תום עידן סמפראס

מאת אורי בר-שביט


עוד שנה של טניס עברה עלינו. במחשבה שניה, זו לא הייתה עוד שנה. במקרה או שלא במקרה, נראה כי שנת ה-2000 הכניסה אותנו לעידן חדש בטניס. לשינוי הזה יש כמה תופעות מקבילות בסבב הגברי והנשי, אך הפעם בחרתי להתמקד בלובשי המכנסיים.

שנות ה-90' בטניס התאפיינו בעיקר בדומיננטיות של טניסאי מופלא אחד, שכתב מחדש כמעט את כל ספר השיאים של הספורט וזכה לכינוי "פיסטול פיט". כבר בשנה שעברה, עם היעדרויותיו המתגברות של סמפראס ועלייה של כמה כשרונות צעירים, ניתן היה לחוש בשינוי הקרב. אך מי שנטל את רסן ההובלה היה דווקא המחבט מספר 2 של העשור, אנדרה אגאסי, שבפעם הראשונה בחייו, סיים את עונת הטניס בראש דירוג ה-ATP. בטורניר המאסטרס הנועל את השנה, זכה סמפראס, למרות שהגיע לאחר חודשיים ללא תחרויות והטיל ספק בתחזיות הפרשנים על סוף דרכו המתקרב.

בתחילת השנה נדמה היה כי ה"זקנים" מסרבים לפנות את הזירה. הגראנד סלאם הראשון נערך באוסטרליה - ומי הניף את הגביע? הילד בן ה-30 אגאסי. אמנם קוורטן זכה ברולאן גארוס בפעם השניה, אך משטחי החימר של פאריז מעולם לא היו 'כוס התה' של סמפראס ואגאסי (למרות הזכייה הבודדת שלו שם). סבב התחרויות נמשך, מגנוס נורמן קטף תארים ברחבי העולם, גוסטאבו קוורטן לשם שינוי לא נעלם אחרי הניצחון הגדול בצרפת, לייטון יואיט הלהיב וגם ילד רוסי מגודל ועצבני, העונה לשם מאראט סאפין, הראה ניצוצות של ווינר אמיתי.

חודש יולי הגיע. אגאסי בין פציעות לבעיות משפחתיות, הגשם הכה בדשא היוקרתי של ווימבלדון במשך שבועיים ובסיומם, ראו זה פלא, התואר הלך לטניסאי אלמוני העונה לשם פיט. "פיסטול" שידרג שניים מהשיאים היוקרתיים בעולם- 7 זכיות בווימבלדון ו-13 תארי גראנד סלאם. למרות שבחודש וחצי עד הפלאשינג מדו הוא היה עסוק בעיקר בפיזיותרפיה, הדהירה שלו לגמר בניו יורק אותתה לכולם כי השנה הראשונה במילניום הולכת להיות פרק נוסף ב"עידן סמפראס".

גמר הפלאשינג מדו היה לאחת הסנסציות הגדולות בטניס העולמי מזה שנים רבות. הייתה זו הפעם הראשונה מאז ימיו של יצחק שמיר כראש ממשלה, בה סמפראס עלה בריא לאותו מגרש עם טניסאי אחר וסיים בצד הלא נכון של הקלישאה "לא כוחות". סאפין האיום הכה בסמפראס ב-3 מערכות של טניס מושלם ובגיל 20 קטף את תואר הגראנד סלאם הראשון שלו, באותו מקום וכמעט בדיוק באותו גיל, בו עשה יריבו את הפריצה הגדולה שלו, 10 שנים מוקדם יותר.

בחודשים שנותרו עד לטורניר המאסטרס התפתח מרוץ מרתק, כמוהו לא היה שנים ארוכות, לעבר העמדה מספר 1 בדירוג ה-ATP בסוף השנה. נורמן קצת דעך, סמפראס חזר לחדרי הטיפולים, קוורטן המשיך לחייך, אבל מעל כולם זהר הכוכב הרוסי. סאפין הראה סימנים של מי שעלה כיתה, אסף גם את התואר היוקרתי בברסיי ופרשני הטניס ברחבי הגלובוס הכתירו אותו כיורשו של סמפראס.

לקראת טורניר המאסטרס, שנערך בליסבון, שוחחתי עם שניים שצברו ניסיון אישי רב בסבב התחרויות הבינלאומי, שלמה גליקשטיין ושחר פרקיס. שניהם הסכימו שהעונה הנוכחית סימנה תקופה של חילופי משמרות בטניס העולמי וכי נכון לאותו רגע, סאפין אכן נראה כטניסאי הדומיננטי בסבב. עם זאת, גם פריקס ובמיוחד גליקשטיין הטילו ספק ביכולת של סאפין לשלוט בטניס באופן דומה לסמפראס וציינו את האפשרות של צמרת פתוחה כריאלית ביותר.

הטורניר בליסבון הוכיח כי התחזית של גליקשטיין ופרקיס בהחלט עשויה להתממש. סאפין, אחרי פתיחה מרשימה, הפסיד לשניים אותם הוא ירש בפסגה. גוגה (קוורטן), שפתח בהפסד לאגאסי, הדהים בחצי הגמר את סמפראס וכבש את המקום ה-1 בעולם ואת לבבות מיליוני אוהדים ברחבי העולם, כשניצח את אגאסי במפגש החוזר ביניהם בגמר.

השנה ננעלה סופית בגמר גביע דייויס בין ספרד לאוסטרליה. מה שהכריע את התחרות ושלח את הגביע בפעם הראשונה לספרד, היה משחק נפלא בין יואיט לפררו, שמניין שנותיהם המשותף לא מגיע ל-40.

מרתקת ככל שהייתה השנה, הרייטינג, מילת מפתח בכל תחום ספורטיבי או תרבותי בכלל, המשיך לצנוח. דעיכתם של הכוכבים האמריקאים הגדולים ועלייתם של כמה שמות חדשים, שעדיין לא יוצרים את אותה הזדהות, פגעה בכוח המשיכה של הספורט הלבן. למרות זאת, מבט מפוכח מגלה כמה נקודות שהחיבור ביניהן מצייר עתיד אופטימי בהחלט:

1. שיטת הדירוג שונתה. יש טבלת דירוג אחת, שמתעדכנת בכל שבוע וקובעת את מיקומם של הטניסאים לצורך דירוגם בטורנירים השונים. ואילו הדירוג המשמעותי והיוקרתי הוא על בסיס עונתי, מקנה לכשרונות צעירים אפשרות פריצה נוחה יותר.
התוצאה- סבב תחרותי יותר.

2. הירידה ברייטינג היא פיקטיבית במידת מה, שכן היא נשענת במידה רבה על נתונים מארה"ב. קוורטן הוא הטניסאי הלא אמריקאי הראשון מאז 1991 שמסיים את השנה כמדורג מספר 1. שווקי התרבות והמסחר נכנסים יותר מתמיד לעידן הגלובליזציה ונסיקתו של הטניס ברוסיה ובברזיל הוא בשורה יותר מטובה לספורט.

3. מספידי טניס הגברים בשנים האחרונות דיברו על הפיכתו למשחק מתוכנת וכוחני של ענקים חסרי יצירתיות. ברשימותיהם העדכניות של מומחי הטניס בכל רחבי העולם חוזרים אותם השמות, כאלו שאמורים להכתיב את הקצב בשנים הקרובות: קוורטן, סאפין, יואיט, גמביל, פררו, פדרר. רק סאפין יכול להיחשב לענק כוחני וגם לגביו, ספק אם רבים יסכימו להגדרה "מתוכנת" כמאפיינת.
אגאסי יפרוש בקרוב, אבל הברק יישאר.

לכל מי שמחפש בטניס תחרותיות והפתעות, יש למה לחכות. אם בנוסף מישהו בערוץ הספורט יתעורר ויבין שלטניס יש הרבה אוהדים בארץ, ושמקומו של יורם שימרון עמוק בבוידם, אולי גם אנחנו בישראל נוכל לקחת חלק בחוויית הטניס העולמית, כי זו הולכת להיות מרתקת.