נתחיל מהסוף: מכבי תל אביב ניצחה משחק שהיא הייתה צריכה לנצח בו. למעשה, המשחק הזה היה ההתגלמות של מה שאוהדי האלופה אוהבים להגיד על הקבוצה שלהם: עם הרכב חלש יותר, עם הרבה פצועים, בלי יונתן כהן, בלי דור פרץ, לא משנה מה - הקבוצה שלהם תצליח למצוא דרך לנצח. ובעוד מכבי חיפה הגיעה למשחק הזה עם יתרון נוח של שמונה נקודות (ומסקרן מאוד לחשוב מה היה קורה אם הייתה מגיעה למשחק הזה עם יתרון של נקודה או שלא, אבל אנחנו לא משחקים במה היה אילו), הרי שמכבי תל אביב הגיעה אליו עם מנטליות של win or go home.
ברור שזה לא נכון ויש עוד ליגה ארוכה, אבל את מה שהייתה צריכה לעשות במשחק הזה היא עשתה, ועשתה בצדק. עכשיו, כשהדבר הזה בצד, שווה לדבר גם על מה בדיוק קרה שם - כששאלת השאלות, כמו תמיד, היא איך הצליחה מכבי חיפה לדפוק את זה שוב?
המשחק התחיל כשמכבי תל אביב סובלת מבעיה כפולה - היא עלתה לשחק בלי דור פרץ המוצהב ובלי דן גלזר שסחב פציעה, מה שהשאיר אותה מאוד חשופה באמצע, עם עדן קארצב. במקביל, היה נראה שהיא גם מנסה לשחק מאוד התקפי. התוצאה של המערך שאיתו פתח פטריק ואן לוון הייתה השתלטות כמעט מוחלטת של מכבי חיפה במרכז המגרש, מה שהוביל לאותם איומים על השער. שחר פיבן היה השחקן החלק במגרש במחצית הזו, לא הצליח להסתדר עם חזיזה בכלל, וטעות נוראית בהגנה של מכבי תל אביב ממצב נייח הסתיימה בשער יתרון שאותו כבש המגן הימני, במה שבוודאי לא הוסיף למצב הרוח שלו, כשהוא יודע שג'ראלדש על הספסל, מחכה להזדמנות שלו.
גם אחרי השער הצהוב (שהיה תוצאה של סגירה לא פחות משערורייתית של רז מאיר), מכבי תל אביב לא הצליחה להתרומם במחצית הזו, ובאופן מעניין, היא קיבלה את השינוי שהייתה כל כך זקוקה לו, דווקא בעקבות פציעה - זו של קארצב.
המון פעמים כדורגל הוא משחק של שתי מחציות, ומשחק העונה שנערך אתמול בבלומפילד נכנס גם הוא לסטטיסטיקה. הראשונה הייתה ירוקה כמעט לגמרי, והשנייה נצבעה בצהוב בוהק. המון פעמים כשיושבים במגרש דברים נראים קצת אחרת (וזה אולי גם משפיע אם לא לגמרי אובייקטיביים, כמו כותב שורות אלה), אבל במקרה הזה גם הנתונים מתיישרים עם מראית העין: אחוזי ההחזקה בכדור היו 59 מול 41 לטובת האורחת במחצית הראשונה, ו-63 מול 37 לצהובים בשנייה. איומים - 2:6 לטובת חיפה בחלק הראשון, 5:11 לתל אביב באחרון.
הבעיה עם סטטיסטיקה היא שאפשר לקחת אותה לאן שרוצים, לזרוק חץ ולצייר מסביבו מטרה, אבל אתמול אפשר היה לראות בלייב את חלון הזמן שבו המשחק התהפך: בין הדקה 55, כשדן גלזר נכנס במקום קארצב, לדקה ה-63, כשמוחמד אבו פאני יצא, ועומר אצילי נכנס. שני החילופים האלה הפכו את מאזן הכוחות ששרר עד אז במשחק. נכון, בסוף זה היה הפנדל של פשיץ', ויש כמובן את כל המשחקים שבהם זה לא קרה, אבל יותר פעמים מפחות, סופה של הסטטיסטיקה להתיישר. הפעם היא התיישרה דרך הרגל של פלאניץ'.
מהצד של מכבי חיפה, יש שתי דרכים להסתכל על מה שהיה במשחק: הפסימית, והפחות פסימית. הפסימית מסתכלת על כל המפגשים האחרונים מול מכבי תל אביב, מחשבת את נקודות היתרון, נזכרת שיש עוד פעמיים שצריך לשחק מולם בפלייאוף ויודעת שזה עדיין לא זה. הפחות פסימית היא שמכבי חיפה קמה הבוקר עם חמש נקודות יתרון בטבלה. היא תנסה להיזכר בעובדה שכל משחק שווה 3 נקודות, וניצחון על הפועל כפר סבא חשוב בדיוק כמו אחד על מכבי תל אביב.
חשוב לציין ולזכור שהאשם העיקרי בהפסד הוא לא פלאניץ', ובטח לא השופט, שיכול היה בשקט לתת פנדל על היד של הרננדז (איך אומר אבא שלי? אני יודע שזה פנדל אם השופט שורק). לא, האשם העיקרי בהפסד הזה של הירוקים הוא ברק בכר. חוץ מהחילוף הגרוע מאוד שהוזכר מקודם, גם היציאה של חזיזה תמורת וילדסחוט לא הניבה כלום. למעשה, היא הזיקה, מפני שהוא השתמש בצורה לא אופטימלית, בלשון המעטה, בחלונות החילופים שניתנו לו - בין אם אנחנו בוחנים את ההתמהמהות עם שני החילופים האחרונים, הרבה אחרי שואן לוון משחק עם חמישה שחקני שדה טריים, ובטח כשאנחנו בוחנים בדיעבד את הכניסה של טואטחה בתוספת הזמן, שהובילה בסוף לפנדל. לא יכול להיות שהמאמן רואה שיש בעיה ברגל המסיימת במשך משחק שלם ולא עושה משהו כדי לשנות את זה. פשוט לא יכול להיות.
אבל גם פה אפשר לבחור בדרך הפחות פסימית: בכר הוכיח העונה שהוא לומד מהטעויות שלו ולא חוזר עליהן. יש מעט מאוד משחקים שבהם מרכז שדה של נטע לביא ורודריגס ייאלץ להתמודד עם שחקן בסדר הגודל של גלזר - שלא רק שהביא את הניצחון הזה למכבי תל אביב, אפילו שיפר את פיבן שעבר לתפקיד הקשר האחורי בחלק האחרון של המשחק.
אחרי שנתיים שבהן הגענו לחודשים המכריעים של העונה כשידענו מי תהיה האלופה, ליגת העל נראית השנה פתוחה כמו ליגות גדולות באירופה - גרמניה, אנגליה ואפילו איטליה מתהדרות עדיין במירוץ מסקרן אל התואר. אם באמת גם בישראל המאבק על המקום הראשון בליגת העל יהיה מותח גם בחודשים אפריל ומאי, יש לקוות שבניגוד לשלוש המדינות שהזכרתי קודם, ועם החיסונים לקורונה, אולי ילווה את המשחקים האלה פסקול של אוהדים אמיתיים. אוהדים שבאמת יהיו באצטדיונים.