צילום: , שלומי גבאי

"נתתי בוקס לשחקן הגרמני והייתי מרוצה כל כך"

אביו של צביקה רוזן נמלט מגטו ורשה וזוועות השואה, אבל הטראומה רדפה את המשפחה. בלם העבר נזכר איך האב שהיה שופט עיצב לו את הקריירה, את המפגש הטעון מול נבחרת גרמניה, וסגירת המעגל המרגשת כשהפך ליו"ר איגוד השופטים: "אמא אמרה לי 'אבא בטוח רואה את זה מלמעלה'"

המשך הקושי לייצר כאן שחקני הגנה, ישאיר את צביקה רוזן עוד עשרות שנים ברשימת הבלמים הגדולים ביותר שצמחו בישראל. מכבי תל אביב, נבחרת ישראל, מקסיקו 70. רוזן נגע בצמתים הכי משמעותיים של הכדורגל הישראלי. בכולם היה מאוד דומיננטי. בלם קשוח ובלתי מתפשר. לעבור אותו היה כמעט בלתי אפשרי, לקחת לו כדור בראש זו כבר באמת הייתה משימה שלא ניתנת לביצוע.

אבל לצד העוצמות, הקשיחות והחספוס על כר הדשא, רוזן סחב בבית סיפור חיים מרטיט לב. מי שנולד בשנות הארבעים בישראל, נשא איתו מזוודה כבדה מאוד של החיים: טראומת מלחמת העולם השנייה, ובראשה השואה.

אלכסנדר רוזן, אבא של צביקה, נולד ב-1919 בפולין. הוא רצה להיות כדורגלן, אבל הכישרון לא היה מספיק כנראה, אז הוא הלך לשפוט. די מהר התקדם ועלה בסולם עד שסמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, כשהוא רק בן 20, כבר שפט משחקי בוגרים בליגה המקומית. הוא התגורר בורשה אבל לא חשב שמשיפוט יוכל להתפרנס, אז הוא החל ללמוד משפטים באוניברסיטה. זמן קצר לפני שהוכנס ביחד עם רעייתו לגטו ורשה, הוא הספיק לסיים את הלימודים. תעודת אדבוקט הייתה לו ביד. היהודים בגטו ורשה ידעו עם הזמן שהמוות מחכה בפינה. אלכסנדר ואלה ברחו לרוסיה וכך ניצלו חייהם. בסוף המלחמה הצליחו לעבור מערבה עד גרמניה שם נולד צביקה, בן שני אחרי הבן הבכור דוד. "אפשר לומר שנולדתי בדרך כבר לארץ", מספר צבי רוזן. "למרות שמחשיבים לי כאילו נולדתי עדיין על אדמת גרמניה".

עוד בוואלה!

ערב יום השואה: תומר גינת ורפי מנקו ישחקו זה מול זה - ויענדו סרטים שחורים

לכתבה המלאה
אחד הבלמים הגדולים בתולדותנו סחב עמו סיפור לא קל. רוזן (צילום: שלומי גבאי, רפרודוקציה מאלבומו הפרטי של צביקה רוזן)
"אבא הספיק לראות אותי בימים היפים". רוזן ליד ויסוקר ושפיגלר (צילום: שלומי גבאי, רפרודוקציה מאלבומו הפרטי של צביקה רוזן)
"אבא הספיק לראות אותי בימים היפים, אבל לצערי הוא נפטר בגיל צעיר מאוד", מספר רוזן. "על השואה הוא כמעט שלא דיבר. דווקא אחרי שהוא נפטר בגיל 53 בסך הכל, אימא פתחה קצת וסיפרה לנו על התלאות שלהם. אבא היה אילם בכל מה שקשור לשואה"

משפחת רוזן הצעירה עם צביקה כתינוק התיישבה לכמה חודשים בבת גלים בחיפה. לאחר מכן הם עברו לשכונת עג'מי ביפו ובהמשך לשכונת הרכבת בתל אביב עד שנחתו ביד אליהו, השכונה בה עשה רוזן את מרבית שנותיו הצעירות. הוא נרשם לשחק כדורגל במכבי תל אביב, אבל היה די ברדקיסט. אחד שלא עושה כל מה שאומרים לו. "זה היה כשהייתי בן 14 ב-1961 שבמכבי תל אביב החליטו לזרוק אותי כי נמאס להם מהשטויות שהייתי עושה", נזכר רוזן. "אבא החליט לעשות מעשה והלך לדבר עם דבל'ה מאליס שהיה המאמן בלי ידיעתי. אבא הצליח להחזיר אותי למכבי תל אביב. מי יודע איך זה היה נגמר אם הוא לא היה מתערב?".

אלכסנדר רוזן התקשה בהתחלה למצוא את דרכו בתל אביב. תעודת עורך הדין מוורשה לא פתחה לו דלתות לעבודה במקצוע. דווקא את תעודת שופט הכדורגל מפולין הוא הצליח למנף והחל לשפוט בליגות לנוער בארץ ישראל המתהווה. אבל כסף לא היה בזה והוא נאלץ לעבוד כסבל בשוק הסיטונאים ברחוב החשמונאים ליד בית מעריב הישן. "היה לי מאוד קשה לראות את אבא כך", מספר רוזן. "הייתי אמנם ילד, אבל אני זוכר עד היום שהיה קשה לי לראות את אבא ככה. אדם משכמו ומעלה שעשה הרבה דברים בפולין וכל מה שהיה לו בהתחלה זה לעבוד כסבל". אבל לא רחק היום ואלכסנדר רוזן התקבל לעבוד בעיריית תל אביב, בתחילה כמודד שעוני מים. מנהל המחלקה הבין שמדובר באיש עם יכולות אדמיניסטרטיביות והוא סידר לו עם הזמן להשתלב בעבודה במחלקת המים של העירייה. אלה היו כבר השנים שצביקה רוזן קיבע את עצמו כבלם מוביל בכדורגל הישראלי. "אבא הספיק לראות אותי בימים היפים, אבל לצערי הוא נפטר בגיל צעיר מאוד", ממשיך רוזן. "על השואה הוא כמעט שלא דיבר. דווקא אחרי שהוא נפטר בגיל 53 בסך הכל, אימא פתחה קצת וסיפרה לנו על התלאות שלהם. אבא היה אילם בכל מה שקשור לשואה".

היה שופט כדורגל, למד משפטים, בישראל נאלץ לעבוד כסבל. אלכסנדר רוזן (צילום: שלומי גבאי, רפרודוקציה מאלבומו הפרטי של צביקה רוזן)
אביו מת בגיל 53 בלבד: "כל מי שהיה בשואה לא היה באמת בריא". צבי רוזן כתינוק עם אבא (צילום: שלומי גבאי, רפרודוקציה מאלבומו הפרטי של צביקה רוזן)

את המשך הקריירה שלו צביקה רוזן כבר עשה ללא הגב של אביו אלכסנדר. גם את השנים בהן אימן אחרי שפרש, אביו כמובן החמיץ. הזיכרון על העובדה שאביו היה שופט כדורגל מעולם לא מש ממוחו, וסגירת המעגל המרגשת הייתה לפני 16 שנה כשאיצ'ה מנחם, אז יושב ראש ההתאחדות לכדורגל, פנה לרוזן והציע לו לשמש כיושב ראש איגוד השופטים. "אמרתי לו שאני צריך שבוע כדי להחליט, אבל אחרי יומיים אמרתי לעצמי שאני לוקח את התפקיד, גם בגלל אבא. אימא עוד הייתה בחיים. היא הייתה בת 85 כשבאתי לספר לה מה אני הולך לעשות. היא הייתה מאוד צלולה ועשתה מייד את החיבור לאבא. היא אמרה לי: 'צביקה, אבא בטוח רואה מלמעלה את זה. אבא היה שופט והנה אתה תנהל עכשיו את איגוד השופטים'. זה משהו שאני לעולם לא אשכח".

