באביב 2013, כאשר היה ז'וזה מוריניו אובססיבי לזכות עם ריאל מדריד בדסימה המיוחדת כאקורד הסיום בקדנציה בסנטיאגו ברנבאו, הוא הרחיק לאיסטנבול על מנת לצפות בעצמו במשחק ליגה שגרתי של גלאטסראיי לקראת הקרבות מולה ברבע גמר ליגת האלופות. הוא התמקד בעיקר בבוראק ילמאז, שהפציץ שמונה שערים במפעל והיווה איום ישיר על סרחיו ראמוס ורפאל וראן, וחזר עם מסקנה ברורה. "זהו חלוץ ברמה הגבוהה ביותר שמסוגל לשחק בכל קבוצה בעולם", הכריז הפורטוגלי.
ריאל הצליחה לנטרל אז את בוראק ב-0:3 הביתי, ואת הגומלין הוא בכלל החמיץ בגלל השעיה בגין כרטיס צהוב שגוי שנשלף על התחזות שלא היתה, אבל מוריניו המשיך להעריך אותו מאוד. כאשר חתם באותו קיץ בצ'לסי, הוא הציב את הטורקי במקום גבוה ברשימת הקניות, והכחולים לא היו לבד. קבוצות פאר רבות ברחבי היבשת חשקו בסקורר שכבש 32 שערים בכל המסגרות בעונת הבכורה במדי האריות באדום-צהוב. מנצ'סטר יונייטד, טוטנהאם וליברפול גיששו, וגם פריז סן ז'רמן פנתה אליו, כאלטרנטיבה למקרה בו המשא ומתן עם נאפולי לגבי אדינסון קבאני ייכשל.
כולם תיעבו אותו, כולם אהבו אותו
בסופו של דבר, הוחתם קבאני על ידי הקטארים בעיר האורות, בעוד יתר המחזרות נרתעו מהמחיר. גלאטסראיי דרשה לפחות 20 מיליון יורו, וזה לא דבר של מה בכך כאשר מדובר בשחקן בן 28 שטרם התנסה מחוץ למולדתו, וגם התפתח מאוחר יחסית. גם בוראק עצמו לא מיהר לעזוב את הליגה בה החל סוף סוף למצות את הפוטנציאל. אז הוא נשאר, המשיך לקרוע רשתות בזירה המוכרת לו. את השאיפה לככב על במה גדולה יותר הוא זנח לכאורה, ויצא רק לתקופה קצרה מחוץ לטורקיה על מנת להרוויח 7 מיליון יורו לעונה בסין. במדינתו מכנים אותו "המלך", והוא סגן מלך השערים בנבחרת בכל הזמנים אחרי הקאן שוקור המיתולוגי, אולם מחוץ לגבולותיה קצת שכחו מקיומו. הרי במפעלים האירופים - אחרי ההברקות ההן ב-2012/13 - הוא בקושי היה רלוונטי.
אז הנה לכם תפנית חריגה בעלילה. דווקא בגיל 35, כאשר הרעיון לצאת להרפתקה חדשה לחלוטין נראה מופרך, בחר בוראק לנסות את מזלו בליגה הצרפתית. גם הפעם היתה לנאפולי מעורבות ישירה, כי היא רכשה מליל את החלוץ הניגרי ויקטור אוסימהן. ליל חיפשה מחליף במחיר נמוך, והמאמן כריסטוף גאלטייה סימן את הטורקי הוותיק. "היה דרוש מישהו שידריך את החבר'ה הצעירים, ובוראק ענה היטב על ההגדרה. הוא תמיד מוכן לתת עצה. הוא חכם ומשופשף, וראה המון במהלך הקריירה. הוא התאים למשבצת המנהיג והסקורר ביחד", הסביר הבוס.
בוראק אכן ראה המון במהלך הקריירה, וזאת בלשון המעטה. הוא השחקן השני בתולדות טורקיה, אחרי הגאון הסורר סרגן, ששיחק בכל ארבע הגדולות - שלוש היריבות הענקיות מאיסטנבול בתוספת טרבזונספור. הוא היחיד שייצג את כולן בליגת האלופות. המעברים התכופים הפכו אותו לדמות שנויה מאוד במחלוקת, ובטורקיה נהוג לומר כי כל אוהד תיעב אותו לפרק זמן מסוים. מאידך, רוב האוהדים גם העריצו אותו לפרק זמן מסוים, כאשר לבש את המדים הנכונים מבחינתם. והחלוץ עצמו שאב מוטיבציה, הן מהאהבה הגדולה והן מהשנאה התהומית. הוא נהנה להיות באור הזרקורים מכל הסיבות האפשריות, ומכשולים ממש לא מפחידים אותו. הוא עבר את כולם בדרך להגשמה.
שוער גדול הפך אותו לחלוץ גדול
הוא נולד וגדל בעיר הנופש אנטליה, ושיחק שם בליגה השנייה עד גיל 21 - תחילה כקשר אחורי ולאחר מכן כקיצוני ימני. על תקן שחקן אגף הביא אותו ז'אן טיגאנה לבשיקטאש ב-2006, אבל הצרפתי פוטר בחלוף זמן קצר, והעבודה שלו לא הושלמה. בלעדיו, הפך בוראק לשחקן שולי בסגל, נזרק ונדד בסופו של דבר לפנרבחצ'ה, שם יובש על הספסל על ידי לואיס אראגונס. התחנה הבאה היתה טרבזונספור, במדיה הבקיע במחזור האחרון את השער לרשת פנרבחצ'ה שמנע ממנה אליפות - וזה היה הרגע המכונן ששינה לחלוטין את המסלול.
כי בטרבזונספור פגש בוראק את שנול גונש - שוער עבר ענק שמתמחה דווקא בטיפוח חלוצים כמאמן. שם, על שפת הים השחור, הוא הפך לחיית רחבה, למד להיות במקום הנכון בזמן הנכון, שידרג מאוד את משחק הראש, ושינה את תדמיתו ב-180 מעלות. האיש שהוגדר כפלופ חסר יציבות ולא ממושמע, הבקיע לפתע יותר משער למשחק בעונת 2011/12, וגלאטסראיי מיהרה לחטוף אותו. משם, גם הדרך לפנקסו של מוריניו היתה קצרה, וגם דידייה דרוגבה ששיתף איתו פעולה באיסטנבול הגדיר אותו כשחקן פנומנלי.
למעשה, רוב חבריו לקבוצה נטו לשבח אותו - הוא שחקן קבוצתי ששורף את המגרש, לא אנוכי במיוחד, מפעיל המון לחץ על שחקני יריב ומשקיע את כולו בכל רגע נתון. באשר ליריביו, זה כבר סיפור אחר לגמרי. בוראק לא בוחל באמצעים, מתמקצע בתרגילים מלוכלכים, עשה תואר שלישי בצלילות ברחבה, ונהנה לעצבן את כולם. כאשר חתם בבשיקטאש, הוא הצהיר: "תמיד אהדתי אותה". כאשר חתם בגלאטסראיי, הוא אמר: "הלב שלי שייך רק לה" - וכבר בבכורה התחזה כדי להרוויח פנדל בדרבי מול בשיקטאש.
"מסוגל להתחיל קטטה בכל רגע"
"הוא מסוגל להתחיל קטטה בכל רגע", העיד עליו הבלם הקמרוני אורליין שדג'ו. הוא אמר את זה בנימה חיובית דווקא, אבל קטטות באמת היו מנת חלקו של בוראק, ולא רק על המגרש. פעם הוא אפילו הלך מכות עם נהג אוטובוס שהביע חוסר שביעות רצון מהחנייה שלו. תאונות דרכים תכופות למדי בקורות חייו, וכך גם סכסוכים משפחתיים - עלילת הגירושים המתוכננים עם אשתו מילאה את הצהובונים במשך חודשים ארוכים, עד שהשניים השלימו וחזרו להתגורר יחד. כל הכותרות האלה לא הפריעו לבוראק יתר על המידה. הוא מאוהב במעמד המיוחד שלו, אשר פותח לו דלתות לכל מקום. לכן גם השתוקק לקבל את תשומת ליבו של הנשיא רג'פ טייפ ארדואן, והביע בו תמיכה פומבית בקמפיינים פוליטיים - גם אם הדבר גרר ביקורת גדולה.
חוגי האוהדים של בשיקטאש, אשר רובם מתנגדים נחרצות לשלטונו של ארדואן, סלדו ממנו - ולא רצו לקבל את פניו בחזרה בתחילת 2019, אחרי קדנציה שנייה מוצלחת בטרבזונספור. המחאה היתה נרחבת, אבל למאמן לא היה אכפת - כי היה זה שנול גונש. המנטור שבנה את הקריירה של בוראק האמין שהוא החלק החסר בפאזל, והחזיר אותו לשורות הנשרים בניגוד לדעת הקהל. "כשאתחיל להבקיע, הם יהיו בעדי", אמר החלוץ. הוא הקפיד לומר זאת בכל קבוצה, כי הגעתו בדרך כלל עוררה אנטגוניזם, וגם הפעם הוא צדק. שיתוף הפעולה המחודש עם הבוס הנערץ עשה לו רק טוב.
ניצח את הולנד ואת הולאנד
במקביל, מונה גונש למאמן הנבחרת, אותה הצעיד פעם לחצי גמר מונדיאל 2002, וההתלהבות של בוראק היתה גדולה. הוא הקפטן הלאומי, המנהיג הבלתי מעורער למרות שלל השערוריות, ובמערך של גונש הוא תמיד מרגיש כמו דג במים. טורקיה העפילה ללא בעיות ליורו 2020, כולל ניצחון 0:2 יוקרתי על צרפת, וכעת פתחה ברגל ימין גם את מוקדמות המונדיאל. זה נכון במיוחד לגבי בוראק, אשר החלים בדיוק בזמן מפציעה כדי להבקיע שלושער ראשון בחייו במדי הנבחרת, ב-2:4 על הולנד. היתה זו השלישיה הראשונה שהכתומים ספגו מאז 1980, ובוראק הצטיין גם ב-0:3 על נורבגיה, ודייק בפנדל מול לטביה, גם אם המשחק הזה הסתיים ב-3:3 מביך למדי.
איך שלא תסתכלו על זה, בגיל 35 הוא חווה את אחת העונות הטובות בקריירה. המעבר לליל, שם הצטרף לשני טורקים צעירים, המגן זקי צ'ליק והקשר יוסוף יאזיג'י, היווה הימור - אבל הוא השתלם בגדול. לפני שנפצע בתחילת ינואר, כבש בוראק תשעה שערי ליגה וסיפק גם ארבעה בישולים, בעוד ליל דהרה בפסגת הטבלה ונתנה פייט מצוין לסן ז'רמן. היא הסתדרה גם בהיעדרו בתחילת השנה האזרחית, אבל שובו לקראת משחק העונה הגדול מול הפריזאים, אליו מגיעות הקבוצות בשוויון נקודות בפסגה, הפיח תקווה חדשה. בגמר גביע הליגה לפני פגרת הנבחרות, היה לו כוח רק למחצית אחת, וליל הובסה 3:0. הפעם, בפארק הנסיכים בשבת, הוא מקווה לתוצאה אחרת. "בוראק נכנס לכושר, והוא הקטר שיסחוב אותנו קדימה" אומר גאלטייה.
כל טורקיה מחזיקה לו אצבעות. כעת, כשהוא כבר לא שייך לאף אחת מהרביעייה, קל הרבה יותר לכולם להתחבר אליו ולתמוך בו. עם שלושה נציגים, ליל היא הקבוצה האהובה ביותר ברחבי האימפריה, ובוראק הוא הדמות המרכזית. מבחינת האליפויות, היבול שלו לא מזהיר עם שתיים בלבד במדי גלאטסראיי - וזהו. אם יקטוף את התואר בצרפת, על חשבון הקטארים שכמעט הביאו אותו במקום קבאני עוד ב-2013, יהיה זה ההישג הגדול ביותר.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק