אכזבה, מגזר, הדין: על פרשת דאבור ונבחרת ישראל

כשריצ'ארד נילסן אימן בישראל בין 2000 ל-2002, הייתה האינתיפאדה השנייה בעיצומה. כמעט בכל שבוע היה פיגוע התאבדות מזעזע. אנשים נמנעו להיכנס למסעדות בהם לא נכח מאבטח בכניסה, לעלות לאוטובוס, או להסתובב במקומות הומי אדם. נילסן, דני עם חיוך דק אבל עם קרח בורידים, לא התבטא אפילו פעם אחת בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטינאי. זכור במיוחד סוף שבוע אחד, ערב המשחק בליכטנשטיין, שבו אירע הפיגוע בדולפינריום. למחרת הגענו - העיתונאים - למלון הנבחרת בוואדוז כדי להיטמע באווירה הקשה. נילסן גירש אותנו משם, כי בערב היה משחק. הוא נטרל את הנבחרת מהשיח הציבורי. בחדרי חדרים היה אפשר לדעת בדיוק מה הוא חושב ולטובת מי הוא. "יונה", הוא סיפר פעם על אשתו, "לא יכולה לצאת באודנסה מהבית אחרי שש בערב, וגם אז היא נושאת את הארנק צמוד לגוף". באודנסה, הוא סיפר פעם, גרים 89 אלף תושבים, מתוכם 5,000 פלסטינאים.

יש עוד יתרון בכך שהמאמן הלאומי - בפרט בישראל - הוא זר. וילי רוטנשטיינר לקח ללב יותר את הצטרפותו של דולב חזיזה לשירה "מכבי ת"א ניאו נאצים", מאשר לפסוק המרומז מהקוראן שהפיץ מואנס דאבור בחשבון האינסטגרם שלו. מבחינתו, אדם ששר על קבוצה יריבה שיר שמשווה אותם לנאצים חמור יותר מאדם דתי המצטט מספר הדת שלו. והוא צודק, גם אם יגידו - וגם זה בצדק - כי חזיזה נסחף אחרי שיר שהושמע ואילו דאבור בחר את הפסוק בעצמו וחלק אותו עם עשרות אלפי עוקבים ברשת החברתית.

אבל הפסוק הזה - "האל יתחשבן עם עושי העוולה" - נכתב בערבית. הפרשנות שלנו - דוברי העברית - יכולה להיות שונה מזו של המחבר או המצטט. הפרשנות שלנו, כמו גם שלו, היא בכורח הנסיבות. אדם שבבסיסו נוטר טינה לשכניו, על זיקתם לאויביו, או לחילופין, שבבסיסו מביע מורת רוח על היותו בן מיעוטים במדינה המקדשת את דת הרוב השלט - מפרש את הדברים כרצונו ולא כהווייתם.

בשוך האירועים ולאחר שהתברר כי אפילו אנשי ימין מובהקים יודעים לשלב ידיים עם חלק מהציבור הערבי, גם אם מדובר בשיקולים פוליטיים, צריך לנהוג כרוטנשטיינר ולנסות להתבונן אובייקטיבית על מה שגרם לדאבור לפרוש משני משחקי הידידות הקרובים של הנבחרת ואולי להיות מנוע מלהצטרף אליה בעתיד.

הכלל הראשון בהתבוננות הוא להימנע מהכללות ובוודאי מהצגת צד אחד כנחות או עליון בהשוואה לצד האחר. שחקן מוסלמי הכורע לסג'דה (מצמיד מצחו לקרקע) לאחר שער, אינו שונה משחקן יהודי הכורע ברך, עוצם עיניו בעזרת אצבעותיו ואומר "שמע ישראל". זה בדיוק אותו דבר. שחקן מוסלמי המצטט בערבית מהקוראן כי "האל יתחשבן עם עושי העוולה", אינו שונה משחקן שיצטט מתהלים בעברית את הפסוק "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ - תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח". יש שיגידו כי הקריאה לאלימות בתהלים עוד פחות מרומזת מזו שבקוראן כי הציפיה היא ממעשה האדם ולא מזה של ריבון העולמים.

התפיסה לפיה היהודים הם הריבון והמוסלמים הם אורחים ("שיגידו תודה" וכו'), היא אולי נחלתם של אנשים רבים, אבל היא אמורה להיעצר בכניסה לנבחרת, שם הייצוג של ערביי ישראל גדול מהייצוג שלהם בציבוריות הישראלית, ואפשר אפילו להוסיף: תרומתם גם גדולה יותר. זה לא שירות חובה, הם לא מקבלים בנבחרת כסף, ומעמדו של הכדורגל הייצוגי הלאומי לא היה מעולם נחות יותר, ולכן אינו מהווה כרטיס כניסה לליגות טובות יותר. הערבים הישראלים משחקים בנבחרת, ולובשים חולצה שמגן דוד מתנוסס עליה מלפנים ומאחור, כי הם רוצים להרגיש שייכים. וזה ניואנס חשוב ביותר. מואנס דאבור הביע דאגה לקניין הרוחני באל אקצא - מקום שכל ממשלות ישראל, מימין ומשמאל, לא שינו בו מהותית את הסטטוס קוו, גם 54 שנים לאחר שחרור ירושלים - ולא תמיכה מפורשת במהומות. קשה מאוד לראות התבטאות שלו שתומכת טרור או אלימות, גם אם הציטוט שלו מהקוראן יכול להתפרש בצורה כזו.

אדם המשחק בנבחרת ישראל, חזר וכיכב בה אחרי פרשת החתונה שלו, חזר והתאמץ בה גם לאחר שנטען כלפיו כי הוא לא מגלה בנבחרת את אותה רמה שהוא מגלה בקבוצות בהן הפך למכונת שערים - לא יפעל נגד הבסיס הקיומי שלו. הוא כנראה בחר בהיסח הדעת ציטוט, לא חד וברור במיוחד, ונבהל מהתוצאות. לך תוכיח עכשיו שאין לך אחות, כשחבריך לנבחרת עוד עונים לך, ותוקפים מילולית את צאן מרעיתך.

לא פעם נטען כלפי שחקני כדורגל שהם לא מבטאים את דעתם הציבורית ומתרכזים במשחק ובכסף הגדול שעומד לצידו. הרשתות החברתיות שינו את כללי המשחק הזה, ובדיעבד, חבל שכך. אדם אינו יכול לנתק את עצמו ממקום הולדתו, מדתו, מלאומיותו, מתרבותו, ממשפחתו הגרעינית והמורחבת, ומסביבתו, ולפעמים ההתבטאות שלו היא חלון הראווה שלו כלפי כל אלה, לאו דווקא כלפי הצד הנגדי. מודנס דאבור - כמו כל השחקנים מהמגזר, אפילו ביברס נאתכו הצ'רקסי ובן למשפחת לוחמים בצה"ל ובמשמר הגבול - נמצאים בסד בלתי אפשרי: דורשים מהם נאמנות שלא דורשים למשל משחקנים יהודים שקבעו את עתידם בחו"ל ואפילו לא כאלה שלא השלימו כהלכה את שירותם הצבאי. תשירו את ההמנון, תנשקו את הסמל, צאו נגד בסיס קיומכם. זה בלתי אפשרי, זו גזירה שהציבור הזה לא יכול לעמוד בה, שאם כן, לא נוכל עוד לכנות את חלק מיהודי ספרד במאה ה-15 כ"אנוסים". זה בדיוק מה שדרשה מהן ספרד האינקוויזיציונית.

דאבור טעה בהתבטאות שלו כי הבחירה בפסוק המפורש לא היתה מוצלחת והיא לא שירתה אותו ו/או את הנרטיב שלו. היא גרמה לו לייסורים והציפה מחדש את שאלת "הערבים בנבחרת, כן או לא", מבלי שהשאלה הזו צריכה לעמוד כלל במבחן, כשהצד הימני במפה הפוליטית מפלרטט בעוז עם נציגי ערביי ישראל, אותם אלה שכינה בעבר כ"תומכי טרור". מצד שני, הדרישה מדאבור להתנצל או להסביר את עצמו בפני שאר חבריו לנבחרת הייתה מוגזמת וצריך לכבד את העובדה כי סירב לכך. דאבור חטף בעניין הזה יותר מחבריו מאשר הם חטפו ממנו, אם בכלל.

מוטב יהיה כי ראשי נבחרת ישראל - ברוח הימים האלה - יחדדו את גבולות חופש הביטוי וימליצו, אוף רקורד, לשחקנים להשאיר את הלאום והפוליטיקה שלהם מחוץ לנבחרת. זה רגיש, זה נפיץ, וזה יפגע קודם כל בנבחרת, במרקם החברתי שלה וביכולות המקצועיות שלה.