1. "10% מתושבי העיר כאן"
בשיאו של הערב הקסום, אמש (ראשון) ביד אליהו, הסתכל מאיר טפירו מסביב ונדהם. "עשרה אחוזים מתושבי העיר כאן", אמר המנהל המקצועי של עירוני נס ציונה. וכך, במחי מבצע חיסונים אחד, קבוצה שמושכת בעונה רגילה 1,100 צופים למשחקי הבית שלה, מצאה עצמה מארחת פיינל פור אירופי ולפתע הייתה מוקפת בים של כמעט 4,000 אוהדים.
אבל לא, עשרה אחוזים מתושבי העיר לא באמת היו בהיכל מנורה מבטחים. כאן בדיוק טמון סוד הקסם: ברחבי היציעים נראו פרצופים מוכרים ממגרשי הכדורסל - של קבוצות אחרות. גיל וגל ממכבי תל אביב, נמרוד ורון מהפועל ירושלים, מיכאל ממכבי חיפה; כווווולם, סליחה מראש על הקלישאה, רצו בהצלחתה של הקבוצה הזו. היו כאלה שהשקיעו וקנו כרטיסים, היו מי שעקבו מרחוק ופירגנו.
האווירה ביציעים הזכירה משחקים של נבחרת ישראל - ואולי יותר מכל, בגלל האכסניא, את הסופ"ש החלומי ההוא של נבחרת הטניס, שבו ניצחה ביד אליהו את רוסיה ועלתה לחצי גמר גביע דייויס ב-2009. כמה רחוק אותו אירוע? ממש בימים שבהם הוא התרחש, לפני 12 שנים, נס ציונה אפילו לא הצליחה להעמיד תקציב לליגה הלאומית וירדה מיוזמתה לארצית.
מה שקרה בימים האחרונים סביב הקבוצה בכחול-כתום (אגב, חובה עליה עכשיו למתג את עצמה ולהפוך את המדים הללו למדים הרשמיים שלה גם בליגה הישראלית) הוא שיעור בנדל"ן. מתקנים ראויים, רחבים ומפנקים - הוכח שוב - הם התנאי הבסיסי להגדלת קהל האוהדים וליצירת תרבות ספורט.
הפועל ירושלים קפצה מדרגה ברגע שעברה ממלחה לארנה, הפועל חולון צמחה במעבר מאולם הפחים להיכל הטוטו, והשדרוג לדרייב אין מיצב מחדש את הפועל תל אביב במרכז הבמה (למרות שעל המגרש היא רחוקה מלהיות כזו בשנתיים האחרונות). כשאדי השמפניה יתפזרו, והג'טלג מהלילה הלבן יעבור, נס ציונה צריכה להתייצב כבר מחר בבוקר בלשכות ראש העיר ושר הספורט ולעמוד על מה שמגיע לה; היא כבר טעמה כיצד זה יוכל להיראות אם רק תעבור מהסוג-של-מתנ"ס בלב המושבה להיכל ראוי. לא כזה של 11 אלף מושבים, אלא אחד שיוכל לאכלס "עשרה אחוזים מתושבי העיר".
מישהו צייץ בטוויטר שהדבר היחיד שבאמת חסר לנס ציונה כדי להפוך למועדון גדול הוא שונאים. לא יכול להיות שקבוצה תצליח, ולא תעורר איזשהו אנטגוניזם. טוב, אולי היום זה יתחיל.
2. שיא קררה לנמרוד לוי
הקו האחורי של נס ציונה התברר לאורך הפיינל פור כמלכודת דבש. הטריו של פטריק מילר, וויין סלדן ובריאן אנגולה ניפק בחצי הגמר 63 אחוזים מהנקודות, 50 אחוזים מהריבאונדים ו-80 אחוזים של הקבוצה כולה, אבל התלות בו הייתה מוגזמת, אפילו אובססיבית. השלושה חיברו יחד 16 מ-58 מהשדה, בעוד יתר השחקנים עמדו על 12 מ-16. כן, 58-16 מול 16-12.
ניהול המשחק של בראד גרינברג היה הרפתקני, והזכיר מהמר כפייתי בקזינו בלאס וגאס. הוא הלך עד הסוף עם הכוכבים שלו, ושמר על פוקר פייס; הוא לא זע ולא נד, ובעיקר לא ביצע שום שינוי, גם כשאנגולה ירה 2 מ-17 בחצי הגמר, וכשמילר פיזר 1 מ-12 בגמר (אף שהם חיפו על כך באופן חלקי באסיסטים); גם כשג'רום מיינסי הסתבך בעבירות מול סטאל אוסטרוב ואיבד למשך דקות ארוכות את האפקטיביות שלו בהגנה מתחת לסל. כל הדברים הללו לא עניינו את המאמן הוותיק, שהתעלם, השאיר אותם על המגרש ונתן להם גיבוי מוחלט.
בסוף, המציאות אילצה אותו להתאזן. היציאה של אנגולה בעבירה חמישית העבירה את כובד המשקל במהלכי ההכרעה נגד פארמה פרם לסלדן, ואולי גם סידרה לנס ציונה את הניצחון; והפציעה של מילר בתחילתו של המומנטום המכריע בגמר גרמה לאחרים לקחת את המשחק עליהם.
מיינסי שווה הרבה יותר מ-14 הנקודות ו-13 הריבאונדים שניפק, והוא האיש שאסף את כל הפירורים שמרכיבים קבוצה מנצחת. ברבע השלישי, כשחבריו התעלמו מנוכחותו, הקבוצה איבדה את עצמה לדעת. שלוש השלשות המהירות של אנגולה הובילו אותו לעודף ביטחון עצמי וגרמו לחמש החטאות נוספות שלו בתוך דקות מעטות. העייפות ובעיית העבירות נתנו את אותותיהן, סטאל הפגיזה מכל מצב, החלה לקחת את הכדורים המתים ואפילו השתלטה על מאבק הריבאונדים.
ואז, בין הרבע השלישי לרביעי, ביצע גרינברג מהפכה. לא עוד שלשות פזיזות וחפיזות, אלא חתירה למגע וחפירות פנימה - באמצעות הכנסת כדורים לגבוהים וחדירות בלתי פוסקות של הגארדים. נס ציונה, שזרקה רק פעמיים מהעונשין ברבע השלישי, הביאה את הפולנים לגבול ארבע העבירות בתוך ארבע דקות ברבע הרביעי, וביקרה במהלכו 11 פעמים על הקו.
דקות ההכרעה המרגשות היו שייכות לשני הישראלים. דווקא בערב שבו הקפטן טל דן, מולחם וחבוש מכל כיוון אפשרי, לא מצליח לחבר שני מהלכים ראויים; וכשהמקומי הוותיק והמנוסה רביב לימונד (הראשון בארץ לזכות בשני גביעים אירופיים שונים) אפילו לא רואה פרקט - הגיעה שעתם של נמרוד לוי וליאור קררה.
17 נקודות חיברו לוי וקררה ברבע המכריע, מתוך 23 של הקבוצה כולה. הם פגעו ב-6 מ-8 מהשדה, ושאר חבריהם ב-1 מ-8. הבחירה של אנשי פיב"א בסלדן ל-MVP של הפיינל פור היא בחירה הוליוודית, בגלל שלשת הניצחון בחצי הגמר ובגלל הסיפור האישי שהתלווה אליה; הבחירה הנכונה והמתבקשת הייתה צריכה ללכת ללוי, שניפק בוויקנד הזה 18.5 נקודות, פגע ב-70 אחוזים מהשדה והיה המבוגר האחראי בדקות שבהן קבוצתו הייתה זקוקה לפעולות שקולות ויעילות.
3. יש לה את כל הסיבות לוותר, ולכן אסור לה
בשנת 2021, עולם הספורט מתחלק לשניים: אלו שנדפקו מהקורונה, ואלו שניצלו אותה. דובי יעקובוביץ צייץ נתון מעניין: נס ציונה היא הקבוצה הראשונה מאז 1972 שעוברת שבעה משחקים בלבד בדרך לזכייה בתואר אירופי. שישה ניצחונות, הפסד בודד, וגביע כסוף ונכסף שרק בשבילו שווה לבנות ויטרינה מפוארת במשרדי המועדון.
כפי שרבים משחקני התיאטרון עלו לראשונה לבמה בזכות מחלה של הכוכב הראשי, ורבים מהספורטאים ניצלו פציעה של חברם לקבוצה כדי לקבל הזדמנות לשחק, כך גם מועדונים צריכים להפוך סיכון לסיכוי. ייתכן שמכבי תל אביב בכלל לא הייתה עולה לגמר ההיסטורי ב-1977 אלמלא הניצחונות הטכניים על המחרימות מברית המועצות - אבל היא עלתה, ניצחה והפכה לאימפריה. האם נס ציונה הייתה מגיעה לפיינל פור של היורופקאפ בעונה רגילה, נרחבת ומפרכת? לא בטוח. וזה בכלל לא משנה.
בתחילת העונה היו גורמים בתוך הענף שניסו להניא את נס ציונה מכניסה להרפתקה האירופית. זו הייתה ההחלטה הקלה, ותעיד על כך מכבי ראשון לציון, שוויתרה על הקמפיין שלה ביורוקאפ מסיבות מובנות. גם לשכנתה היו כל ההסברים המתבקשים: המעבר לבועות, ההוצאות הכרוכות בנסיעות, אובדן הביתיות (והסגר שהוכרז דווקא כשהכתומים היו בפולין, ושאיים למנוע מהם לחזור הביתה). הכול היה נכון, ובכל זאת החליטו ראשי המועדון לנצל את ההזדמנות ולא לסטות מהמדיניות.
עכשיו מגיע המבחן הבא של ההנהלה. ליגת האלופות רוצה את נס ציונה אצלה, וכדי לעלות לרמה הבאה, נס ציונה תצטרך לשלם מחיר. להגדיל את התקציב, להרחיב את הסגל, להתמודד עם יריבות שלא הכירה, אולי לאבד כמה משחקי ליגה, וכנראה גם לנדוד במשחקי הבית לראשון לציון או לחולון. שוב יש לה את כל הסיבות לוותר; שוב אסור לה לעשות זאת. אלה הסיבות שבגללן ירושלים ויתרה על הכרטיס המובטח ליורוליג ב-2004, אחרי זכייתה ביול"ב קאפ, ועד היום היא מכה על חטא.
4. אנגולה, קולומביה, ארה"ב, ישראל, אירופה
לאחר שחזה כמאמן צסק"א מוסקבה בזכייה ההיסטורית של מכבי תל אביב ב-1977, אמר סשה גומלסקי המנוח ששחקנים אמריקאים של קבוצה אסייתית הביאו לה את גביע אירופה. אז גם לנס ציונה יש את תרשים הזרימה שלה: שחקן מקולומביה בשם אנגולה לקח תואר אירופי עם מאמן אמריקאי של קבוצה ישראלית.
ואם מספרי הצופים המבטיחים, הרצון להתפתח למפעלים בכירים יותר, והשאיפה להגיע גבוה יותר ויותר לא יספיקו כדי לשכנע - הנה הסיבה המרכזית שבגללה כדאי לנס ציונה לעבור לבית ראוי יותר: היא זקוקה לאולם רחב שיוכל להכיל את הלב הגדול של טל דן.