בסער רב: אימפריות במשבר מחפשות תקווה חדשה

לכאורה, רק לכאורה, למכבי תל אביב לא באמת היו יותר מדי סיבות לחגוג אחרי הניצחון המרשים על ברצלונה. הלוא גם בעונותיה השחונות ביותר היא הצליחה להתחבר לערב אחד ולגבור על אחת הקבוצות הבכירות ביורוליג (ע"ע סילבן לנדסברג מול פנרבחצ'ה באיסטנבול, ב-2017); ולא חלפו יותר מ-24 שעות עד שאולימפיאקוס הוכיחה בוולנסיה שהצהובים אינם מיוחדים או יוצאי דופן. יש כנראה משהו בכדורסל המשוחרר ונטול הלחצים של אימפריות בנסיגה, שמסרבות לוותר על כבודן.

למרות הכול, הניצחון על בארסה נראה, מריח ומרגיש שונה מקודמיו, גם אם אין לו משמעות אמיתית בקביעת הגורל העונתי. צמד המילים "תקווה חדשה" הוזכר בעשרת הימים האחרונים בעיקר בהקשרים שליליים של ירידה בסקרים, נפילה בקלפי ואכזבה מתוצאות, אבל הוא בדיוק מה שקבוצות במעמדה של מכבי זקוקות לו במצבן. שיפור ממוצעים של שחקנים בגארבג' טיים צריך להילקח תמיד בעירבון מוגבל - וברור שהמהפכה הצפויה הקיץ בסגל לא תבוטל - ובכל זאת, ייתכן שיש כמה סוגיות שנראו מובנות מאליהן, ודורשות כעת בחינה מחודשת.

לדוגמה, האם מכבי תל אביב יכולה להרשות לעצמה לפסול מראש את עומרי כספי, לאור ההתאוששות ההדרגתית והמבוקרת שהוא מציג? לקבוצה בעלת תקציב שאינו בלתי מוגבל אין את הלוקסוס לשלם סכום שמתקרב למיליון דולר לפורוורד מחליף - אבל אם שני הצדדים יבינו את הסיטואציה ויתגמשו (כפי שכוכבים כמו ואסיליס ספאנוליס ודימיטריס דיאמנטידיס קיצצו בשכרם בעונות האחרונות בקריירה), אולי התמונה תשתנה?

ולמשל, כיצד תנהג הקבוצה בנוגע לאנטה ז'יז'יץ'? בששת המחזורים האחרונים עומד הקרואטי על 12.6 נקודות, 7.8 ריבאונדים, 68% מהשדה ומדד 18.8 בקצת יותר מ-22 דקות; נכון, מדובר במשחקים הכי לא מכריעים שאפשר לדמיין, ושומר גדול בהגנה כבר לא ייצא ממנו, ואין ספק שהוא נכשל העונה - אבל האם ייתכן שחלק מפלופיותו אינה נוגעת רק אליו, אלא לסיטואציה שמקשה על סנטרים בצהוב לפרוח בכל עונה מחדש? האם אפשר יהיה להוציא ממנו הרבה יותר עם הפעלה נכונה ושדרוג בעמדות הרכז והפאוור פורוורד הקריטיות כל כך לצידו, כמו בימיו אצל דיוויד בלאט בדרושפאקה?

ולסיום, מה יעשו במועדון עם הקהל? השקט המעיק ביד אליהו, שבוודאי עלה בכמה וכמה הפסדי בית, הופר על ידי 3,000 צהובים ביציע, שהחזירו את הרוח המוכרת להיכל. יאניס ספרופולוס יודע כיצד לקנות את ליבותיהם ומרבה לדבר עליהם, וכל מי שצפה במשחק נגד ברצלונה (ובניצחון על אנאדולו אפס בסיטואציה דומה בעונה שעברה) מבין כמה מהותית הדחיפה הזו. ועדיין, אם חשיבות האוהדים כל כך מכרעת, מדוע הוחלט להתייחס אליהם כאל לקוחות, ולנקוב במחירי כרטיסים אסטרונומיים ותלת ספרתיים למשחקי הגארבג' של סיום העונה?

- "פקונדו קמפאסו יעזוב אותנו באמצע העונה".
- "בוא נחכה ונראה מה יהיה".

- "אוקיי, קמפאסו עזב".
- "אז נסתדר עם סרחיו יוי".
- "די נו, הוא גמור מאז הפציעות".
- "אז קרלוס אלוסן הוא העתיד שלנו".
- "אבל לא ההווה".
- "וניקו לפרוביטולה".
- [שתיקה].
- "צריך להחתים מחליף".
- "בקיץ אמיגו, בקיץ".

- "עכשיו גם אנתוני רנדולף גמר את העונה".
- "בסדר, נביא לך את אלכס טיוס"!

ספק אם השיחות הללו, פרי דמיונו הקודח (מדי) של הכותב, התקיימו בישיבות ההנהלה של ריאל מדריד בחודשים האחרונים, אבל ההחלטות - או יותר נכון: היעדר ההחלטות - הביאו את הבלאנקוס אל סיפה של עונה היסטורית, ולא במובן החיובי. הקבוצה המעוטרת במפעל מגיעה לישורת האחרונה, 80 דקות לפני סיום הליגה הסדירה, כשהיא בסכנת הדחה ממשית; לראשונה מאז השקת הפורמט החדש, ולמעשה לראשונה מאז 2012, היא עלולה למצוא עצמה מחוץ לרבע הגמר.

לרוע מזלה, ריאל נתקלה השבוע בסופת הטייפון הקרויה אנאדולו אפס. הקבוצה הנוצצת מאיסטנבול, שקירטעה עם מאזן שלילי במחצית הראשונה של העונה, עומדת על 2:12 בסיבוב השני; בשמונה משחקים היא ניצחה בפער שעולה על 20 נקודות, והיא הדביקה ליריבתה הספרדית כמה וכמה שיאים (או כמעט שיאים) שליליים במדריד.

* 108 נקודות במשחק - התצוגה ההגנתית כמעט הכי חלשה של ריאל ביורוליג (שנייה רק ל-109 של אותה אפס ב-2002).

* 67 נקודות במחצית - הכי הרבה שספגו הלבנים במפעל.

* תבוסה ב-25 הפרש - השנייה בגודלה במשחק ביתי במדריד, והרביעית בגודלה במשחק יורוליג כלשהו של הבלאנקוס.

לראשונה זה עשור, שחקניו של פאבלו לאסו יעלו בלעדיו למשחק הקריטי מחר נגד אולימפיאקוס. המאמן השתולל והורחק בשלהי הרבע השלישי נגד אנאדולו, כשקבוצתו פיגרה בפער חד ספרתי; חמש דקות מאוחר יותר היא כבר הייתה במינוס 25.

אם היו קוראים לו ז'ליקו אוברדוביץ', היו כבר חובבי תיאוריות קונספירציה שהיו מייחסים ללאסו הרחקה מכוונת, כדי לא לסיים במקום השישי ולהיתקל שוב באפס בסדרה חסרת סיכוי. בימים מוזרים שכאלה, אם כבר עולים ברגע האחרון לפלייאוף, עדיף להידרדר למקום השביעי ולקבל כנראה את צסק"א מוסקבה, עם סיכוי ממשי לעלות, בכל זאת ולמרות הכול, לפיינל פור.

צסק"א שינתה קונספציה העונה: לא עוד הקבוצה העמוקה והבלתי נגמרת, שמוצאת פתרון לכל פציעה או בעיה, אלא אחת שמחשבת מסלול מחדש לאור אילוצי התקציב בקורונה, ובונה את עצמה אחרת. דימיטריס איטודיס נטל הימור עצום, ושם את מבטחו בסופרסטאר בודד בכל עמדה. לצד מייק ג'יימס בקו האחורי, הובאו טוקו שנגליה וניקולה מילוטינוב בשתי עמדות הפנים, מבלי שיהיה למי מהם גיבוי הולם.

כל עוד כולם היו שלמים ובריאים, למרות הבעיות המתמשכות עם ג'יימס מחוץ למגרש, הרוסים דרסו את היורוליג וטסו לרצף של 12 ניצחונות. אבל מגדל הקלפים קרס ברגע שמילוטינוב נפצע בכתפו בהפסד הביתי לבאיירן מינכן, וסיים כנראה את העונה כולה. לא רק שלו, אלא אולי של הקבוצה.

איטודיס, אחרי עימות שלישי בשלושה חודשים עם ג'יימס, החליט השבוע לחתוך אותו. לפי שעה מדובר בהשעיה, אבל הכיוון ברור. הנהלת המועדון, אחרי שטענה כי הכוכב הסורר סובל בכלל ממיחושים בבטן, טרחה להדגיש בהודעותיה שהמאמן הוא זה שהוציא את השחקן מהסגל - וכעת תצא הקבוצה לדרך חדשה ומעורפלת בלי הגארד היוצר היחיד שלה.

המאמן היווני מבין היטב מה המשמעות של ויתור על ג'יימס, אבל החליט ללכת עד הסוף עם עקרונותיו. הוא יודע שהוא עלול לשלם על כך באובדן התקוות לזכות בגביע, ושצסק"א עלולה להיוותר מחוץ לארבע הגדולות בפעם הראשונה מאז 2011, אולם האמירה העקרונית חשובה לו יותר.

וכעת השאלה המעניינת היא כיצד ישפיעו אירועי העונה על ג'יימס. אחרי שנזרק על ידי אטורה מסינה מאולימפיה מילאנו, וחוזהו לשנתיים הבאות במוסקבה תקוע לרוסים כמו עצם בגרון, הקריירה שלו נקלעה לצומת דרכים. על אף תחלופת הגארדים הגבוהה שצפויה הקיץ (במוסקבה, בברצלונה, במדריד ובאיסטנבול), ספק אם מי מהמועדונים הבכירים יעז להניח את ידיו על הטראבלמייקר האמריקאי.

לתמונה הזו, כך משוכנעים ביוון, יכולה להיכנס פנאתינייקוס - הקבוצה היחידה שממנה יצא הרכז המוכשר והאמוציונלי ללא משקעים, סכסוכים ותחושות קשות. מי שעבדו איתו מקרוב זוקפים את העובדה הזו לזכות הסביבה שבה עבד: ראשית, המנטליות היוונית שמאפשרת דרור וחופש, בפרט בקבוצה שנשלטה על ידי דימיטריס ינאקופולוס, איפשרה לג'יימס לפרוח; ושנית, אופיו הנוח של ניק קלאתיס יצר חיבור קוסמי בין השניים.

פאו, בדומה למכבי תל אביב, מחפשת את "התקווה החדשה" שלה לעונה הבאה. הירוקים נקלעו למערבולת מאז ניצחון החוץ בדרבי על אולימפיאקוס. התפרצות הקורונה בקבוצה, לצד השבתתו הממושכת של נמאניה נדוביץ' (שעשוי לחזור הערב לפעילות אחרי חודשיים), והיעדר רכז בסגל (האוהדים לועגים לשלווין מאק על מצבו הפיזי, ומכנים אותו "שלווין מאקדונלד'ס") הובילו לכמה תצוגות שפל, ובראשן שלושת ההפסדים האחרונים לכוכב האדום בלגרד, לאפס ולבאסקוניה.

הקיפאון הזה לא משפיע בינתיים על עודד קטש ועל מעמדו. התקשורת והקהל לא מאשימים אותו בתצוגות האנמיות וברצף השלילי, ובסופו של דבר עתידו בקבוצה ייגזר משני גורמים: האחד הוא הגביע היווני, שנעצר ברבע הגמר ויוכרע בעוד כחודש; והשני הוא המאבק על האליפות המקומית. פנאתינייקוס אוחזת בבטחה במקום הראשון בליגה (מאזן 2:15, כשאחריה א.א.ק אתונה עם 4:15), ואם לא תתרחש אפוקליפסה והיא תזכה בדאבל - קטש צפוי לקבל את ההזדמנות האמיתית לבנות קבוצה חדשה בקיץ.

הסימנים הראשוניים והמעורפלים מורים שכדאי לו להישאר בסביבה. מאבקו הממושך של ינאקופולוס על חכירת האואקה ל-49 שנים נושא פרי, ומתחילות להיות אינדיקציות לכך שתקציב המועדון יגדל, לפחות באופן יחסי, בעונה הבאה. ביוון מדווחים שנדוביץ' קרוב לסיכום על הארכת חוזהו, מריו הזוניה טוען כי הוא רוצה מאוד להישאר, ואם השינמוך במעמדו של ג'יימס יוביל אותו בחזרה לגופייה הירוקה, ייתכן שימים חדשים ומעניינים עומדים להגיע לאתונה.