כדי לעשות סדר בבליל המחשבות השמחות שמתרוצצות לי עכשיו בראש, ב-2:25 בלילה שבין ראשון לשני, מדי אחרי שמכבי חיפה, שתיקרא כאן מכבי, לקחה אליפות, אני צריך כמה פרספקטיבות. כי זה דבר גדול מכדי פשוט להגיד אותו, צריך להסתכל אחורה ולהבין איך הגענו לכאן. נתחיל דווקא מקרוב, בלילה שבין רביעי לחמישי, אחרי שחזרנו הביתה מהמשחק הקודם, שבו, יש מצב שאתם יודעים, יצאנו בתיקו.
הדרך מקרית שמונה הביתה הייתה בעיקר שתיקה אחת ארוכה. אם במשך 92 וחצי דקות היינו מסה ירוקה ענקית שמנתה 5,000 ראשים, אז כשהגיע השער של מייקל אמנגה ופירק אותנו למלא רסיסים, איש איש עם המחשבות שלו, הדאגות שלו, והפחדים שלו. והפחדים נותרו שם למשך ארבעה ימים, וכל אחד מאיתנו היה צריך להחליט מה הוא עושה איתם בעצמו.
כשקמתי בחמישי בבוקר הלכתי לטיפול. ובמשך חמישים דקות דיברתי רק על המשחק. ועל איך שאני מרגיש. אולי ואולי לא היו דמעות, אולי ואולי לא היא אמרה לי שהיא סוף סוף מבינה מה זה אומר בשבילי. אבל כשיצאתי הרגשתי יותר טוב. ואז הקלטתי פודקאסט עם אוהדי באר שבע שהרגיעו אותי שאנחנו בטוח מנצחים. לשמחתי ביום שישי חגגתי יום נישואים אז לא יכולתי להתעסק בזה, למרות שהתחושה חזרה פתאום במקלחת, וגם לפני שהלכתי לישון. ואז בשבת וראשון, ובמיוחד בשעות שלפני המשחק, הרגשתי כבר את הקרביים מתהפכים לי. לא ידעתי מה לעשות וכבר הייתי חייב להיות באיצטדיון. ומה שקרה אחר כך, כבר יודעים. שלוש שעות אחר כך, מכבי חיפה לקחה אליפות.
אבל אולי בשביל פרספקטיבה טובה יותר, צריך לחזור דווקא כמה שנים אחורה. נגיד, לאוקטובר 2015, לטור שכתבתי אז בכלי תקשורת אחר, שהסתיים בטענה שעוד רגע לא נשאר ממכבי חיפה כלום. וכל הכסף והשיק האירופי לא ישנו את זה - אנחנו בדיוק כמו אלף קבוצות אחרות וגרועות כרגע, בדיוק כמו לידס והפועל פתח תקוה ומינכן 1860. ואם האנשים שאחראים על המועדון לא ישנו משהו מהותי, אז נמשיך לגסוס בלי שום תקווה.
הדבר המדהים בכדורגל הוא שדברים משתנים. חמש וחצי שנים אחר כך, אני אוהב כמעט כל שחקן ושחקן בקבוצה הזו. אני מחובר אליה ברמות, גם אם יש כאלה שאני מעדיף שלא היו שם. אני איתם. כשספגו בקרית שמונה, כאב לי לא רק עלי, אלא גם עליהם. אתה רואה את מאבוקה ואתה רואה את עופרי ארד, ואתה אומר לעצמך שכואב להם, אז איך אפשר לכעוס עליהם? איך? אם היו אדישים, מילא, אבל הם לקחו את זה קשה כמוך.
ויש חיבור, בין אוהדים ושחקנים, בין קהל וקבוצה. ואתה מבין שיש הזדמנות שנייה בחיים, יש מקום לטעות ויש מקום להיכשל ויש מקום להתחלה מחדש. וזה מנחם, כי מבירא עמיקתא, מגועל נפש אחד גדול, הגיעה עונת 20/21, ומכבי חיפה לקחה אליפות.