- ייצגת הרבה שנים את המדינה כשחקן נבחרת. הרגשת בטח גאווה מיוחדת.

"בוודאי. בעיקר כשפגשנו את הגרמנים למשחקים. בגלל הסיפורים שסיפרו כאן בארץ, אני מאוד שנאתי את הגרמנים. אני זוכר ששיחקנו בגרמניה ואיזה גרמני אמר לי: 'יהודי' תוך כדי משחק ונתתי לו בוקס. אותי לא תפסו אבל הוא שכב על הדשא. זה היה תוך כדי משחק ואני הייתי מרוצה מעצמי. אמרתי לעצמי שאני גמרתי חשבון. זה היה משחק שלנו כנבחרת הלאומית נגד אולימפית גרמניה. זה היה עם עמנואל שפר וגם הוא לא ממש אהב אותם".

- איך התגברת על האובדן של אביך?

"היה קשה מאוד כי אבא נפטר צעיר והוא גם לא היה חולה. הוא קיבל התקף לב ולקחו אותו לבית החולים. אני הרבה זמן הצטערתי שלא הושבתי רופא לידו, כי כשהוא קיבל את ההתקף השני באו בבוקר וראו אותו מת. זה ברור שזה לא כמו היום שיש מיכשור. זו הייתה תקופה אחרת. היו לי קצת רגשי אשמה אבל היום אני יודע שלא יכולתי לעשות שום דבר. כל מי שעבר את השואה לא היה באמת בריא, אבל לא היו לו בעיות עם הלב עד אותו רגע".

"שנאתי את הגרמנים. אני זוכר ששיחקנו בגרמניה ואיזה גרמני אמר לי: 'יהודי' תוך כדי משחק ונתתי לו בוקס" (צילום: שלומי גבאי, רפרודוקציה מאלבומו הפרטי של צביקה רוזן)
דור רודף דור, ועכשיו הנכד שלו עלה לבוגרים. רוזן (צילום: שלומי גבאי)

בוא נדבר על הנכד שלך שחר שעלה לבוגרים במכבי תל אביב. הגנים לא פסחו עליו.

"יש לי שמונה נכדים ואני גאה בכולם. אור, התאום של שחר, הלך לגולני. גם הבן שלי, אבא שלהם, היה בגולני. שחר הוא הנכד הראשון שמשחק כדורגל ואני לא כמו האבות שמפריעים. אני יכול להעיר הערה אם אני הולך לראות, אבל אני אף פעם לא מתערב. נולדו לי שלושה ילדים. אלכסנדר על שם אבא שלי, עדי ומיה. רק שחר הנכד הלך לכדורגל. הוא מוכשר. הוא רגל שמאל שזה פלוס. מהיר וחזק. יודע כדורגל ואוהב כדורגל אבל הכל תלוי בו. את אלכסנדר ואת עדי לא דחפתי לשחק כדורגל. הם גרים לידי בצפון תל אביב. יש לי אותם כל יום, שלא לדבר על חגים. אנחנו משפחה מאוחדת".

- החיבור שלך למדינת ישראל תמיד היה חזק?

"החיבור מאוד חזק וגם מה שההורים עברו בשואה ליווה אותנו. תוצרת גרמנית מעולם לא נכנסה אלינו הביתה".

"הבית שלנו מאוד ציוני וזה בא מההורים. מאבא ומאימא. לשים את חולצת הנבחרת עליי זה היה דבר אדיר". רוזן (צילום: שלומי גבאי)
מסע קשה ומפרך. תעודת העולה של אלכסנדר רוזן (צילום: שלומי גבאי, רפרודוקציה מאלבומו הפרטי של צביקה רוזן)

- הרגשת שליחות כשחקן הנבחרת?

"יותר מזה. אני אפילו לא יכול לומר זאת במלים כמה אני אוהב את המדינה שלנו. הנכדות שלי הלכו ליחידות קרביות. הבית שלנו מאוד ציוני וזה בא מההורים. מאבא ומאימא. לשים את חולצת הנבחרת עליי זה היה דבר אדיר".

  • צביקה רוזן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully