הפודיום ואנחנו: הסיפורים שמאחורי השתתפות ישראל במשחקים האולימפיים

לקראת אולימפיאדת טוקיו שתצא לדרך בשישי הקרוב, מחקר חדש שערך הסייף לשעבר ד"ר אודי כרמי מביא את האנקדוטות, הסקנדלים והסיפורים מאחורי הקלעים של השתתפות ישראל במשחקים האולימפיים לאורך 70 השנים האחרונות

רותי קדוש
בווידאו: התפרצות קורונה בכפר האולימפי בטוקיו, שר הבריאות בבריטניה נדבק (צילום: רויטרס)

90 ספורטאים וכ־200 מאמנים ואנשי צוות יישלחו לאולימפיאדה ה־32 שתיפתח בטוקיו ביום שישי הקרוב, 23 ביולי, אבל לא תמיד זה היה כך. באולימפיאדת הלסינקי ב־1952, למשל, האולימפיאדה הראשונה שבה השתתפה מדינת ישראל הצעירה, מנתה המשלחת הישראלית, שבראשה עמד אל"מ שמואל סוחר, 25 ספורטאים בלבד, 22 גברים ושלוש נשים. יותר מהיכולת הספורטיבית של חברי המשלחת, הושם אז דגש על החלוקה הפוליטית: 13 ספורטאים היו נציגי הפועל המזוהים עם מפא"י ומפ"ם, ו־12 ספורטאים היו מטעם "הציונים הכלליים", נציגי "הציבור הבורגני".

אנקדוטות מהסוג הזה מופיעות במחקר חדש בשם "שבעה עשורים אולימפיים: השתתפות ישראל במשחקים האולימפיים", שערך ד"ר אודי כרמי, מומחה להיסטוריה של הספורט וראש החוג לחינוך גופני במכללה האקדמית תל חי, ובו בדק את ההיסטוריה של המשלחות הישראליות למשחקים האולימפיים. "אני בוחן את ההיבטים שחורגים מהתחום הצר של הספורט, כמו היבטים לאומיים, דיפלומטיים, תרבותיים וחברתיים", אומר ד"ר כרמי.

לפי מחקרו של כרמי, שהתפרסם לקראת האולימפיאדה בכתב העת "ספורט הישגי" של הוועד האולימפי בישראל, באולימפיאדת הלסינקי, במצוות בן־גוריון נדרשו הספורטאים לשנות את שמם "הזר" לשם עברי, כדי "שהקבוצה האולימפית תופיע כחטיבה עברית מושלמת". ביחד עם השם העברי עלו ספורטאינו למטוס עם קובץ הוראות של נימוסים והליכות הנוגעות לייצוג ישראל בחו"ל. כרמי מגלה במחקרו שהספורטאים הונחו לספר על משטר הצנע בארץ, לא להתנפל על המאכלים הסקנדינביים הידועים, ואפילו לוותר על סטייק, כדי "שלא יתקבל הרושם שהם מורעבים". כמו כן, הורו להם שלא לפגוע בסדר הנהוג בפינלנד, לחצות את הכביש באור ירוק, והיה אם יגלו על ספסל באחד הפארקים מעיל מונח, "לא להזיז את המעיל מבלי לבקש את רשות בעליו".

עוד בוואלה!

אתונה 1896: היהודי הראשון שהביא זהב וריצת 100 מטר

לכתבה המלאה
האולימפיאדה הראשונה שלנו. משלחת ישראל לפני יציאתה להלסינקי (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

בנוסף, הספורטאים התבקשו לא לנסות את ההומור הצברי על מארחיהם. "אין ההומור של אנשי הזוהר הצפוני זהה להומור היהודי והצברי", נכתב. אף ניתנו הבהרות בנוגע למנהגי חיזור. "גם אם הבחורות מאירות פנים, אל תפרש את גינוניהן שלא כראוי", נכתב.

"במבט לאחור ההוראות מעלות חיוך, אבל באותם ימים תדמית ישראל בעולם הייתה חזות הכל", מסביר כרמי.

הישגים אולימפיים, איש לא הופתע, לא היו לישראל בהלסינקי. נבחרת הכדורסל נשרה במוקדמות, והקופץ למים יואב רענן הגיע למקום התשיעי. בשובם ארצה, התפשטו שמועות על התנהגות לא נאותה של הספורטאים, במיוחד כלפי הקהילה היהודית בהלסינקי. בעקבות כך, בן־גוריון הורה על הקמת ועדת בדיקה כדי "ללמוד על רמתם הציבורית והמוסרית של הספורטאים", אך זו נגנזה כשראשי המשלחת הבטיחו שמדובר ב"שמועות שקריות".

הם פשוט התעייפו

ב־1956, בעיצומו של מבצע קדש, המריאה משלחת ישראל למשחקים האולימפיים במלבורן שבאוסטרליה. המשלחת מנתה שלושה ספורטאים בלבד, ושני ראשי משלחת - אחד להפועל והשני למכבי. "אין ספק", נכתב אז באחד העיתונים, "כי גם אותן ארצות היוצאות בדברי סרק נגד ישראל ומאיימות עליה - יצטרכו באולימפיאדה במלבורן להסתכל ביראת כבוד על נציגיו של העם הלוחם לשלום".

הנפת דגל ישראל במלבורן. "היריבים הסתכלו ביראת כבוד" (צילום: ארכיון על שם נשרי במכון וינגייט)

חלפו ארבע שנים, ולקראת אולימפיאדת רומא 1960 נקבעו שלוש מטרות לספורטאים: ייצוג המדינה, עידוד הספורט ולימוד שיטות אימון חדשות "באמצעות קיום מגע הדוק עם אלופי עולם בספורט". הספורטאים צוידו בחומרי תעמולה והתבקשו ליזום מפגשים עם "כאלה שאינם בני ברית" וגם עם "בני ברית (יהודים)", ולהפיץ דרכם את חומר התעמולה על ישראל. הוועד האולימפי אף הוציא "פקודת קבע" לספורטאים עם הנחיות "להתנהג בנימוס, לשמור על צניעות ועל סדר וניקיון ולהביא בחשבון ביקורי פתע במגורים".

אולם כל ההנחיות הללו לא מנעו את שרשרת הסקנדלים שאפיינה את אולימפיאדת רומא 1960. "הסאגה שהתחוללה בוועדת הקליעה שיקפה את חוסר המקצוענות של הספורט הישראלי", מספר כרמי. כזכור, ועדת הקליעה שצירפה למשלחת שני קלעים ברובה אוויר, הובכה מדרישתו של קצין המשטרה ניצב משנה מקסים כהן, שהתמחה ב"קליעה בצלחות חרס", לצרפו למשלחת כי הוא "יזכה את ישראל במדליית זהב". אלא שבמבחן המקדים הוא נכשל ונשאר בארץ.

בנוסף, בהגיעם לרומא, הסייפים הגיעו לתחרויות עם ציוד מכני בשעה שהשיפוט היה חשמלי. רוכבי האופניים נטשו את התחרות באמצע כי "הם פשוט התעייפו", והאצנית איחרה להגיע לתחרות באצטדיון. "המכונית ששכרה המשלחת כדי ללוות את רוכבי האופניים ולהסיע את האצנית לאצטדיון 'נגזלה' על ידי נשות העסקנים, שנסעו לעשות שופינג ברומא. לאצנית המליצו שתגיע לאצטדיון בטרמפים".

אולימפיאדה עם אירועים מביכים. חברות משלחת ישראל לרומא (מימין): מרים קארה, רות אבלס וראלי בן יהודה (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית, דוד אלדן)

בעקבות האירועים המביכים הוקמה הוועדה לבחינת הספורט הישראלי בראשותו של ראובן דפני, שהמליצה על הקמת רשות הספורט במשרד החינוך (כיום במשרד התרבות והספורט).

אולימפיאדת מינכן 1972 תיזכר לעד כטראומה בעקבות רצח 11 הספורטאים הישראלים. "הגרמנים רצו שמינכן 72' תהווה ניגוד מוחלט לאולימפיאדה הנאצית ב־1936, ולפיכך אסרו על נוכחות משטרתית ונשיאת נשק בכפר האולימפי ומנעו נראות של כל סממן גרמני", מספר ד"ר כרמי. כזכור, בחלוף יממה אחת מהרצח הודיע נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי אוורי ברנדג' על חידוש המשחקים, "כאילו לא קרה דבר".

לצד הטרגדיה הישראלית, אולימפיאדת מינכן זכורה בשל רצף שערוריות כגון סילוקה מהמשחקים של רודזיה שדגלה באפרטהייד, בלחץ מדינות אפריקה; פסילת הקפיצה לגובה של האתלטית הבולגרייה על ידי השופט המערב־גרמני, למרות שהרף נפל דקות לאחר קפיצתה, אישור קפיצתה הפסולה של הגרמנייה ועוד.

העניין הספורטיבי לא עמד לעיני המארגנים, אבל היו הישגים לא רעים. משלחת ישראל למונטריאול (צילום: אתר רשמי, ארכיון הוועד האולימפי)

אל האולימפיאדה הבאה, במונטריאול 1976, יצאה מישראל משלחת סמלית שמנתה 11 ספורטאים, כמניין הנרצחים במינכן. "העניין הספורטיבי לא עמד לנגד עיני המארגנים, ובכל זאת נרשמו הצלחות", אומר כרמי. בין ההישגים היו הגעתה של אסתר רוט־שחמורוב למקום השישי בריצת מאה מטר משוכות, והגעתו של המשקולן אדוארד וייץ למקום החמישי.

שנות ה־80 נודעו כעשור של החרמת המשחקים האולימפיים, לאחר ששמונה חודשים לפני אולימפיאדת מוסקבה 1980, ברית המועצות פלשה לאפגניסטן, והנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר קרא למדינות המערב להחרים את האולימפיאדה בבירה הסובייטית. בישראל, בעלת הברית של ארצות הברית, התקיימו אינספור דיונים והתכתשויות, ולבסוף החליט הוועד האולימפי הישראלי להחרים את האולימפיאדה. הספורטאים נשארו בבית.

בהגיע תורה של לוס אנג'לס לארח את המשחקים האולימפיים ב־1984, ברית המועצות באה חשבון עם ארצות הברית, וכל 14 מדינות הגוש הקומוניסטי, להוציא את רומניה, החרימו את המשחקים שם. המשלחת הישראלית, שמנתה 33 ספורטאים, נחתה באל־איי, אך התוצאות במגרשי התחרויות היו נמוכות מאוד. הזעם על הספורט ועסקניו גאה, ובשל כך הועברה האחריות לבחירת הספורטאים לידי היחידה לספורט הישגי. "בזכות היחידה החדשה החלה ישראל לזכות במדליות", אומר ד"ר כרמי.

אכזבה כסייף, נחת כמאמן. ד"ר אודי כרמי (צילום: מקס ילינסון)

ד"ר אודי כרמי, דור שלישי לסייפים - סבו אודי יהודה היה יו"ר הסיוף הראשון בארץ ישראל ואביו אמנון היה סייף ושופט סיף - החל לסייף מגיל 5. "גדלתי באולם הסיוף, וזה נראה לי טבעי להתמקצע ולהגיע להישגים כספורטאי וכמאמן סיף", הוא מספר.

את תחושת ההחמצה מאולימפיאדת סיאול ב־1988 חווה כרמי על בשרו, כשאולץ לבטל את נסיעתו לאולימפיאדה כסייף היות שהתחרות שלו נקבעה ליום הכיפורים. "הייתי הראשון עם כרטיס אולימפי ביד", הוא מספר. "לא אפשרו לי להחליט אם כן או לא אשתתף, ובכך סתמו את הגולל על ארבע שנות הכנה מפרכות. צפיתי בתחרויות מהטלוויזיה בבית. זו הייתה אכזבה בלתי רגילה". ב־2008 כרמי זכה לפיצוי מסוים כשהגיע לאולימפיאדת בייג'ינג כמאמנו של אלוף העולם לנוער בסיף, תומר אור.

משנות ה־90 החלו הספורטאים הישראלים לקטוף מדליות במשחקים האולימפיים: הראשונים בהם היו הג'ודאית יעל ארד שזכתה במדליית כסף והג'ודוקא אורן סמדג'ה שזכה במדליית ארד - באולימפיאדת ברצלונה 1992. אולם כרמי רחוק מלהתלהב ומציין כי מאז האולימפיאדה הראשונה שבה השתתפה ישראל, זכו הספורטאים הישראלים בתשע מדליות בלבד. "מאוד לא מחמיא לספורט הישראלי", הוא אומר, ומקווה שבשבועות הקרובים נצליח להוסיף עוד כמה לאוסף.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully