אליפות של קהל: על חשיבותם של האוהדים הירוקים בתואר המרגש

1. האליפות הראשונה וההיסטורית של מכבי חיפה ב-1984 תמיד תהיה הכי מרגשת. האליפות ב-94\93 עם ברקוביץ', עטר, חזן והאווירון היא המרשימה ביותר, אולי הקבוצה הכי איכותית אי פעם, וה-0:5 על מכבי תל אביב במשחק העונה יהדהד איתה לנצח. אך לאליפות הנוכחית של מכבי חיפה יש מקום מיוחד משלה, וייב אחר: אולי לא הכי איכותית או היסטורית, אבל כן אליפות של קהל - אליפות שלא הייתה מושגת ללא תמיכה עיוורת של האוהדים בעשור כל כך אפור של המועדון.

נכון, במרבית המשחקים השנה לא היו אוהדים ביציעים בשל הקורונה, אך במקרה של מכבי חיפה, בעשור האחרון הקהל הוא השחקן המרכזי בדרך לתואר הנכסף. יעקב שחר הרוויח את הגב של האוהדים הירוקים ב-20 השנים שלפני העשור השחון הזה, כששם את הקבוצה על המפה כמועדון המוביל בכדורגל הישראלי. בניגוד לקהלים אחרים בליגת העל, גם בעשור בו הקבוצה כמעט ולא הייתה פקטור במאבקי האליפות, הם תמיד היו שם, דחפו, ליוו, ולא נתנו לשנים הקשות לבוא לידי ביטוי ביציעים.

2. אפשר לראות מה קרה במכבי תל אביב, כשזו לא הייתה במאבק על תארים יותר מעשור, שלא לדבר על בית"ר ירושלים, הפועל תל אביב או אפילו הפועל באר שבע שירדה מההגמוניה לאחר שלוש האליפויות. בחיפה הכל התפוצץ עם הבניה של סמי עופר: לא רק 15-17 אלף מנויים, כי אם בעיקר העובדה שאפילו משחקים עם מעט עניין משכו 25 אלף איש בקלילות, שלכל משחק חוץ במושבה אזלו 6,000 הכרטיסים (והיו עוד 2,000 איש שקנו כרטיסים של הקבוצה המארחת), שכמעט לכל משחק חוץ בטדי הגיעו 6,000-7,000 ירוקים, בלי להתייאש.

בלי שנשים לב, הקהל של מכבי חיפה הפך לסוג של מפלצת בכדורגל הישראלי, ולא רק הוא: רמת העניין בקבוצה מהכרמל היא מטורפת, וכמות הגופים המסקרים אותה בלתי נתפסת, בעיקר בתקשורת המקומית - משהו שבתל אביב, ירושלים או באר שבע אין עשירית ממנו, עניין של היצע וביקוש. לא משנה איפה היא נמצאת, המותג שנקרא מכבי חיפה מייצר עניין ורצון להיות חלק בכל מצב, וזאת המחמאה הכי גדולה עבור המועדון והקהל הנאמן.

3. אם דיברנו קודם על העובדה שיעקב שחר קיבל את הגב של הקהל ב-20 השנים שלפני התקופה השחונה, חייבים לומר לזכותו שגם בעשור רווי האכזבות, הקהל לא נשבר כי ראה רצון אמיתי להחזיר את הקבוצה לטופ. בממוצע לעונה, הבעלים השקיע בעשור הזה הרבה יותר ממה שהשקיע בשני העשורים שקדמו לו, לא התייאש גם כשאכל מרורים עם קבוצות מביכות, שם יד על ליגיונרים בכירים כמו איתי שכטר ואלירן עטר, שילם משכורות של קרוב לחצי מיליון יורו על פלופים כמו הולמר איולפסון, מיכיל קראמר וניקולה דריניצ'יץ' - וזה רק על קצה המזלג.

מאות מיליונים הלכו לפח לאורך העשור הזה, אך שחר לא התייאש והמשיך להילחם כדי להחזיר את הירוקים לפסגה. האמונה שלו השאירה את הקהל בחיים ושמרה את מכבי חיפה בטופ גם כשסיימה את העונה בפלייאוף התחתון, וזה הוביל לכך שבשורה התחתונה, הבעלים וקבוצתו חזרו להסתכל למכבי תל אביב בעיניים במאבק על התואר.

לא, לא בטוח שמכבי חיפה תהיה הפייבוריטית לזכייה מעתה והלאה, אך עם קהל כה נאמן, שלא נשבר במשך עשר שנים של אכזבות, יש לה בסיס מצוין לבנות עליו. סוף סוף הוא קיבל את המגיע לו.