משמעותית משכר המינימום.
לקראת אולימפיאדת פאריז 2024 היעד חייב להיות שספורטאים אולימפיים אינם צריכים להתבסס על טוב ליבו של המגזר הפרטי בישראל וספונסרים כדי להתקיים ולסגור את החודש. ספונסר שתומך בספורטאי צריך להיות בונוס עבורו ולא השלמת הכנסה.
הכותב הוא שותף ומנהל בקרן ההשקעות האירופאית FRUX Capital, אשר לקחה תחת חסותה את הג'ודוקא תמנע נלסון לוי, שייצגה את ישראל וניצחה בקרב המכריע בתחרות הקבוצתית.