"יש לי סעיף יציאה להיות עוזר מאמן בקבוצת טופ יורוליג. אני לא אעזוב בשביל לאמן בקבוצה שיכולה לשלם לי יותר, או שיכולה להציע לי תקציב קצת יותר גבוה. ייתכן שאקבל הצעה גבוהה יותר מקבוצה בטורקיה, אבל זה לא אכפת לי".
את הדברים הללו אמר כאן סטפנוס דדאס ב-6 במאי, בבוקר הופעתה של הפועל חולון ברבע גמר ליגת האלופות. פחות מחודשיים חלפו, והיווני כבר נמצא בתחנה חדשה; לא כעוזר מאמן, אלא כמאמן ראשי; ולא בקבוצת יורוליג, אלא בא.א.ק אתונה, שתשחק - כמו הסגולים - בצ'מפיונס ליג.
אז מה השתנה? במילה אחת, מסביר דדאס: הילדים. ובשתי מילים נוספות: הרקטות מעזה. "לא ציפיתי להצעה מא.א.ק, והתכנון שלי באמת היה לעזוב רק אם אקבל הזדמנות מקבוצת יורוליג. כשדיברנו במאי, עוד לא עברנו את מתקפות הטילים, והן שינו את התמונה", טוען המאמן בשיחה עם וואלה! ספורט מחלקידיקי שבאזור סלוניקי.
"ביום הראשון למבצע, הייתי עם אשתי ושלושת הילדים שלי בקניון הזהב בראשון לציון, וישבנו ברחוב, בבית קפה. פתאום הייתה אזעקה, טילים התפוצצו באוויר, וראיתי את כל הישראלים רצים ונמלטים. מיהרנו למקלט הקרוב ביותר, וירדנו אליו. נשארנו שם 20 דקות או חצי שעה, וכשיצאנו, בדרך למכונית תפסה אותנו עוד אזעקה. ואז שוב הכול חזר על עצמו. אם הייתי לבד, לא היה לי אכפת, אבל הילדים שלי נלחצו מאוד. רצנו לשלושה מקלטים שונים עד שהצלחנו להגיע הביתה. שמענו את הבומים, ולא הבנו אם זו נפילה או שזה יירוט...
"הילדים שלי בני 9, 6 ושנתיים, והם כמעט לא היו איתי לאורך העונה. המצב הזה השפיע עליהם מאוד, והבנתי שברגע שאני אצטרך לעבוד כדי לשכנע אותם לחזור לישראל בעונה הבאה, זה כבר אבוד".
- כעסת מאוד על אייזיאה מיילס, שלא חזר לישראל אחרי מבצע שומר החומות ("הוא החליט להיכנע ללא סיבה, והשתמש במועדון שלנו רק כדי לקדם את שמו"). בדיעבד, לאור מה שסיפרת כאן, אתה מבין אותו יותר?
"הכעס שלי עליו לא היה בגלל שהוא נלחץ. הוא היה כאן לבד, וברגע שהייתה הפסקת אש, ציפיתי שיחזור. כשהסתיימה העונה, התקשרתי אליו והסברתי לו שהייתי אמוציונלי מדי. הוא מכיר אותי, הוא יודע איך אני, כמו כל השחקנים שלי. אנחנו בסדר עכשיו ואפילו שומרים על קשר".
- כשעזבת את הארץ, בתום העונה, ידעת שלא תחזור?
"לא. זה לא שחיפשתי לי קבוצה חדשה. לא יצאתי לשוק, ולא הצעתי את עצמי. אם הייתי מקבל הצעות מרוסיה או ספרד, לא הייתי עוזב את חולון. אבל ברגע שנוצרה האפשרות שאחזור ליוון, התמונה השתנתה. זו הזדמנות מצוינת עבורי לשלב את העבודה עם המשפחה. היה לי קשה בשנה האחרונה, כשאשתי והילדים לא היו יכולים כמעט לבקר אותי בגלל הקורונה. חששתי שאם אמשיך לחיות כך, זה יפגע בי ובמוטיבציה שלי. מעבר לכך, הצלחה בא.א.ק נותנת לך חותמת בדרך לרמה הבאה".
- היית כבר עמוק בתוך תכנון הסגל לעונה הבאה בחולון?
"ההנהלה ואני התחלנו לתכנן את בניית הסגל, החלפנו רעיונות וקיימנו דיונים, אבל לא הספקנו לבצע מהלכים משמעותיים ולהתחייב כלפי אף שחקן, כי הכול קרה בשלב מוקדם מאוד. עזבתי את ישראל שלושה או ארבעה ימים לאחר שסיימנו את העונה, וכשנחתי ביוון קיבלתי את הפנייה מא.א.ק. הייתי מרגיש רע יותר אם הייתי מחתים שחקנים חדשים, ואז עוזב. סי ג'יי האריס וכריס ג'ונסון הם היחידים שנשארו עם חוזה, אבל אני חושב שהם שחקנים שכל מאמן ישמח לקבל. אם המאמן החדש לא ירצה, אני אשמח לקחת אותם... או לפחות לעזור לחולון לפתור את הבעיה".
- כמה קשה הייתה השיחה שבה ביקשת להשתחרר?
"זה היה תהליך. קודם כל יצרתי קשר עם רועי [דבורה, המנכ"ל], וסיפרתי לו שנפגשתי עם א.א.ק ואני רוצה לקיים שיחת זום עם כל ההנהלה. רועי הוא הטיפוס הריאליסטי בחולון, והוא מיד עבר לפסים מעשיים. איתן [לנציאנו] ושלמה [אייזיק] הם יותר אמוציונליים, וידעתי שכך זה יהיה. בתחילת השיחה היו הלם ותסכול, אבל הסברתי להם שאני רוצה לחזור ליוון, ושאשלם את הפיצוי שירצו. הם הבינו שבמצב שנוצר, עדיף לכולם שאעזוב. עכשיו, כשחלף קצת זמן, אני חושב שנותרנו חברים טובים. אולי אפילו טובים יותר ממה שהיה קורה אם הייתי נשאר".
דדאס (39) חוזר לאמן בארצו אחרי עשור ברוסיה, סלובניה, טורקיה וישראל. הוא מגיע לא.א.ק ברגע קשה: הקבוצה נכשלה אשתקד, כשהודחה בטופ 16 של ליגת האלופות וסיימה רק במקום הרביעי בליגה היוונית, על אף חסרונה של אולימפיאקוס; המועדון נקלע לחובות, ועל פי ההערכות ביוון, התקציב המיועד לשכר שחקנים יעמוד על 800 אלף יורו לכל היותר - פחות מתקציבה של חולון.
א.א.ק תעזוב העונה את האואקה, שבו קיימה לצד פנאתינייקוס את משחקיה הביתיים לאורך שנים רבות, ותעבור לאולם אנו ליוסיה, שמכיל כ-8,000 מושבים ומותאם יותר לצרכיה. דדאס יידרש לבצע מהפכה בסגל, לאור גילם המבוגר של רוב השחקנים (ניקוס זיסיס פרש בגיל 37, יונאס מאצ'יוליס ודימיטריס מברואידיס בני 36, מאט לוג'סקי בן 35 וקית' לנגפורד צפוי להישאר לעונה שלישית בגיל 37). באתונה מדווחים שהמאמן עשוי להתאחד מחדש עם מיילס, והרכש הראשון שלו מגיע מהארץ - אריק גריפין, ששיחק בעונה החולפת בהפועל באר שבע וקודם לכן בעירוני נהריה, הפועל אילת וגלבוע/גליל.
וכן, יש משחק אחד בליגת האלופות שהוא כבר מפנטז עליו.
"הלוואי שנשחק נגד חולון, ואני כבר מדמיין את זה. פשוט שכחתי מזוודה אחת בישראל, ואני צריך לחזור כדי לקחת אותה", צוחק דדאס ומיד עובר להסבר רציני ואמוציונלי: "במשחק הביתי האחרון נגד גלבוע, לא היה לי מושג שזה יהיה המשחק האחרון שלי באולם הזה. התקופה בחולון הייתה הטובה ביותר בקריירה שלי, והנוכחות של האוהדים הפכה אותה למיוחדת. אז באיזשהו מקום אני זקוק לסגירת המעגל הזאת".
- מה הנכס המרכזי שחולון צריכה לשמר לקראת העתיד?
"בשיחות עם אנשי ההנהלה השתמשתי תמיד בדוגמה של ולנסיה, שזכתה בעשור האחרון בארבעה תארים עם ארבעה מאמנים שונים - נבן ספאחיה, ולימיר פראסוביץ', פדרו מרטינס וז'אומה פונסרנאו. זה המודל שלפיו חולון צריכה להתנהל: להיות ארגון שהוא גדול יותר מכל שחקן או מאמן, אבל כזה שנותן למאמנים את הכלים הנכונים והמתאימים כדי להביא לידי ביטוי את הפילוסופיה שלהם".
- הקדנציה שלך בישראל הייתה סוערת, ומעבר לאירועים על המגרש עצמו, כללה גם עימותים עם התקשורת והשופטים. יש עצה שאתה יכול להעביר למחליפך, מאוריציו בוסקאליה, בתחום הזה?
"יש לי שלוש עצות בשבילו: האחת, תקשיב לחבר'ה בהנהלה לגבי המנטליות הישראלית, ואל תחשוב שאתה יודע הכול או שתוכל לשנות מישהו. השנייה, גם אם מבקרים אותך או מגיבים כלפיך בצורה שלילית - אל תיקח את זה באופן אישי. ישראל היא לא מדינה קלה, ויש תחושה שמחכים לך בפינה, אבל ככה זה עם כולם, ועליך להשתמש בזה ככלי להגברת מוטיבציה. והשלישית, אם לא תתחבר לקהל בחולון, אין לך סיכוי".
- אחרי שנה וחצי בחולון, מה הרגע הכי משמעותי שתיקח איתך?
"הרגע הראשון שקופץ לי לראש הוא סל הניצחון של מקס דה זאו נגד ברינדיזי, שהעלה אותנו לפיינל אייט. זה היה היום המאושר ביותר שלי בחולון, ובשבילנו זה היה כמו זכייה בתואר".