כך הכול התחיל: סיפורה של האולימפיאדה הראשונה

באולימפיאדה הראשונה, שנפתחה באפריל 1896 באתונה, לא היה כפר אולימפי, לא היו ספונסרים, ולא היו רשתות טלוויזיה מכל העולם. אבל היה שם את הספורט, את התמצית המזוקקת שלו. פרק מתוך הספר "סיפור אולימפי", המדרג את 50 הרגעים הגדולים בתולדות האולימפיאדה

שרון דוידוביץ' ואלעד זאבי
בווידאו: התפרצות קורונה בכפר האולימפי בטוקיו, שר הבריאות בבריטניה נדבק (צילום: רויטרס)

ג'יימס קונולי לא ידע שהוא עומד לעשות היסטוריה. לא היה לו שום מושג כי יהפוך לאחת מאנקדוטות הטריוויה החשובות בתולדות הספורט. הוא לא ידע זאת כשעסק בספורט בילדותו בבוסטון, ארצות הברית. הוא לא ידע זאת כאשר נטש את לימודיו באוניברסיטת הרווארד היוקרתית, כדי לצאת למסע ארוך וחוצה יבשות באוניית משא. הוא גם לא ידע זאת כאשר נאבק בנמל נאפולי עם כייסים שניסו לגנוב את ארנקו, ובו כרטיס הנסיעה לאתונה. הוא לא ידע עד כמה חשוב יהיה הכרטיס.

ב־6 באפריל 1896 יתחרה קונולי עם שישה ספורטאים נוספים, מחמש מדינות שונות, בגמר הראשון של יום התחרויות הראשון באולימפיאדה המחודשת - גמר הקפיצה המשולשת. או כפי שנקרא אז הענף Hop, - Skip and Jump , קליט יותר. קונולי ינצל את הניסיון הבודד שהוענק לכל מתמודד ויזנק למרחק של 13.71 מטרים. הוא לא רק שבר שיא אולימפי, אלא גם הפך למנצח הראשון ולמדליסט "הזהב" הראשון באולימפיאדה המודרנית בעידן החדש (זהב זה לא היה, אגב. המנצחים היו מקבלים כסף, המקום השני - ארד והשלישי הצטרף לפודיום, זהו).

קונולי היה הראשון. לפני בולט ופלפס, לפני ביילס וקומנץ', לפני הכוכבים והאגדות. קונולי היה הראשון בתופעה התרבותית, החברתית, הספורטיבית והכלכלית אשר נקראת "האולימפיאדה", והכל הודות לאיש אחד.

עוד בוואלה!

מכוכב נערץ לגיבור טראגי: סיפורו העצוב של ג'ים ת'ורפ

לכתבה המלאה
איש עם שפם. אה, וגם עם חזון. הברון פייר דה קוברטן (צילום: איור מתוך "סיפור אולימפי")

המאה ה־19 הייתה מאה של רעיונות, חזונות, לעתים חזיונות, אשר הועלו לכתב במטרה להגשימם בעתיד. בישראל אנחנו מכירים את בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה. לעולם היה את "חוזה האולימפיאדה" - שארל פייר דה פרדי, או בשמו המוכר יותר: הברון פייר דה קוברטן. להרצל שלנו היה "זקן הרצל" ארוך, לקוברטן היה "שפם דודו זר" רחב.

הפריזאי הצעיר, בן למשפחה אריסטוקרטית ואב צייר, היה בחור שאפתן. רומנטי משהו, מלא חלומות, מחשבות ושאלות. אחד שלא הפסיק לחקור. הוא היה פדגוג והיסטוריון, שניסה לערבב בין שתיים מהאהבות הגדולות בחייו: חינוך גופני ויוון העתיקה. אם לישראל היה את מניפסט "מדינת היהודים" של הרצל, לספורט היה את הטור של קוברטן בעיתון הצרפתי La Revue Athletic ב־1890, שם שטח לראשונה את משנתו בנוגע לחזון תחרות ספורט בינלאומית. במשך שנים, באינספור חוגים חברתיים, הוא ניסה להסביר את חשיבות הספורט. הוא התמקד לא רק בפן הגופני והפחד מ"בזבוז זמן וחוסר מעש", אלא בעובדה כי ספורט מחזק אנשים ומדינות, בין אם זה ליומיום או למלחמות. הוא ראה את הספורט ככלי המשמר את המשטר הדמוקרטי ומעלים מעמדות ומגדרים. הוא התאהב במיתוס סביב המשחקים האולימפיים המקוריים באולימפיה, אשר טען כי כל ערי יוון פסקו מלחימה ל־16 יום.

כמו על הרצל, גם למשמע חזונו של קוברטן היו מי שגיחכו. אבל עבודה אינטנסיבית ושימוש מרשים במילים ובתיאוריו הציוריים הובילו לשינוי הדרגתי אצל בעלי השפעה וממון. להרצל היה את הקונגרס הציוני הראשון, אבל קצת לפני כן, ב־23 ביוני 1894, קוברטן יזם את הקונגרס האולימפי הראשון. באולם הכנסים המפואר בסורבון שבפריז, אל מול 2,000 איש מאיגודי ספורט ממדינות שונות, העלה הצרפתי את הצעתו לחידוש המשחקים האולימפיים כמסורת של אחת לארבע שנים, כמו ביוון העתיקה, עם ספורטאים מכל העולם.

מה שהחל כרעיון מגוחך הפך למציאות מרשימה. טקס הפתיחה באתונה (צילום: Creative Commons)

"אני מרים כוסית לכבוד הרעיון האולימפי, אשר חוצה וחודר את ערפל הזמן, כמו קרן שמש עוצמתית, שחוזרת להאיר עלינו על מפתנה של המאה ה־20, עם חלום של תקווה ושמחה משותפת". ברוב קולות, הצעתו התקבלה. הרצל שלנו חשב בתחילה על מדינה ליהודים באוגנדה, וקוברטן סבר כי פריז 1900 תהיה נקודת פתיחה פרקטית לחידוש המשחקים. שניהם טעו, בדיעבד. חמישה ימים לאחר מכן הוחלט כי כמעט 3,000 שנה לאחר המשחקים הראשונים (776 לפני הספירה) וכ־1,500 שנה לאחר הפעם האחרונה (393 לספירה), האולימפיאדה הראשונה של העידן החדש תתקיים ב־1896 באתונה. בדיוק במקום שבו הופסקו המשחקים העתיקים.

כמו בכל אולימפיאדה שתבוא אחריה, גם זו נתקלה בקשיים ובחששות. גם כאן לא היה ברור אם היא תצא לפועל ואיך בכלל תתקיים. יוון סבלה מסערות פוליטיות ומבעיות כלכליות קשות. ארגון המשחקים עלה לא פחות מארבעה מיליון דרכמות מוזהבות. אך בניגוד להרצל שלא ראה את חזונו מתגשם, קוברטן עמד שם ביציע הכבוד, ב־6 באפריל, באצטדיון פנאתינאיקוס המחודש, יחד עם עוד 80 אלף צופים. הם חזו בטקס הפתיחה וב־241 הספורטאים החובבנים ("הדבר החשוב הוא לא הניצחון, כי אם המאבק", הסביר קוברטן את החלטתו לשמר את המשחקים לחובבנים בלבד) מ־14 מדינות נכנסים למסלול לקול ההמנון האולימפי. "אני מכריז על פתיחת המשחקים הבינלאומיים הראשונים באתונה. תחי האומה, יחי העם היווני", אמר בפאתוס היסטורי מלך יוון, ג'ורג' הראשון.

לא היה שם את הפאר וההדר שאנחנו מכירים כיום. אנשים לא טיפסו על קירות, מלכות לא הוצנחו ממטוסים, מיסטר בין לא ניסה לבדר את הקהל, הזמרים הגדולים בעולם לא נתנו שואו. אבל זה היה היסטורי ומרגש. אלה היו משחקים קצת שונים. תשעה ימים ולא 16, עם תשעה מקצועות בלבד בשבעה אתרים שונים: אתלטיקה, אופניים, סיף, התעמלות, ירי, שחייה, טניס, הרמת משקולות והיאבקות. לא היה כפר אולימפי, לא היו ספונסרים או נותני חסות, לא היו רשתות טלוויזיה מכל העולם ולא תיירים מיפן. אבל היה שם את הספורט, את התמצית המזוקקת שלו.

אולימפיאדה עם הרבה פאתוס (צילום: Creative Commons)

החזון של קוברטן, קצת כמו של הרצל, הפך להיות גדול מהחיים, אפילו פרוע. אולימפיאדת קיץ, אולימפיאדת חורף, משחקים פראלימפיים, אולימפיאדה לנוער, ספיישל אולימפיקס. מ־241 חובבנים ב־1896 ל־11,200 ספורטאים מקצוענים ב־2016. מ־14 מדינות ל־207 מדינות משתתפות. מתשעה מקצועות ל־35 ענפים עם יותר מ־400 אירועים. מדיווחים שהועברו מפה לאוזן במאה ה־19 לזכויות שידור בטלוויזיה, במחשב ובנייד, בשווי של כשמונה מיליארד דולר. מארבעה מיליון דרכמות מוזהבות לעלות משוערת של כחמישה מיליארד דולר רק לקיום המשחקים עצמם. ב־2008 עלו לבייג'ינג המשחקים יחד עם הפיתוח העירוני סביב האירוע כ־44 מיליארד דולר. בסוצ'י 2014 זה כבר עמד על 51 מיליארד.

אבל בבסיס המוצר שכבר מזמן הפך למפלצת רבת זרועות, נמצא רעיון. חזון שהפך למוחשי. כמו ישראל, גם אולימפיאדה היא "מדינה" עם דגל משלה, סמל משלה, המנון ועקרונות. כאלה שמדברים על ספורט כפילוסופיית חיים המאזנת בין איכויות הגוף, המוח והרצון. עקרונות שמייצרים ספורט וחינוך לספורט בכל העולם. עקרונות שמטרתם ליצור הרמוניה וחברה שוחרת שלום, באמצעות הספורט. עקרונות המבהירים כי העיסוק בספורט, בכל תחום, זו זכותו הבסיסית מלידה של כל אדם, ללא אפליה על רקע מעמד, גזע או מגדר (אם כי קוברטן עצמו חטא לעיקרון, כאשר אסר על נשים להתחרות באולימפיאדה הראשונה).

חזון האולימפיאדה הוא לקיים את "המדינה" האוטופית, נטולת המלחמות, של העידן החדש. לחוזה המדינה הזו קוראים הברון פייר דה קוברטן.

הספר "סיפור אולימפי" (הוצאת ספרי ניב) זמין לרכישה בכל חנויות הספרים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully