הירידה של אלירן עטר ממעמדו בליגת העל חזרה לקבוצת נעוריו, בני יהודה, שנמצאת בליגה השנייה, היא לא עניין של מה בכך. היו כאלה שעשו זאת לפניו, לוותר על מעמד וכסף גדול כדי לשחק בליגה המשנית. זה כמעט ולא קורה בשנים האחרונות, זה קרה יותר בעבר.
לפניכם רשימת 20 השחקנים הכי גדולים שירדו ליגה (לא ברשימה אלה שירדו יותר). השארנו בחוץ כאלה שירדו עם הקבוצות שלהם - נגיד איציק ויסוקר עם הפועל פתח תקוה או יצחק שום עם כפר סבא, כאלה שהיו בנבחרת כשזה קרה - ושמנו רק את אלה שהגיעו במיוחד. ברשימה נמצאים רק אלה ששיחקו בליגה השנייה מהרגע שהפכה לליגה הארצית בעונת 1976/77.
20. עידן טל (הפועל ירושלים), 2012/13
19. סטפן שאלוי (מכבי הרצליה) 2000/1
18. מוטי קקון (הפועל כפ"ס) 2003/4
17. מוטי איוניר (שמשון ת"א) 1994/5
16. בני טבק (מכבי יבנה) 1989/90
15. אמיל וולב (עירוני אשדוד) 1990/1
14. אלי בן רימוז' (בני יהודה) 1976/7
13. יעקב אקהויז (הפועל אשקלון) 1992/3
12. אבירם ברוכיאן (הפועל קטמון) 2016/17 .הוא שיחק איתה גם בליגה א'.
11. זאהי ארמלי (הפועל חיפה) 1991/2
10. אריה חביב (הפועל חיפה) 1987/88.
אצל חביב, שוער הנבחרת עד סוף 1985, הירידה הזו הייתה מפתיעה. הוא היה רק בן 31, לא הלך קודם לכן בעקבות הפועל יהוד - קבוצת האם שלו - לליגת המשנה, והיה שנתיים במכבי נתניה, מעצמה אז, עד שאיבד את מקומו בהרכב. הוא בחר לרדת לליגה הארצית ולהצטרף להפועל חיפה ואחרי עונה אחת חזר לליגה הבכירה, הצטרף לבית"ר ת"א, הוליך איתה את הטבלה חצי עונה, ואחרי שנתיים פרש בשיא. בהפועל חיפה הוא התחיל לשחק במחזור ה-11 במקום יורם לנדאו, לא ספג במשך 926 דקות ברציפות, ספג בסך הכל 9 שערים ב-21 משחקים והקבוצה היתה במקום ממנו עולים ליגה, אבל בשני המחזורים האחרונים לא שיחק, והפועל טבריה עלתה לליגה הבכירה על חשבונה של חיפה.
9. אלכסנדר פולוקארוב (בני סכנין) 1997/98
היו זרים שירדו ליגה. סטפן שאלוי מופיע ברשימה הזו, למעלה. קרלוס אולראן הגיע לס.כ נס ציונה, טריטיאק להכח. הירידה של פולוקרוב היתה סנסצונית. כמה שנים קודם לכן הוא היה חלק מהצוות שזכה עם מכבי ת"א באליפות ראשונה אחרי 12 שנים שחונות; בני סכנין, מעמדית במגזר הערבי, היתה אז פחות משמעותית מהפועל טייבה ואחי נצרת, ובוודאי שאיש לא חלם שתהיה זו שתתקע יתד בכדורגל הישראלי.
