יומיים חלפו מגמר היורו, וספק אם האנגלים מצליחים להתאושש מהתוצאה. ככל שהגמר התקרב, אנגליה הייתה בטוחה שהיא עומדת לנצח. את ה"איטס קאמינג הום" זעקו האוהדים בכל הזדמנות ובכל פינה. ככל שהשלבים חלפו, אוהדיה רק הלכו והאמינו שזה הסימן, זה קורה, הפעם זה שלהם.
האנגלים אולי היו קולניים יותר, אבל גם האיטלקים הסתובבו עם האמונה שהגמר הוא שלהם. אז אולי לא היה להם את הסלוגן הוויראלי, אבל אפשר להניח שהם סיפרו לעצמם את אותו הסיפור.
ברור שמישהו צריך להפסיד כי ככה זה בספורט, אם כי סביר להניח שכל אחד מהצדדים הדחיק את האופציה הזאת. כן, תמיד יש את הספק, אבל בסופו של דבר האוהדים הגיעו בתחושה של "זה שלנו", אם כי מבחינה רציונלית, כשיחסי הכוחות שווים יחסית, לניצחון יש סיכוי של 50-50.
לסיטואציה הזאת קוראים "אשליית האופטימיות". אנחנו יותר אופטימיים מריאליים ולתחושות שלנו הרבה פעמים אין קשר עם המציאות. אנחנו כל כך בטוחים שהדברים יצליחו, שאנחנו שוכחים להסתכל באמת על האחוזים ההגיוניים הסטטיסטיים האמיתיים.
עד כמה אנחנו אופטימיים? מאוד. רמת האופטימיות כל כך חזקה, עד שיש אוהדים שעשו קעקוע של אנגליה עוד לפני משחק הגמר, רק מתוך אמונה מלאה שהקעקוע הזה יהיה קעקוע של אלופים. חשבו על זה כך: אתם ניגשים לדוכן וממלאים טופס לוטו. האם ברובכם - סליחה, בכולכם - לא עוברת התחושה של "מה שאני הולך לעשות עם המיליונים האלה אחרי הזכייה"? בוודאי שכן, ולא צריך לספר לכם מה הסיכוי לזכייה בלוטו.
עם זאת, אשליית האופטימיות הזו גם חיובית והכרחית. זוכה פרס נובל פרופ' דניאל כהנמן, מהחוקרים המוכרים והחדים ביותר בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, אומר שאופטימיות היא תכונה מצוינת בזמן ביצוע. מחקר שביצע הוכיח שחשיבה חיובית עוזרת מאוד להעלאת רמת ביצועים. לכן, כשבאים לבחור את ההרכב או את הבועטים, חשוב לבחור את השחקנים האופטימיים. אבל מה לגבי האוהדים? כמה האופטימיות הזו באמת משרתת אותם?
האופטימיות הזו מייצרת סבל לא קטן בקרב אוהדים. התחושה שאתה שולט בגורלך מביאה אותנו להתרסקות הקשה. אנחנו פתאום מבינים שנכשלנו או הפסדנו, וזה מגיע בצורה כואבת בהרבה כשאתה לא לוקח מראש בחשבון שהפסד או כישלון הוא גם תוצאה. אין זה פלא שאחרי הפסד מתפרץ הכעס. אשליית השליטה והאופטימיות מנהלת אותנו וממש לא נעים להתעורר ממנה.
חומר מעניין למחשבה: האם אפשר בכלל להיחשב אוהד אמיתי של קבוצה כשאתה שומר על ריאליות ומעריך ניצחון לא לפי אשליית האופטימיות, אלא לפי חישובים סטטיסטים של הפסד או הצלחה? האם אדם יכול להיחשב "אוהד" כשיגיד לחבריו ש"היום 50 אחוז שמנצחים"?
אנחנו כל כך שקועים באפשרות לפיה רק דברים טובים יכולים לקרות, עד שאנחנו שוכחים את הצדדים הפחות חיוביים ואת התוצאות השליליות האפשריות של האירועים.. כמה ימים לפני הגמר הגדול התפרסמו ברשתות החברתיות ובאתרי החדשות האנגלים המודעות המזעזעות והנתונים הקשים, שמראים שאנגליה ומשחקי כדורגל מייצרים תוצאה שלילית של התנהגות אלימה.
"איטס קאמינג הום", ביטוי בעל כפל משמעות. זו לא רק האופטימיות של הניצחון, אלא גם האלימות שעולה בכל משחק כדורגל אנגלי בתוך הבתים. ארגוני המטפלים בהתעללות ובאלימות זעקו זעקה לפני משחק הגמר, משום שממחקרים שנעשו בבית ספר לכלכלה בלונדון עלה כי משחקי כדורגל אנגלים קשורים בעליה באלימות. המחקר מצא כי האלימות יורדת שעתיים לפני משחק ובמהלכו, אבל מתחילה לעלות 10-12 שעות לאחר מכן. שימו לב לאחוזים המשתנים אם הקבוצה מנצחת או מפסידה. מספרי טלפון של עזרה פורסמו בכל הרשתות, וכצפוי נרשמו תקריות לאחר המשחק. אפשר להאשים את האלכוהול, אבל אולי צריך לבחון עד כמה אשליית האופטימיות משפיעה על האלימות. כמו שכבר נאמר, להתעורר מאופוריה לתוך הפסד כואב זו תחושה קשה שמשאירה אותך טעון עם רגשות קשים, שיש כאלה שלא יודעים כיצד לפרק אותם על ידי שיחה ומילים.
חשוב להיות אופטימי, זה חלק מההנאה מכיוון שלחיות בפסימיות זו בוודאי לא התשובה הנכונה, אלא שהאופטימיות צריכה להיות בתקשורת עם המציאות, זו שבה יש תמיד גם מי שמפסיד.
הכותבת היא בעלת תואר ראשון בתקשורת, כלכלה ופסיכולוגיה.