אבל אולי הפרספקטיבה צריכה להיות רגע ספציפי בעונה הזו? הייתי ב-28 משחקים, בכל המסגרות, במגרש, ויש לי אוסף זכרונות יפה מהם. למשל, הפנדל שג'וש כהן עצר בתוספת הזמן במושבה, או השער המדהים של חזיזה נגד נתניה, או הבישול של ג'וש לשרי בסכנין. גם ה-0:2 על מכבי תל אביב, שראינו באופן המוני אך לא חוקי והרגיש לי כמו לחזור לאיצטדיון אפילו שנגמר כמו שנגמר, או השער ההוא של רודריגס נגד הפועל תל אביב, שאמנם ראיתי בטלוויזיה אבל דפקתי צרחה שממש הבהילה את הכלבה שלי.
אבל עבורי הרגע של העונה הוא הרבה פחות קשור לכדורגל, והרבה יותר קשור לקבוצה. הוא הגיע אחרי ניצחון, בדרבי, בקטטה בין השחקנים שלנו לשחקני הפועל חיפה. מכבי הגיעה לדרבי הזה במצב לא טוב, אחרי שני הפסדים בשלושת המשחקים הקודמים, כולל אחד למכבי תל אביב. הדיבור על משבר היה באוויר, הקבוצה נראתה קצת אבודה, וזה הרגיש כמו משהו שראינו כבר כמה וכמה פעמים מהירוקים.
ואז הגיע גל אראל, ואיחד את השחקנים שלנו למטרה משותפת - "אנחנו מכבי, מי אתם בכלל". אני חושב שיש מכבי אחת שלפני הדרבי, ויש את זו שאחריו, שהפסידה פעם אחת בליגה (בניגוד לארבעה קודם לכן), שידעה, הרבה יותר מהאוהדים שלה, שהשנה היא לוקחת אליפות. אז תודה גל אראל, תזכור שגם לך, הקפטן האדום, יש חלק באליפות הזו.
ויש עוד המון פרספקטיבות - האם בזמן שהייתי על הדשא בקרית אליעזר ב-2011 נגד קרית שמונה, מישהו אחד אפילו באיצטדיון דמיין שעשר שנים לא ניקח אליפות? האם כשגוטמן התפטר ב-2018 האמנו שניקח אליפות תוך שלוש שנים? מה חשבנו כשגיא לוזון פתח עונה? או כשהפסדנו בתחילת עונה לבני יהודה בבית ואז לכפר סבא בחוץ? האם דמיינו שמחה כזו אז?
אני נורא רוצה לסיים את הטור הזה באיזו תובנה חשובה על המצב האוהדי, זה שבו אתה בעת ובעונה אחת ממשיך ללכת למשחקים בעיקר כי אתה הולך למשחקים, אינרציה חזקה שגורמת לך לעשות דברים חסרי היגיון, כמו לקנות מנוי לקבוצה כשאתה בכלל גר בברלין, או לריב עם אמא שלך כשאתה בביקור בארץ כי אתה מעדיף ללכת לראות הפסד לכפר סבא (כן, אותו הפסד לכפר סבא מהפסקה הקודמת) או לנסוע למשחק קדם עונה בפולין מול הקבוצה הצעירה של וולפסבורג.
אבל אנחנו עושים את זה כי אנחנו מאמינים. אנחנו מאמינים, בפנים, גם אם אנחנו לא מבטאים את זה, שיהיה טוב יותר. שבשיא של החרא, וכל אחד והחרא שלו כן, אנחנו מסוגלים לזקק את הגרעין הקטן הזה של תקווה, ולהמשיך לעשות משהו, שההתמדה שלו היא התוחלת שלו. ואם תתמיד, פעם בכמה זמן, לא בטוח בכמה, הכוכבים יסתדרו בשמיים, והשחקנים יסתדרו ביניהם, והקבוצה תסתדר בראש, ותעיף אותך לעוצמות מטורפות של שמחה.
כי לא משנה מאיפה תסתכלו על זה, לקחנו אליפות היום.