אורי גלין, לימים אוריון גלין-גלר, הלך לעולמו בגיל 93. גלין-גלר הותיר אחריו אישה ושני ילדים, היה אתלט אולימפי ישראלי ועמית כבוד של משפחת האתלטיקה הישראלית. גלין-גלר זכה ארבע פעמים ברציפות בתואר אלוף ישראל במקצועות הכוח, ובמיוחד בזריקת דיסקוס, וייצג את המדינה באולימפיאדת הלסינקי 1952, הראשונה שבה השתתפה.
לפני קום המדינה שירת גלין-גלר בפלמ"ח והשתתף במבצע יפתח - כיבוש הגליל. עם שחרורו מצה"ל
הוא התמקד בשני תחומי פעילות ששבו את ליבו: הטייס והספורט. הוא סיים קורס טייס אזרחי והחל בפעילות אתלטית באגודת הפועל פ"ת. עד מהרה הוא התרכז במקצועות הכוח. ב-19.4.1952 הוא שבר לראשונה את השיא הישראלי של זאב שטיל בזריקת דיסקוס והעמידו על 43.28 מטר. מאז הוא שיפר את שיאו שלו עוד חמש פעמים עד שקבע תוצאה של 48.03 מטר בפתח תקווה ב-1956. שיאו נשבר כחלוף ארבע שנים על ידי גדעון אריאל. בזכות הישגיו צורף גלין-גלר למשלחת האולימפית הראשונה של ישראל באולימפיאדת הלסינקי.
בסוף שנות החמישים עבר גלין- גלר לארצות הברית שם סיים בהצלחה את לימודי הרפואה. הוא המשיך בקריירה אקדמאית באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה שם שימש כפרופסור לאנטומיה. באמצע שנות השמונים שב אוריון - גלר לישראל, התיישב בכפר סירקין ועסק בהתנדבות בתחומי פעילות
שונים, אשר העיקרית בהם - הקמת עמותת ש.א.י. (שוחרי אתלטיקה בישראל).
שמו של גלין-גלר נקשר גם בפרשייה שבה נהרגו 17 איש. ב-29 ביולי 1954 הוא הטיס מטוס פייפר קאב מעל לעצרת בקיבוץ מעגן לחנוכת האנדרטה לזכר הצנחן פרץ גולדשטיין, כדי להעלות את פועלם של הצנחנים שנשלחו במלחמת העולם השנייה לאירופה להציל יהודים. המטוס התרסק לתוך העצרת והרג 17 מהצופים. גלין-גלר הועמד לדין אזרחי באשמת גרימת מוות ברשלנות, אך לאחר שמיעת עדי התביעה המליץ השופט ליועץ המשפטי לממשלה להפסיק את ההליכים לנוכח דלות הראיות נגדו. היועץ המשפטי לממשלה נענה להמלצה וגלין-גלר זוכה על ידי בית המשפט. על פי תחקיר של שי פוגלמן בעיתון "הארץ", גלין-גלר הותיר את המטוס בידי הנוסע שעמו למרות מחאותיו, ובעצמו שחרר גליל מתכת ובו איגרת ברכה שחוטיו הסתבכו בגלגלי המטוס. בריאיון לידיעות אחרונות שנתן בשנת 2002 התכחש לכך.