עוצר נשימה: דיאנדרה אייטון הפך לשחקן ההגנה הכי משפיע בפלייאוף

סנטר פיניקס מתגלה כשומר מופלא וממחיש איך נראה הסטופר האולטימטיבי החדש, סטיב נאש הופך לכוכב האמיתי של ברוקלין, יוטה ממחישה מול הקליפרס את כוחו של הרגל ורק פילדלפיה עדיין לא מוצאת פיתרון לתעלומה. רביץ על הגיבורים השקטים של הסיבוב השני

אסף רביץ

ברוקלין - מילווקי: הכוכב האמיתי של הנטס

הנתון המפתיע ביותר בסיבוב השני עד כה הוא שקבוצת ההגנה הטובה ביותר של הסיבוב, בפער עצום, היא ברוקלין. החבורה של סטיב נאש סופגת בשלושת משחקיה 94.6 נקודות ל-100 פוזשנים, 12.2 נקודות פחות מההגנה הטובה בליגה בעונה הרגילה. והיא עושה את זה נגד מילווקי, שקלעה 116.5 נקודות ל-100 פוזשנים בעונה הרגילה ו-115 בסיבוב הראשון. שלושה משחקים הם מדגם פצפון, אבל הם חלק משמעותי מסדרת פלייאוף, במקרה זה סדרה שהוגדרה על ידי רבים כגמר האמיתי. כאשר קבוצה משתלטת על סדרה דרך ההגנה קל יותר לתת קרדיט למאמן, ומבחינתי נאש הוא הכוכב האמיתי של הסדרה בינתיים.

קשה להסביר מה הופך קבוצה למחוברת, מה הופך מאמן לכזה שהשחקנים מקשיבים לו, מאמינים בו. אבל קל לזהות כשזה קורה, ואין ספק שזה קורה בברוקלין. לאבד סופרסטאר בדקה הראשונה של סדרה זה משהו שיכול לשבור קבוצה, בטח סדרה במשקל כבד שמעטים היו מהמרים בה על הנטס ללא ג'יימס הארדן. אבל כפי שהוא עושה לאורך כל העונה רוויית המכשולים, נאש שידר לשחקנים שלו שהם יכולים להתמודד עם זה. משהו ברוגע שלו מחלחל לשחקנים. הם הגיבו לפציעה של הארדן בשלושה משחקי הגנה מושלמים, כנראה הטובים ביותר שלהם כל העונה. כל מי שעולה לפרקט עובד קשה, יודע את התפקיד שלו, מרוכז, נמנע מטעויות, נלחם על מיקום ועל ריבאונד כל הזמן. זה נכון לקיירי אירווינג, אולי השחקן הכי קשה לאימון בליגה, וזה נכון גם לצוות מסייע רעוע שמורכב משחקנים שלא רצו אותם בדטרויט, בקליפרס ובצסק"א מוסקבה ונראה פתאום כמו יחידה מגובשת ובלתי עבירה.

את האמון של השחקנים נאש מרוויח גם בזכות ההתאמות המקצועיות הנהדרות שלו. בעונת הבכורה שלו כמאמן ראשי, התכונה הבולטת שלו היא גמישות. הוא הכין את הקבוצה שלו לסוגים שונים של הגנות, של יריבות, של סיטואציות, ושולף את מה שצריך מתי שצריך. מול מילווקי, הוא איכשהו הפך את בלייק גריפין למומחה הגנה. השילוב של גובה, רוחב ואתלטיות הופך את בלייק לשומר מוצלח מאוד על יאניס אנטטוקומפו, כזה שמקשה על ה-MVP היוצא לזרוק מעליו, לעבור דרכו או לעקוף אותו עם זריזות. קווין דוראנט, בסדרה הגנתית נפלאה, נמצא קרוב לצבע ועוזר לבנות את הקיר המפורסם נגד יאניס. דוראנט שומר על שחקן שמשחרר כדור לאט (ברוק לופז או פי ג'יי טאקר), מה שמאפשר לרוטציה ההגנתית להגיע אליו ולמנוע זריקות קלות כמעט לגמרי. חילופים אוטומטיים מדויקים מכריחים את כוכבי המשנה של הבאקס לקחת זריקות קשות, ורוב הזמן הם מתקשים בכך.

לעומת רוב מאמני ה-NBA, נאש יודע להגיב מהר גם תוך כדי משחק. כאשר המשחק השלישי הסתבך, היו לו כמה התאמות מצוינות שהחזירו את ברוקלין לעניינים. הוא הפך את ברוס בראון לחוסם הקבוע שלו כדי לנצל את המרחק המוגזם שלופז נותן לו, וכאשר KD התקשה ליצור מצבי זריקה מול טאקר, שתפקד כטנק אנושי שמסרב בנימוס להיתקע בחסימות, הוא יצר תרגילי חסימה כפולה שהצליחו לשחרר את הכוכב שלו במחצית השנייה. זה לא הספיק בקרב החפירות של המשחק השלישי. על פניו ההפסד לא נראה דרמטי עבור הנטס, יום התקפי חלש נדיר, אבל מומנטום של סדרה יכול להשתנות מהר. מילווקי יכולה לספר על זה, לפני שנתיים היא כמעט עלתה ל-0:3 מול טורונטו בגמר המזרח והיכולת של הראפטורס לגנוב את משחק 3 שינתה את הסדרה. שום דבר עוד לא גמור.

עוד בוואלה!

מילווקי שרדה קרב חפירות וצימקה ל-2:1 מול ברוקלין, יוטה עלתה ל-0:2 על הקליפרס

לכתבה המלאה
כשזה קורה, זה פשוט קורה. סטיב נאש עם דוראנט (צילום: AP, Adam Hunger)

יוטה - קליפרס: לעונה הרגילה יש משמעות

בסופו של דבר, שבוע לתוך הסיבוב השני הקבוצות שסיימו את העונה הרגילה במקום הראשון והשני בכל קונפרנס מובילות בסדרות שלהן. דברים יכולים להתהפך, אבל מאוד יכול להיות שהגמרים האיזוריים יהיו בין שתי הראשונות בכל צד וארבע הקבוצות עם המאזן הטוב בליגה בעונה הרגילה. זו אמורה להיות האופציה הצפויה ביותר, אבל במערב זה ממש לא המצב. למרות העונה הרגילה הנפלאה של שתיהן, מעטים ציפו לגמר איזורי בין יוטה לפיניקס. אז הנה סקופ: לעונה הרגילה בכל זאת יש משמעות. זה בולט במיוחד בסדרה בין יוטה לקליפרס. על הנייר לקליפרס יש הרבה יותר יתרונות ואפשרויות, בטח כשמייק קונלי פצוע. על הנייר יוטה בנויה לעונה הרגילה והקליפרס בנויים לפלייאוף, שזה עולם אחר לחלוטין. בפועל, בשני המשחקים הראשונים ראינו קרב בין קבוצה שעבדה עונה שלמה כדי לגבש שיטה, סגנון, אופי והיררכיה לבין קבוצה שכל סדרה מחדש מנסה להבין מה ומי היא.

אחרי שלקח לטיירון לו כמעט חצי סדרה להבין איך להתמודד עם לוקה דונצ'יץ', הוא מתחיל מאפס בניסיון להבין איך להתמודד עם דונובן מיטשל ועם הנוכחות הדומיננטית של רודי גובר. בזמן שברוקלין מראה את היתרון של הגמישות, הקליפרס מראים את החיסרון ברוטציה לא עקבית ושחקנים שנכנסים אליה ויוצאים ממנה. לוק קנארד נכנס לרוטציה בזכות הקליעה אבל מיטשל סימן אותו בהגנה, פטריק בברלי חזר לעניינים בזכות ההגנה על מיטשל אבל נראה קר ולא מסוגל לקלוע זריקה, איביצה זובאץ הוחזר לחמישייה והיה חסר אונים מול הפיק נ' רול של מיטשל וגובר, דמרקוס קאזינס נשלף לדקות משמעותיות במשחק השני והזכיר שהוא מסוגל להרוס משחק בשתי דקות רעות. לא היה ספק שחוסר העקביות לא עושה טוב לאף אחד מהם.

יוטה מדגימה את המצב ההפוך, היא פשוט עושה מה שהיא עשתה כל השנה בשני הצדדים. התבנית הקבועה עוזרת מאוד לכל אחד מהשחקנים לבצע את התפקיד שלו בצורה טובה. חשיבות התבנית בולטת במיוחד בהגנה. כל שחקן יודע בדיוק מה נדרש ממנו, איך הוא מגיב לכל תרגיל בהתקפה, לאן לנוע ברוטציה, מתי לעזור ומתי לא. כך, חבורת שחקני החוץ, שאף אחד מהם הוא לא שחקן הגנה בכיר, נראית מצוין בהתמודדות עם קוואי לאונרד ופול ג'ורג'. ההתקפה, בהיעדר קונלי, מסתמכת מאוד על היכולת של מיטשל וג'ורדן קלארקסון ליצור מצבי זריקה, ברגע שההגנה נאלצת להגיב יוטה עוברת להנעת הכדור המוכרת שלה.

הקליפרס שוב הכניסו את עצמם לבור בתחילת הסדרה, ושוב אי אפשר לפסול את האפשרות שהם יצליחו לצאת ממנו. בימי קליעה טובים קשה מאוד לעצור את החבורה של טיי לו, ואחרי שהצליחו להתחבר במשחק 7 בסיבוב הראשון עם יום קליעה נפלא בהחלט ייתכן שהם ימצאו את זה בעצמם שוב עם התקדמות הסדרה. אבל ההגנה של יוטה הרבה יותר טובה מזו של דאלאס, עושה הרבה פחות טעויות קטנות, יודעת להקשות על שלשות עם ארבעה שחקנים בזמן שגובר מחכה בצבע. קוואי וג'ורג' פוגשים אוסף של שומרים עם גוף גדול שמרשים לעצמם להיצמד אליהם כי גובר נמצא בחיפוי, הם גורמים לכל סל של שני הכוכבים של הקליפרס להיראות קשה.

עוד בוואלה!

"אחד משחקני האחד על אחד הטובים אי פעם": דונובן מיטשל מתחיל לקבל הכרה

לכתבה המלאה
בסוף, כדורסל הוא עניין של הרגלים – ואלה של יוטה הרבה יותר טובים ומבוססים כרגע (צילום: AP, Rick Bowmer)

פיניקס - דנבר: הסטופר החדש

חוסר היכולת של הקליפרס להתמודד עם לוקה דונצ'יץ' ודונובן מיטשל מעניין גם מכיוון נוסף. זו הקבוצה שנבנתה הכי טוב בליגה להתמודד הגנתית עם סקוררים בכירים. קוואי הוא, כנראה, עדיין השומר האישי הטוב בליגה. אבל בימינו שחקן בודד לא יכול לעצור כוכב שיש לו את השילוש הקדוש של יכולת לעלות לשלשה מכדרור, יכולת להגיע לטבעת ויכולת מסירה טובה. כאשר שחקן כזה מקבל חסימה טובה תמיד יהיה לו יתרון התחלתי שקשה מאוד לסגור, הדרך היחידה להתמודד עם פיק נ' רול כזה היא להביא עזרה או לבצע חילופים אוטומטיים, מה שקבוצות רבות עושות בשנים האחרונות. מעמד הסטופר הקלאסי נמצא בירידה, כי כוכב היריבה יכול לכפות חילוף ולבחור מול מי הוא תוקף. פחות חשובה האיכות של שחקן ההגנה הטוב בחמישייה, יותר חשובה האיכות של שחקן ההגנה הכי פחות טוב, והשחקנים הבכירים באמת תמיד ימצאו מישהו שקל להם איתו.

כל זה לא רלוונטי מול שחקני הפנים הבכירים שהשתלטו על הליגה בשנים האחרונות. קבוצות שאין להן שחקן שמסוגל להקשות על אנתוני דייויס, ג'ואל אמביד או ניקולה יוקיץ' לא יוכלו לשרוד סדרה מול הקבוצות שלהם (אולי גם יאניס, בעצם, שייך לרשימה הזאת ולא לשחקני החוץ). כדי להקשות על השחקנים האלה צריך שילוב של גודל, כוח, זריזות וחוכמה שלמעט מאוד שחקני פנים בליגה יש. אולי הגיע הזמן להתייחס לשומרים האיכותיים בעמדות הפנים כסטופרים החדשים, הסטופרים האמיתיים של ימינו, אלה שבלעדיהם באמת אין הרבה סיכוי לצלוח ארבע סדרות פלייאוף.

כל ההקדמה הזו נועדה כדי להכריז על דיאנדרה אייטון כסטופר החדש האולטימטיבי. הוא עשוי להיות שחקן ההגנה החשוב ביותר של הסיבוב השני. היכולת שלו להקשות על ניקולה יוקיץ' היא הבסיס למשחק ההגנה של פיניקס בסדרה מול דנבר. בזכות היכולת הזאת מונטי וויליאמס יכול להיות בררן לגבי האם, מתי ואיך להביא דאבל-טים על ה-MVP ולהחזיר את הצוות המסייע של הנאגטס לגודל הטבעי שלו. גם כאשר הג'וקר משיג מספרים נפלאים, כמו במשחק ה-32, 20 ו-10 הלילה, הוא לא שולט במשחק כפי שהוא רגיל. הלילה הוא עבד קשה מאוד על כל סל וזה התיש אותו עד לרמה בה הוא לא הצליח לתפקד הגנתית במחצית השנייה.

אייטון מסרב לטעות בהגנה. הוא נראה כמו רובוט שלקח לו שנה וחצי ללמוד את תפקיד הסנטר ההגנתי ב-NBA ומאז הוא עושה הכל מושלם. הוא תמיד במקום הנכון, יודע גם להקשות על זריקה וגם להתמקם לריבאונד, לא עושה עבירות מיותרות (מה שהייתה נקודת התורפה של יוסוף נורקיץ' בסיבוב הראשון), אי אפשר להזיז אותו, אי אפשר להפתיע אותו. בשבוע האחרון הוא מקשה על השחקן שאפילו רודי גובר לא מצליח להקשות עליו. אייטון מגלם את הרוח של פיניקס, קבוצה יציבה ובטוחה בעצמה שלא לוקחת ערב חופשי, קבוצה שדי מדהים שרוב שחקני הרוטציה שלה נמצאים בפלייאוף הראשון שלהם. היא נהנית בינתיים מיריבות בכירות עם כוכבים פצועים, אבל מה שהיא עושה בפלייאוף הזה רחוק מלהיות מובן מאליו.

עוד בוואלה!

פיניקס כבר ב-0:3 על דנבר, פילדלפיה ניצחה באטלנטה ועלתה ל-1:2

לכתבה המלאה
רובוט. אייטון (צילום: AP, Matt York)

פילדלפיה - אטלנטה: תעלומה ושמה בן סימונס

היציבות והיעילות של פיניקס בולטות על רקע הבוסריות של אטלנטה, קבוצה שנמצאת בשלב התפתחותי דומה מבחינת הניסיון של שחקני הרוטציה. בכל משחק של ההוקס יש רגעים בהם קשה לפספס עד כמה הסגל הזה מוכשר ומבטיח, כשהכל מתחבר להם זו קבוצת התקפה מבריקה ושמנצח עליה סופרסטאר מבריק, אבל בכל משחק יש גם רגעים בהם אנו נזכרים שמדובר בילדים חסרי ניסיון בפלייאוף. לטריי יאנג יש דקות לא מעטות של חוסר ריכוז, ג'ון קולינס וקווין הרטר יכולים להיעלם למשחקים שלמים, כל השלושה עושים הרבה טעויות קטנות בהגנה. זה הספיק מול הניקס (הרבה בזכות דיאנדרה האנטר שנפצע מאז), זה כנראה לא יספיק מול יריבה איכותית כמו פילדלפיה.

לאחר הניצחון של אטלנטה במשחק הראשון, דוק ריברס הפך את הסדרה כשהעביר את בן סימונס לשמור על טריי יאנג. סימונס ואמביד, באופן נדיר בפלייאוף הזה, מתמודדים עם הפיק נ' רול של יאנג וקלינט קאפלה לבד ובלי חילוף, סימונס נלחם בחסימה ואמביד מחכה בצבע. זה לא תמיד עובד כי יאנג בקיא בכל רזי הפיק נ' רול, כולל דרכים לא רגילות לסחוט עבירות, אבל בלא מעט מקרים הגודל של השניים כן מצליח להטריד את הרכז המיניאטורי (בסטנדרטים של ה-NBA). כך סימונס הופך את עצמו לסטופר הקלאסי החשוב ביותר בסיבוב הזה. לא בטוח שזה יעבוד מול שחקנים גדולים יותר פיזית, או בעוד שנתיים לאחר שיאנג יצבור ניסיון פלייאוף, אבל בינתיים שילוב הגודל והזריזות החריג של סימונס הופך אותו לשחקן הגנה נדיר.

התהיות על השילוב עם אמביד צצות שוב. בן סימונס (צילום: רויטרס)

בהתקפה, סימונס ממשיך להיות תעלומה שאין דרך הגיונית לדעת מה לצפות ממנה ביום נתון. לאורך הקריירה הקצרה שלו היו תקופות בהן נראה שהוא מבין איך להביא לידי ביטוי את סט היכולות הייחודי שלו, לצד תקופות ארוכות יותר בהן הוא נעלם. במשחק השני מול ההוקס הוא קלע ארבע נקודות ולקח שלוש זריקות, המחצית הראשונה הלילה נראתה המשך ישיר, ואז הוא השתלט על תחילת המחצית השנייה דרך משחק הפוסט שלו ובעצם הוביל את הריצה שהכריעה את המשחק. הבעיה היא שעדיין לא ברור מה ניתן לצפות ממנו מול הגנת פלייאוף איכותית, כי פילדלפיה טרם פגשה אחת כזאת. הוא קולע עונשין ב-35.4 אחוזים בפלייאוף, מה שאומר שכמעט בלתי אפשרי לתת לו להוביל כדור במאני טיים.

במשחק מול וושינגטון בו אמביד היה פצוע, סימונס שיחק בתפקיד של פוינט-סנטר לכל דבר. הוא הוביל את הכדור בתחילת ההתקפה, אך לאחר המסירה הראשונה עבר לתפקיד הסנטר שחוסם ומתגלגל פנימה. זה תפקיד שהוא מבצע נהדר, סוג של דריימונד גרין עם יכולת סיום טובה ועוצמתית יותר בצבע. זה היה המשחק הטוב ביותר שלו בפלייאוף. אבל כאשר אמביד משחק סימונס לא יכול לבצע את התפקיד הזה, מה שמחזק את התהייה האם סימונס ואמביד מתאימים לשחק ביחד. בסופו של דבר תגיע הסדרה שתבחן את ההתקפה של הסיקסרס ותציף את שאלת סימונס, התשובה שהוא יספק היא אחת החשובות של השבועות הקרובים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully