וילי רוטנשטיינר ביצע כמה טעויות טקטיות במסגרת הקמפיין הנוכחי. שחקני הנבחרת לא ידעו לגלות ריכוז ובעיקרון הסטטוס קוו בשורת ההישגים נשאר יציב. יחד עם זאת, העליהום שנעשה על המאמן מאז המחצית נגד סקוטלנד גלש לרמות סוריאליסטיות, כאשר התחושה היא כי מדובר באכזבה מהתוצאות ברמה של נבחרת איטליה או פורטוגל ולא של נבחרת ישראל.
בין עסקני ההתאחדות, וגם בקרב אנשי תקשורת, ישנם רבים שלא רוצים לראות את האוסטרי על הקווים, כל אחד מסיבותיו הוא. זה משהו שלא ישתנה וילווה את רוטנשטיינר לכל אורך הדרך שלו כמאמן הנבחרת. זה ליווה אותו גם לפני כן, אך איכשהו עם הזמן הצליחו להנדס תודעה שהאוסטרי חייב מיידית להביא תוצאות טובות בהרבה מקודמיו, אחרת מדובר בכישלון חרוץ.
נכונה או לא, לאוסטרי יש דרך, ודרך לוקח זמן להתוות, במיוחד ברמת נבחרת. אפשר לקחת את שתי המחציות נגד סקוטלנד כדי לקבל תמונה ראויה. הוא זכה לביקורות על כך שדבק בשלושה בלמים, אך למעשה הוא עובד איתם ומצפה משחקניו להיות גמישים יותר בשיטה הזאת. הוא רוצה שיידעו להתגונן נכון. רוטנשטיינר חשב שהשחקנים לא יוכלו להמשיך באותה אינטנסיביות במחצית השנייה נגד סקוטלנד, התגוננות שכל נבחרת רצינית צריכה לדעת לעשות כדי להשיג נקודות. הציפיה לשחק נגד סקוטלנד באותו הקצב ב-0:0 וכשהיא בפיגור 1:0 לא עומדת במבחן המציאות. מי אנחנו שנלחץ משחק שלם ונשלוט נגד נבחרת עם ארבעה שחקני פרמיירליג?
אבל את אף אחד לא מעניינת המציאות. כשהאוסטרי מנסה לשחק כדורגל אומרים שאין הגנה, שהוא משחק קצת נסוג. אומרים שהנבחרת לא משחקת כדורגל או מתקשה עם הלחץ של היריב, בזמן שבכלל מדובר בדנמרק שאתמול פירקה 0:4 את אוסטריה בחוץ. מה היה קורה לו הוא היה חוטף 4 נגד דנמרק? כנראה שהוא כבר היה על המטוס לאוסטריה. רוטנשטיינר עשה ויעשה עוד טעויות, אך הפער בין מה שחושבים עליו שחקנים לבין מה שיוצא החוצה הוא תהומי.
את הגב הגדול ביותר הוא מקבל משחקנים כמו ערן זהבי ואלי דסה, השניים שמביאים הכי הרבה אופי לנבחרת הזאת, עומדים בלחץ ותמיד נראה שיש להם את ה-DNA להרים את הנבחרת הזאת למשהו. גם שרן ייני שפרש היה בדעה דומה. אפשר להוסיף לכך שחקנים ותיקים נוספים שבאמת אכפת להם מהנבחרת ולא רק מהמקום בהרכב. אף אחד לא מעריץ את רוטנשטיינר, אך יש תמימות דעים על כך שיש פה איש מקצוע טוב, שמבין מה צריך כדי להצליח עם הנבחרת ומאמינים בדרך שלו. זה שווה הרבה מאוד.
רוטנשטיינר לא מנותק, הוא שומע ומעודכן בהכול. הוא מתרסק תקשורתית בגלל הבמה שביברס נאתכו מקבל. הוא ג'נטלמן בתשובות לגבי ליאור רפאלוב, אף על פי שגם רפאלוב יודע ורמז שספסל הנבחרת זה לא בשבילו. הוא נשאר עם שלושה בלמים גם כשטובחים בו. הוא עושה דברים שמאמן ישראלי היה מתקפל מהם רק כדי לקבל קצת שקט. אבל כשאתה ג'נטלמן קל לנצל זאת. אפילו שלמה שרף מפרק אותו לחתיכות, אותו אחד שאימן את הסגל הכי מוכשר שהיה כאן, עם סגל שרוטנשטיינר, בשפתו של שרף, היה "עולה איתו לטורניר גדול בטלפון".
אני לא יודע אם האוסטרי יצליח כאן או לא, אבל מגיעים לו ולנו קצת שפיות ואורך רוח על הדרך שלו. גם אם היא קצת סיזיפית, מרגיזה ומשעממת לפעמים, היא עדיפה על הקפריזיות והפנטזיה לשנות כל כמה חודשים בתקוה שיקרה משהו אחר. הבעיות של הכדורגל הישראלי הן גדולות ומחמירות מיום ליום, ובשל כך אנחנו נמשיך ללכת אחורה כמעט בוודאות, אך בתוך כל זאת, אולי במקום הספורט הלאומי של להתחיל ללכלך על מאמן הנבחרת כל קמפיין כבר אחרי משחק וחצי, ננסה משהו אחר. 53 שנה זה לא עבד. לא נלמד מזה?