בעונת 1993/94 קבוצות קרואטיות החלו לשחק לראשונה במפעלים אירופיים תחת דגל קרואטיה. אבל, מכיוון שבאותם ימים התרחשה מלחמה עקובה מדם באזור הבלקן, הן לא יכלו לארח משחקים במדינתן ונאלצו לשחק את משחקי הבית שלהן בסלובניה השכנה. קרואטיה זאגרב, הידועה כיום כדינמו זאגרב, הודחה ממוקדמות ליגת האלופות אחרי שניצחה בחוץ 1:2 את סטיאווה בוקרשט והפסידה 3:2 במשחק "הביתי" שלה. כן, הקרואטים כבשו למעשה ארבעה שערים מחוץ לביתם, ועדיין הודחו בגלל חוק שערי החוץ.
אבל למה ללכת כל כך רחוק? לצערי, קבוצות ישראליות מכירות היטב את הצורך לארח בקפריסין/בולגריה/אוקראינה. לדוגמא, באוגוסט 2014, בעיצומו של מבצע צוק איתן, מכבי תל אביב אירחה את משחק הגומלין במוקדמות ליגת האלופות נגד מאריבור בקפריסין. אחרי הפסד 1:0 בסלובניה האלופה הישראלית היתה צריכה להבקיע שני שערים על כל שער שהיא סופגת, וגם כשעלתה ליתרון 1:2 בדקה ה-54 זה לא הספיק לה. כעבור דקה מאריבור כבשה וגמרה את המשחק.
והנה אנחנו מגיעים לפברואר 2021. הקורונה עדיין כאן עם כל המשמעויות לגבי אירועי ספורט בכלל ומשחקי "בית" בפרט. בשבוע שעבר שוחקו משחקי שלב הנוקאוט בליגת האלופות וליגה האירופית. ושוב חוזר הסיפור של משחקי בית מדומים. אתייחס לנקודה אישית שלי. אני גר במולדה שבנורבגיה ואוהד את הקבוצה המקומית, שאירחה בספרד את הופנהיים בגלל סגירת שערי המדינה (בדומה למה שקורה בישראל). זה היה משחק מהנה, שהסתיים בתוצאה 3:3.
אגב, גם ריאל סוסיאדד, וולפסבורג ובנפיקה שיחקו את משחקיהן שלהם מחוץ למדינתם. מולדה ובנפיקה סיימו את משחקיהן בתיקו ואילו וולפסבורג וסוסיאדד חטפו תבוסות. אבל נחזור למולדה. הופנהיים, שתשחק את משחקה הביתי בביתה האמיתי, נמצאת במצב אידיאלי להנות מחוק שערי החוץ בגלל תיקו רב השערים. כל תיקו עד 3:3 יעלה את הופנהיים לשלב הבא.
חשוב לי להבהיר: אני לא נגד חוק שערי החוץ. אני חושב שהחוק הזה גורם לאסימטרייה שמייצרת דרמות בלתי נשכחות כמו ה-1:6 של ברצלונה נגד פ.ס.ז'. מה שאני מנסה להגיד הוא, שחוק שערי החוץ מייצר חוסר הוגנות במצבים בהם נמנע מאחת הקבוצות לארח את משחק הבית בגבולות מדינתה. בדרך כלל זה נובע בגלל המצב הביטחוני. בימים אלה זה נובע ממשבר הקורונה.
לכן, במקרים אלה (ורק במקרים אלה), יש הגיון בלבטל את חוק שערי החוץ, שכן אחת הקבוצות משחקת פעמיים בחוץ (גם אם אחד המשחקים נקרא בצורה מאולצת כמשחק בית). במילים אחרות, אם נחזור למקרה של קרואטיה זאגרב, טוב היה מבחינת הפייר פליי שהמפגש היה הולך להארכה ולא היה מוכרע בשערי החוץ. אני גם מבין שמשמעות ההצעה הזו היא סלקטיביות וחוסר אחידות בחוקים. אבל, כמו כל כלכלן אשאל תחילה: מה היא פונקציית המטרה? אם המטרה היא למקסם את הפייר פליי (שזו, אגב המטרה המוצהרת של אופ"א), אז חוק סלקטיבי כזה, בהחלט מיטיב עם ההוגנות, כי ביטול חוק שערי החוץ מקטין את הפגיעה בקבוצה שנאלצת לשחק את משחקי הבית שלה במדינה זרה בלי לפגוע בקבוצה השנייה.
אם המטרה היא אחרת, כמו למשל אחידות בכללים, אז לא כדאי לבטל חוק שערי החוץ בשום מקרה. אם כי, אופ"א בעצמה, לא שומרת על אחידות של כללים (ובצדק) כאשר זה נוגע להתערבות בהגרלה עיוורת בגלל סיכסוכים פוליטיים. לדוגמא קבוצות מרוסיה לא יכולות לפגוש קבוצות מאוקראינה, וקבוצות מארמניה לא יכולות לפגוש קבוצות מאזרבייג'אן.
אז נסכם ונגיד שברוב המקרים קשה עד בלתי אפשרי להבטיח את כל המטרות. ולכן צריך לבחור מה המטרה היותר חשובה. אני, למשל, חסיד של הפייר פליי. כך שאם בפעם הבאה קבוצה כלשהי תיקלע למצב שבו היא לא יכולה לארח משחק במדינתה (מה הסיכוי שזו תהיה קבוצה ישראלית?) אשמח שקברניטי אופ"א יוותרו על חוק שערי החוץ.
אלכס קרומר הוא פרופסור מן המניין לכלכלת ספורט במחלקה לניהול ספורט באוניברסיטת מולדה. תחומי המחקר שלו כוללים את כלכלת ספורט, ספורט אנאליטיקס, כלכלה התנהגותית, תיאוריה של תחרויות וקבלת החלטות. הוא גם משמש כמרצה אורח במגמה לניהול עסקי ספורט באוניברסיטת בן גוריון בקורס בקבלת החלטות בסביבה תחרותית.