פרוש כפורטי ניינר ג'רי!

איפה שהוא באמצע שנות התשעים, אחרי שג'רי רייס השתלט באופן בלעדי על רשימת השיאים ההתקפיים ב-NFL, התחיל טרנד של לדבר על ג'רי רייס כשחקן הפוטבול הגדול בכל הזמנים. ג'רי רייס הוא השחקן שמחזיק במספר השיאים הרב ביותר בספר הסטטיסטיקה של הליגה. מה שנקרא, שיא השיאים.

כיום, אף אחד לא מדבר על רייס באותה חרדת קודש השמורה לגדולים מכולם. מדוע? מרבית שיאיו יעמדו עד היום האחרון של ה-NFL, או של המין האנושי. הוא זכה בשלוש אליפויות ובתואר MVP של הסופרבול. הוא מהווה את החצי השני של שני הצמדים הגדולים מבחינה מספרית בתולדות הליגה: מונטנה ורייס ויאנג ורייס. הוא נערץ על ידי חבריו ומאמניו, מעורר קנאה אצל יריביו. הוא בעליה של קריירת NFL ארוכה ומפוארת, שותף מלא, כמעט ראשי, להפיכתו של ארגון הפורטי ניינרס לטוב ביותר בספורט המקצועני. ובכל זאת, שעות לא רבות לאחר משחקו האחרון כניינר ב"קנדלסטיק פארק", ג'רי רייס כמעט ונושל מהמיתולוגיות שאפפה אותו רק שנים ספורות קודם לכן.

כשנכנס לליגה, לפני שמונה עשרה שנים, איש לא שיער שהרסיבר מהקולג' הקטן ישכתב את ספרי ההיסטוריה וישנה לחלוטין את תפיסת תפקיד הרסיבר בפוטבול המודרני. עד לבואו של רייס שתי פנים היו לתפקיד הרסיבר: הפוזשן רסיבר – רסיבר לטווחים קצרים ולהשגת יארדים לדאון ראשון, והדאון פילד רסיבר – המהיר מבין השניים, הנשלח שלושים וארבעים יארד כדי לתפוס את המסירות הארוכות. עד לרייס ידעה הליגה רסיברים גדולים משני הסוגים: לאנס אלוורת', פרד בליטניקוף, סטיב לארג'נט, כריס קולינסוורת', ארט מונק, האחים דופר ואחרים. כולם וריאציות על שני התפקידים המסורתיים.

רייס נכנס לתוך שיטה התקפית חדשה ומהפכנית שהביא ביל וולש מאוניברסיטת סטנפורד: "הווסט קוסט אופנס" שהייתה מבוססת על היכולת של הרסיברים לבצע שתי פעולות שעד אז לא נדרשו לבצע: 1. לחסום 2. להשיג את רוב היארדים שלהם לאחר תפיסת הכדור. מסירה של חמישה יארד הפכה לקומפלישן של עשרים וחמישה וארבעים יארד. כובד המשקל ההתקפי עבר מהקווטרבק והקו ההתקפי לרסיברים ולרנינג בקס. הטכניקה האישית של השחקנים נהפכה למאסה הקריטית, לא המימדים שלהם. האתלטיות והיצירתיות נעשו למצרך המבוקש בליגה. את המהפכה הזאת הובילו ביל וולש, ג'ו מונטנה וגי'רי רייס בסן פרנסיסקו של שנות השמונים ואמצע התשעים (תחת ג'ורג' סייפרט). וולש היה המוח, הגאון מאחורי המהלך, אשר זכה לראות פילוסופיה מופשטת של איקסים על הלוח, הופכת לפוטבול מנצח וסקסי להחריד. את הקסם והכאריזמה סיפק לו ג'ו מונטנה. הקווטרבק בעל פני הילד וגוף הנער שהסתיר מאחורי עיני התכלת ורידים קפואים וחוסר יכולת להסתגל למושג "הפסד". הצלע השלישית במשולש שווה השוקיים הזה היה ג'רי רייס.

המשולש היה אכן שווה שוקיים. תוציא אחד מהשלושה – לפחות בשנים הראשונות – והמשולש נהפך לשבר פתוח. רייס היה הרסיבר הנכון בקו היארד הנכון. הוא היה גדול יחסית למקובל לתפקיד, ולמרות שלא ניחן במהירות מסחררת, ניחן בסופר גלו מחובר לגפיים העליונות ובמרכז כובד נמוך יחסית לגודלו, מה שהפך את הפלתו לקשה, בעיקר על-ידי הקורנרבקים הזעירים של הליגה. הוא קרא את המגרש כמו רנינג בק וידע לרוץ בין מגינים. היה לו את שינוי הכיוון הכי מהיר מאז גייל סיירס ועד לבארי סנדרס. אבל יותר מכל, הוא הבין את השיטה. רסיברים ורנינג בקים רבים בתולדות הניינרס הלכו לאיבוד מכיוון שלא הבינו את תפקידם. הם המשיכו לחזור לאחור לדפוסי ההתנהגות המצופים מהם על המגרש עוד מימיהם בתיכון. פוטבול, הם חשבו, משחקים רק בדרך אחת. אבל רייס היה נער מהפכה. הוא הפתיע את הליינבקרים במהירות שלו ואת הקו האחורי בכוח שלו. במשך חמש-עשרה שנים היה יציב יותר מהר ראשמור ומונטנה בנה על יכולתו לתפוס את הכדור ולרוץ אתו למרחקים ארוכים מספרים נפלאים ומיסטיקה שתשרוד לנצח.

אבל השלמות של רייס עמדה בסופו של דבר לרעתו. הוא היה נקי מרבב על מגרש הפוטבול. כמעט אלוהי. לא מייקל ג'ורדן באכזריות הניצחון שלו או דן מרינו במכאניות הממוחשבת שלו, אלא יותר אינג'יניר גרמני, פרפקציוניסט פתולוגי שהופך את עצמו לנגזרת של השיטה, לגורם סינרגי בתוכה. שמונטנה גמר את הסוס וסטיב יאנג קודם למושב הנהג, ג'רי רייס לא חשש. הוא ידע שהשיטה של וולש והוא, אחד הם. אבל הוא לא הבין דבר אחד, שמקומו של היחיד בשיטה יתגמד תמיד בפניה. לאחר שהכל נוכחו כי עם פרישתו של וולש ועם זו של מונטנה, השיטה המשיכה לעבוד, הועלתה גם הסברה כי השיטה היא-היא שהפכה את מונטנה למונטנה ואת רייס, ובכן, לרסיבר הטוב ביותר שראה המשחק מעודו.

ההנחה הזאת שמטה את הקרקע מתחת לטענה כי רייס הוא השחקן הגדול בהיסטוריה. הוא רשם מספרים חסרי תקדים ושינה את פני העמדה בה שיחק לבלי הכר, אולם הוא לא חרג מגבולות השיטה אלא שגשג בתוכה. כאשר המכונה לא דפקה, כאשר המנגנון לא היה משומן דיו – בקדנציה של מריוצ'י – התחוור לכל כי כשהשיטה חורקת, ג'רי רייס הוא עדיין רסיבר מצוין, אבל לא הרבה יותר מזה. החומר ממנו קורצו הגדולים ביותר הוא החומר המאפשר להם לפרוח גם כשהשיטה אינה עובדת, גם כשהמאמנים מתחלפים והקבוצה נקלעת למשבר פציעות חמור. הם בשלהם, בגאונותם, גם בנופלם. ג'ון אלווי היה כזה. וולטר פייטון השיג יארדים בלי קשר לשום דבר וגם בארי סנדרס לא היה תלוי באיש ובמנגנון לבד מכוח הרצון שלו.

ג'רי רייס – הבינו הכל בשלהי הקריירה שלו, ממש כשהגיע לפסגת ההר, היה תלוי ביותר מדי גורמים. יותר מדי דברים היו צריכים "לדפוק" בכדי שג'רי רייס ישיג את המספרים שלו.
בשלוש השנים האחרונות רייס מצא עצמו נאבק גם כנגד גנרל גיל. כיום, בן שלושים ושבע, הוא אינו עומד בשורה הראשונה של הרסיברים בליגה. מוס, ג'ימי סמית', מארווין האריסון, אייזק ברוס, רוד סמית ואריק מולדס נדמים גדולים, מהירים, חזקים ואפילו מעט יותר...מוכשרים ממנו. הם פיתוח משוכלל של המודל הישן. הדגם הקרוי על שמו של רייס עצמו. כמה נורא, אפילו בקבוצתו הוא אינו הטוב באבירים, תרל אוונס וג'יי ג'יי סטוקס עולים עליו בכל הפרמטרים.

השנה, כך הודיע, תהיה האחרונה שלו בניינרס. הוא יודע שאין לו מקום על המגרש על חשבון אוונס וסטוקס (אוונס שבר גם שיא מועדון שלו ושיא NFL, כדי להוסיף עלבון על פשע) אבל הוא רוצה להמשיך עוד עונה. הריידרס, שבמשך שנים מציגים את תוכניות הפרישה הקורצות ביותר עבור גדולי הליגה, מוסרים כי יש להם קבינה פנויה עבור רייס. הם יקלטו אותו בשמחה. וגם הכסף לא רע. רייס כנראה הולך על זה. אין מי שיגיד לו שהוא מושך יותר מדי. הוא נותן לנו לראות אותו מזדקן, מכלה את עצמו. מושפל על ידי קורנרבקים רוקיס, שלא ידעו את ג'ון טיילור ורוג'ר קרייג. לאלוהות אסור לגלות מן האנושיות. שאחרת אינה אלוהית. אלוהים לא היה גומר בבית גיל הזהב של אל דיוויס. הוא היה מפוצץ את העולם קודם.