פול האוס: כריס פול הפך את צעירי הסאנס לחכמים ויעילים, בדיוק כמוהו

האם העונה הזו פתוחה יותר משנדמה במבט ראשון? הפציעות המתמשכות של אנתוני דייויס וקווין דוראנט הופכות את שתי הפייבוריטיות להגיע לגמר לפגיעות. שחקנים שמעבירים חלק גדול מהעונה פצועים מתקשים להיכנס לעניינים בפלייאוף והרבה פעמים גוררים את הפציעה, אם AD ו-KD לא יהיו בשיאם, הפלייאוף יהיה פתוח לחלוטין. הקליפרס ומילווקי, שתי המועמדות הבכירות הנוספות, גוררות מחסומים מקצועיים ופסיכולוגיים שלא בטוח שיש להן כלים לעבור. יכול להיות שהעונה הזו תתברר כהזדמנות נדירה עבור הקבוצות שמצליחות בעונה הרגילה. אז לאחר שיוטה ופילדלפיה כבר קיבלו לא מעט במה, הגיע הזמן לדבר על פיניקס.

די בשקט, הסאנס מדורגים כבר במקום השני במערב, לפני הלייקרס ועם פער על הקליפרס. לאחר פתיחת עונה בינונית, הקבוצה של מונטי וויליאמס ניצחה 18 מ-22 המשחקים האחרונים שלה ורק הולכת ומשתפרת ככל שהעונה מתקדמת. זה אומר שאפשר ואף צריך לשאול לגבי פיניקס את אותה שאלה שאנו עסוקים בה לגבי יוטה: האם מה שעובד כל כך טוב בעונה הרגילה יכול לעבוד גם בפלייאוף, מול השחקנים הטובים בעולם והקבוצות שלהם?

הסיפור של פיניקס, בכמה שורות: חבורת הילדים שהיממה את הבועה צרפה בקיץ את כריס פול, שעוד חודש וחצי יהיה בן 36, ומיד הפכה להיות קבוצה של כריס פול. פיניקס הנוכחית משחקת לאט ובאופן מדוד ומחושב, לא נוצצת אבל מאוד חכמה ויעילה. לכל אחד משחקני הרוטציה הבכירים יש תפקיד מאוד מוגדר, כל אחד מבצע את התפקיד שלו על הצד הטוב ביותר ולא מנסה לחרוג ממנו. נראה ש-CP3, שהחליף ארבע קבוצות בחמש השנים האחרונות, מצא את הקבוצה שתפורה בול למידותיו, קבוצה שרק חיפשה מנהיג מסוגו, קבוצה שנראית כמו המקום בו השחקן הקטן-גדול הזה צריך לסיים בו את הקריירה.

הכריס פוליות של פיניקס באה לידי ביטוי בולט במיוחד בהגנה. זו אחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה (מדורגת 4-5 ביעילות הגנתית לצד יוטה), והיא עושה את זה כמעט בלי האסל, כשהיא מדורגת בין האחרונות בליגה גם בחטיפת וגם בחסימות. שחקני השנה השלישית מיקל ברידג'ס ודיאנדרה אייטון הם שני שחקני ההגנה החשובים בקבוצה, הראשון שומר על שחקן החוץ הבכיר של כל יריבה ותמיד מקשה עליו, השני הוא העוגן באמצע. הדרך הטובה ביותר שמצאתי לתאר את העבודה ההגנתית שלהם היא כזו: אם כריס פול היה הגנת פיק נ' רול, הוא היה הגנת הפיק נ' רול של מיקל ואייטון. הם באים לעבוד בכל פוזשן, כמעט לא טועים ורמת הביצוע שלהם גבוהה מאוד.

ברידג'ס יהיה חבר קבוע בחמישיות ההגנה של העונה בעשור הקרוב, הוא מועמד לגיטימי לחמישייה הראשונה כבר השנה. הוא כמו דבק שמחקה את תנועות השחקנים שמולו, אי אפשר להיפטר ממנו. אייטון, שכרוקי נראה חסר אונים בהגנה, התפתח לסנטר הגנתי בכיר בליגה. רמת קבלת ההחלטות שלו מרשימה במיוחד, הוא מבין מתי להישאר על השחקן שלו, מתי צריך חילוף ומתי לצאת באגרסיביות אל מוביל הכדור ולחזור. לשניהם יש את התכונה החמקמקה הזו של שומרים איכותיים: ליריבים פשוט לא כיף לשחק נגדם.

היכולת של ברידג'ס ואייטון להתמודד לבדם עם המהלך המרכזי מאפשרת לפיניקס להיות קבוצה ששולחת מעט מאוד עזרה. על חסימות רחוק מהכדור השחקנים של מונטי וויליאמס מרבים לבצע חילופים, כך שקשה מאוד לברוח מהם. התוצאה היא שהיכולת ההגנתית הבולטת של פיניקס היא מניעת שלשות מהיריבות, שמדורגות במקום ה-26 בכמות שלשות למשחק (32.1), במקום ה-29 בכמות שלשות מהפינה (6.3) ובמקום ה-27 באחוזים מהשלוש (34.6). היריבות גם מוסרות הכי מעט אסיסטים למשחק (21.9), כי למובילי הכדור אין אפשרויות מסירה.

גם המספרים ההתקפיים של פיניקס מאוד מאפיינים קבוצה של CP3: הרבה מאוד אסיסטים (27.2 למשחק, מקום שני בליגה), יחס אסיסטים/איבודים מצוין (2.07, גם מקום שני), אחוזי קליעה מצוינים מכל הטווחים. פול ודווין בוקר לא קיבלו את המזכר שאוסר על זריקות מחצי מרחק, הם זורקים משם ביחד 10 פעמים למשחק וקולעים ביחד ביותר מ-50 אחוזים. זה בא על חשבון הגעה לצבע, הסאנס מדורגים במקום ה-28 בכמות זריקות מתחת לסל ובמקום האחרון בליגה בכמות זריקות עונשין למשחק. לפול יש חלק חשוב בכך, הוא זורק רק פעם אחת במשחק מתחת לסל ומגיע לקו העונשין רק 2.5 פעמים במשחק. אבל הוא מייצר לחברים לקבוצה הרבה מאוד שלשות מהפינה - פיניקס מדורגת רביעית בליגה בכמות שלשות מהפינה (9.6) ושלישית באחוזים (44.8). הפסקה הזו עמוסה בנתונים כי פיניקס היא קבוצה עם נתונים התקפיים די קיצוניים, שמאוד מסונכרנים עם האיכויות שפול מביא ולא מביא לקבוצה.

אחת הסוגיות ההתקפיות החשובות ביותר קשורה להתמקמות של דווין בוקר - כוכב הקבוצה והקלע המוביל שלה, לצד פול. בוקר יכול להיות סקורר אפקטיבי מאוד גם כשהכדור לא נמצא אצלו ביד רוב הזמן, הוא עשה את זה בעונה שעברה לצד ריקי רוביו, אבל הוא לא עושה את זה באופן קלאסי. הוא ממעט להשתחרר לזריקות בקאץ' אנד שוט ומעדיף במקום לקחת את הזמן וליצור לעצמו מצבי זריקה. יש קו דק שמפריד בין יצירת מצבים מתוך שטף המשחק לבין עצירת ההתקפה וניסיון ליצור מצבי זריקה נטו בזכות הכישרון, ובוקר נע בין שני צידי הקו הזה. בדקות בהן הוא לא נמצא בתוך השטף, משחק ההתקפה של הסאנס נראה שבלוני ותקוע. אבל עם התקדמות העונה בוקר לומד יותר ויותר להיעזר בנוכחות של אחד הרכזים הגדולים בכל הזמנים. ב-16 המשחקים האחרונים הוא קולע 27.8 נקודות ב-52 אחוזים מהשדה ומוסר 5.3 אסיסטים על 2.8 איבודים, היחס הטוב בקריירה שלו בפער עצום.

שאר שחקני ההתקפה מבצעים תפקידים שונים של רול פליירס, עם דגש על שני מומחי ההגנה. ברידג'ס מסתמן כרול פלייר התקפי אידיאלי: הוא קולע את השלשות שלו, יודע לנצל יתרון התחלתי כדי להגיע לטבעת או להשתחרר לזריקה מחצי מרחק, יודע למסור את המסירה הנוספת, כמעט לא מאבד כדורים, אין לו בעיה להעביר רבעים שלמים כמעט בלי לגעת בכדור. עבור אייטון התפקיד ההתקפי המשני לא טבעי, זה לא מה שהבחירה הראשונה בדראפט אמורה לעשות. השאלה עד כמה להפעיל את אייטון כסקורר בפוסט ומחצי מרחק היא אחת הקשות ביותר מבחינת מונטי וויליאמס, כי הקבוצה עובדת נהדר כשהוא מסתפק בלתפקד כחוסם בפיק נ' רול שחי משאריות. החסימות שלו טובות ויוצרות מצבי זריקה, הוא שיפר את תזמון ומיקום החסימה, אבל הוא יצטרך לתחזק גם את משחק הפוסט שלו כדי להתפתח לשחקן שהוא מסוגל להיות. בראייה עתידית, אייטון כסקורר בכיר נוסף יוכל לספק למשחק ההתקפה של פיניקס נדבך נוסף שחסר לה עכשיו ויקשה על יריבות להתמודד איתה.

לצד ארבעת השחקנים הבכירים שהוזכרו, ניתן לציין שלושה שחקנים חשובים נוספים ברוטציה של וויליאמס. השניים הראשונים נאבקים על תפקיד הפאוור פורוורד הפותח. ג'יי קראודר הוותיק הגיע אחרי פלייאוף בו שמר די בהצלחה על יאניס אנטטוקומפו ואנתוני דייויס, אין הרבה שחקנים שמסוגלים לעשות את זה ולקלוע שלשות ב-37.8 אחוזים. אין ספק שיהיה לו תפקיד חשוב מאוד בפלייאוף. שחקן השנה השנייה קמרון ג'ונסון הוא מומחה שלשות לא מספיק עקבי עדיין, אבל הוא מוסיף להתקפת הסאנס ממד של תנועה ללא כדור בלי לפגוע באיכות ההגנה.

דריו שאריץ' כבר ראוי לשתי פסקאות משלו. שחקן הפנים הקרואטי המציא את עצמו מחדש בבועה כסנטר מחליף שיכול לשחק גם כפאוור פורוורד, והשנה הוא לוקח את התפקיד צעד אחד קדימה. שאריץ' החמיץ כמעט חצי מהעונה בגלל שילוב של בידודים ופציעות, אבל כשהוא משחק הוא מכניס ממד חדש להתקפה של פיניקס. הוא לא מפסיק לנוע, והתנועה שלו יצירתית מאוד ופותחת אפשרויות לשחקנים שסביבו, משהו בחדוות המשחק שלו מדביק את החברים לקבוצה ובדקות שלו ההתקפה זורמת ומלאת חיים.

שאריץ' אחראי גם על אחד הנתונים המדהימים של העונה: הוא מוביל את הליגה בנט רייטינג (הפרש ל-100 פוזשנים בדקות שהוא משחק) עם 23.7. כדי להבהיר עד כמה פסיכי הנתון הזה, אציין שבמקום השני בנט רייטינג (מבין 302 שחקנים עם לפחות 15 משחקים ו-15 דקות למשחק) נמצא מייק קונלי עם 14.3. באתר הרשמי של הליגה יש נתונים מ-25 העונות האחרונות, והנט רייטינג הגבוה ביותר שנמדד לשחקן ששיחק לפחות 15 דקות ב-40 משחקים הוא 18, של דריימונד גרין בעונת 73 הניצחונות של גולדן סטייט. הנתון של שאריץ' כנראה יתיישר, אבל הוא מעיד על ערך מוסף מאוד מיוחד שהוא נותן לפיניקס שגורם לו לסיים לא מעט משחקים השנה, במקום אייטון או לצידו. אם הוא יישאר בריא הוא יהפוך למועמד חזק לתואר השחקן השישי של העונה.

שאר הסגל הופך את פיניקס לאחת הקבוצות העמוקות בליגה. קמרון פיין, ג'בון קרטר, איטוואן מור, לנגסטון גלאווי, עבדל ניידר ופרנק קמינסקי הם כולם שחקני NBA לגיטימיים, פרט למור כולם השתלבו יפה ברוטציה הרחבה של וויליאמס ומצאו את הדרך לתרום. עכשיו מצטרף גם טורי קרייג כסטופר פוטנציאלי נוסף. השאלה היא אם מישהו מהם יוכל לקבל דקות משמעותיות בפלייאוף, כי וויליאמס יזדקק לעוד שחקן-שניים כאלה לצד שבעת הבכירים שלו. פיין, האיש והקליעה המוזרה, ממשיך בעקביות להיראות כמו רכז מחליף מוצלח, ואולי הוא יתברר כגארד הבכיר על הספסל. פיניקס הייתה יכולה להיעזר במישהו כמו טייריס הליברטון, השחקן שהג'נרל מנג'ר ג'יימס ג'ונס פספס בדראפט כדי לבחור בשחקן הפנים ג'יילן סמית' שרחוק מלהשתלב. מוקדם לשפוט, אבל זו נראית כמו הטעות הגדולה הראשונה של ג'ונס הנהדר.

ההשוואה המתבקשת עבור פיניקס היא יוטה, שתיהן מעלות את השאלה האם הן יכלו להתמודד עם הכוכבים הגדולים מלוס אנג'לס, וגם עם הכוכבים של קבוצות הסיבוב הראשון הפוטנציאליות כמו ניקולה יוקיץ', סטף קרי, דמיאן לילארד ולוקה דונצ'יץ'. על הנייר, לפיניקס יש יותר כלים לפלייאוף מאשר ליוטה. יש לה שני גארדים יוצרים בכירים, אחד מהם הוא מהשחקנים המנוסים בליגה, ויש לה גם את הסטופר ההגנתי הבכיר שחסר לג'אז. ההגנה של הסאנס נראית אמיתית, כזו שתוכל לבוא לידי ביטוי גם מול יריבות בכירות ולהקשות עליהן, מה שהופך את פיניקס ליריבה עקשנית שתעשה חיים קשים לכל יריבה.

אבל בינתיים אני מתקשה להאמין בהתקפה של פיניקס ככזו ששייכת לרמות הגבוהות ביותר. התלות בפול עצומה, ובשנים האחרונות הוא מתקשה לשרוד פיזית סדרות שלמות. מעט מאוד שחקנים בסגל של מונטי וויליאמס מסוגלים ליזום בעצמם וחלק גדול מהשחקנים נטולי ניסיון פלייאוף, כולל בוקר. יוטה נראית יותר כמו קבוצה שהתגבשה שנים ומצאה משהו מיוחד, היא מזכירה לי בכך את טורונטו של לפני שנתיים, כרגע פיניקס נראית לי שלב או שניים מוקדם יותר בתהליך הבנייה של קבוצה גדולה.