8. רוני קלדרון (הפועל רמת גן) 1976/77
לכאורה, באותה עונה הגיע עם רוני קלדרון למכתש גם דוד פרימו, גדול שחקני ההגנה של ישראל בכל הזמנים ושחקן הרכב במונדיאל 1970, אבל פרימו היה מבוגר מקלדרון ב-6 שנים והיה כבר בן 30, מה גם שלא שב לשחק בליגה הבכירה והמשיך מרמת גן להפועל חולון. קלדרון - שנחשב גם אז לשחקן הכי כשרוני שעלה על מגרשי הכדורגל - היה רק בן 24 כשהצטרף להפועל רמת גן והגיע מבית"ר תל אביב, לא משום מקום. ולכן הירידה שלו היתה מדהימה ועבור הפועל רמת גן זה היה חלק ממסע רכש שבוצע שם כדי לעלות ליגה, מה שלא קרה בסופו של דבר והתגשם בטפטופים בשנים לאחר מכן. קלדרון המשיך מהפועל רמת גן היישר למעשיהו, אבל זה עניין לכתבה אחרת.
7. יצחק אנגלנדר (מכבי חיפה) 1977/78
יש מלא כוכבי עבר בני 31 שירדו ליגה, קשה למצוא כאלה שכאשר ירדו ליגה גם חצו את הכביש. המעבר של אנגלנדר (ושל חברו יוחנן וולך) מהפועל חיפה למכבי חיפה כשהפועל חיפה בליגה הבכירה, ומעולם לא ירדה ממנה (זה קרה לאחר 4 שנים), היה חסר תקדים. לימים סיפרו השניים כי הרגישו בנפילתה של הפועל חיפה דווקא בקיץ שבו ירדה מכבי חיפה - בבושת פנים - מהליגה הבכירה, וקיבלו הצעה לבוא ולתרום מניסיונם בקצה השני של העיר ולעבוד עם החומר הצעיר של מכבי חיפה. לשניים יהיה בהמשך תפקיד מפתח בהפיכת מכבי חיפה לאימפריה. וולך גם יהפוך בהמשך ליו"ר אגודת מכבי חיפה.
6. אלירן עטר (בני יהודה) 2021/2
אני מעריך שאם אלירן עטר היה רוצה, הוא היה מוצא לפחות שמונה קבוצות בליגת העל שהיו לוקחות אותו. בעונה שעברה הוא כבש בכל המסגרות 11 שערים לזכות בית"ר ירושלים, הוא עדיין כובש מחונן וגם שחקן כדורגל משובח. הוא נשאר מחוץ לסגל הנבחרת מסיבות לא ברורות. עטר הוא גם מלך השערים מבין השחקנים הפעילים, מקום 13 בכל הזמנים. חסרים לו 11 שערים כדי להיכנס לעשירייה הראשונה, ואולי הוא יתחיל במרוץ הזה בעוד עונה. ובכל זאת הוא דחה הכל כדי לחזור לקבוצת נעוריו. זה משתלם
כלכלית - חייבים לומר - וזה הופך אותו לסוג של גיבור מקומי, ובכל זאת, זה חתיכת מהלך.
5. גיורא שפיגל (בית"ר תל אביב) 1980/1.
צריך להבין, שכשגיורא שפיגל עשה את המהלך הוא היה שנתיים לאחר ששב לארץ מליון. שנה קודם הוא זכה באליפות עם מכבי תל אביב, וממש כשירד ליגה הוא נגח לקורה כדור שגידי דמתי עשה ממנו גול שוויון בשבדיה במוקדמות המונדיאל. ב-1980. גם בגיל 33, גיורא שפיגל היה אייקון, שחקן הרכב בנבחרת של ג'ק מנסל, משהו כמו אחד מארבעת הישראלים הכי טובים ששיחקו עד אז כדורגל בארץ הקודש. והוא הלך אחרי חברו מוטל'ה שפיגלר והכסף הגדול של הקבלן שלום גניש כדי להעלות את בית"ר תל אביב לליגה הבכירה. וזה הצליח להם.
4. אורי מלמיליאן (הפועל כפר סבא) 1992/3.
אורי מלמיליאן שיחק רק שלושה משחקים בהפועל כפ"ס, בטרם קרע את הרצועה הצולבת ופרש ממשחק באופן מאוד מצער בגיל 35. לכאורה, פסיק בקריירה שלו, אבל לציבור ההמונים כאן זה היה חתיכת אירוע. אורי מלמיליאן הגדול, שלוש שנים וחצי לאחר שעזב את בית"ר ירושלים עם גביע בדרך למעבר סנסציוני למכבי ת"א, חצי שנה לאחר שהיה שותף משני לאליפות של מכבי ת"א שהגיעה אחרי 13 שנות בצורת, עזב את הפועל ב"ש כדי לחתום בקבוצה מהליגה השנייה (שגם עלתה ליגה בסוף אותה עונה). זה היה וואו.
3. אלון מזרחי (הפועל כפר סבא) 2001/2.
אני חייב לומר, זה לא פחות ממדהים. אלון מזרחי הודה לא אחת שהמטרה העיקרית בחלק השני של הקריירה שלו הייתה להיות מלך השערים בכל הזמנים בליגה הבכירה. באמצע המרוץ הזה, שנתיים אחרי שהוליך את מכבי חיפה לרבע גמר גביע אירופה למחזיקות גביע ולא שיחק איתה שם כי העדיף ללכת לניס, הוא יורד ליגה כדי להצטרף ליצחק שום - מאמנו בנבחרת הצעירה עשור קודם לכן - ולעזור לה לעלות ליגה, משימה שגם הצליחה. כלומר, האוירון ויתר על עונה במרוץ, ובגיל 30 ירד לליגה השנייה
ולו רק לעונה. חייבים להעריך את האומץ. כי הוא הצליח בסוף לעמוד במשימה שלו, אבל תארו לעצמכם כמה גולים עוד היו לו אלמלא ניס וכפ"ס נכנסו לו באמצע העשייה, שם בתחילת המילניום.
2. עודד מכנס (הפועל חדרה) 1986/7
זה נחשב בזמנו ללא פחות מסנסציוני. אמנם, מכנס פרש מכדורגל אחרי עונה בצפרירים חולון, גם היא בליגת המשנה, אבל בעונת 1986/7 הוא שיחק תחילה במכבי ת"א, שעשתה קולות של קבוצה שהולכת לקחת אליפות. מכנס שיחק כבר במכבי פ"ת, ולזכותו עמדו אליפויות ומלכויות שערים למכביר, אבל לעזוב את מכבי ת"א באמצע העונה כדי להגיע להפועל חדרה - שלא הגיעה לשום מקום איתו - זה היה חתיכת מעבר, מה גם שהוא חזר אחרי עונה למכבי נתניה וכמעט לקח אותה לאליפות.
1. אלי אוחנה (בית"ר ירושלים) 1991/2
זה די ברור שמתחילת הקריאה מסתובב לכם בראש ספוילר. הרשימה הזו היתה ללא תחרות. אלי אוחנה הוא מגדולי השחקנים שמככבים ברשימה הזו, יש היגידו הגדול מכולם. לבית"ר ירושלים הוא הגיע לליגה השנייה, מ-4 שנים מוצלחות מאוד באירופה ובגיל 27. הייתה לו הצעה נדיבה מאוד מהפועל ת"א, והוא העדיף לרדת ליגה. אז נכון שבית"ר גייסה את הכסף כדי לשחרר אותו ממכלן, והשכר שקיבל אז בליגה הארצית גבוה מהשכר שיקבל אלירן עטר העונה, 30 שנה לאחר מכן, אבל המעבר הזה לא היה מובן מאליו. ולא רק שאוחנה חזר, ובפחות מעונה (היה מורחק בגלל פרשת הביטוח סביב משחק הנבחרת מול בריה"מ) הפך למלך שערי הליגה הארצית (כולל שתי רביעיות שהדגישו כמה היה גדול על הליגה), הוא גם סחף את בית"ר ירושלים לשתי אליפויות וחצי (בשלישית הוא נפצע די בתחילה), ולעונות הכי גדולות שלה בהיסטוריה.