מאה שנים של בדידות

"אני רותח מזעם, שיחקנו בצורה מגוחכת" צווח לפני שבועיים חסוס חיל לתוך המיקרופון של תחנת רדיו מדרידיסטית לאחר עוד הפסד של אתלטיקו מדריד. חיל התעלם מתחינות המראיין, שביקש שיירגע בגלל קוצב הלב שהותקן אצלו רק לפני כמה ימים. "נמאס לי שאומרים לי להירגע, הם יכולים לדחוף את הלב שלי ל... שלהם!".

הנשיא כיוון את הביקורת שלו אל שלושה משחקני ההגנה שלו: "סאנטי, אוטרו וקרראס לא ראויים לשחק בליגה הראשונה ובטח שלא באתלטיקו... אחרי יכולת כזו אני לא חושב שהם ראויים לקבל את המשכורות המנופחות שלהם, ומי שזה מפריע לו, יכול מצדי למות!".

באתלטיקו כבר התרגלו להתפרצויות הזעם של הנשיא, כמו למעשי הליצנות המביכים שלו, להחלפות המאמנים הסיטונאיות ולחקירות המשטרה. הם ראו בכך מחיר שהם צריכים לשלם עבור החלומות אודות זהות עצמאית. חלומות שמלווים אותם מתחילת הדרך, חלומות שהם חשבו שחיל, למרות המגבלות הברורות שלו, יוכל להגשים.

ממש כמו תוכנית בנייה של מגדל - כשגם אם היא משורבטת על מפית נייר אפשר לראות את הפוטנציאל של המוצר הסופי - כך גם רוב המאפיינים של אתלטיקו במאה השנים הבאות היו קיימים כבר עם ייסוד המועדון ב-1903. המועדון הוקם בכלל על ידי קבוצה של סטודנטים באסקים, אשר רצו קצת הרגשה של בית בגלות במדריד הזרה והמנוכרת.

הם יצרו תעתיק של המועדון האהוב שלהם מבילבאו, והמועדון נקרא "אתלטיק קלוב דה מדריד", בהשראת שמו של המועדון מבילבאו, שנוסד חמש שנים קודם. הם גם אימצו לעצמם את התלבושת הכחולה-לבנה של בילבאו ורק ב-1911 עברו לשחק בחולצות הפסים האדומים-לבנים שמלוות אותם עד היום, ושזיכו אותם בכינוי "הקולצו'נרוס" - "המזרונאים" - משום שבאותו זמן היה נהוג לייצר מזרונים מבד אדום-לבן.

מאוחר יותר, מה שבלבל עוד יותר את העניין, אימצה גם בילבאו את הצבעים החדשים, אבל המועדון ממדריד כבר התנתק לחלוטין מסניף האם, וכל שנותר מההשפעה הבאסקית היה שם המועדון ששרד עד סוף מלחמת האזרחים, שקרעה את ספרד וקרעה גם את המועדון הקטן - אשר נאלץ להתאחד עם מועדון הכדורגל של חיל האוויר והוטבל מחדש בשם "אתלטיק אוויאסיון".

גם שם זה לא האריך ימים.

הדיקטטור פרנקו הורה לשנותו כדי שיהלום את הכתיב הספרדי המסורתי, ל"אתלטיקו אביאסיון". תחת השם החדש זכה המועדון להצלחה שחמקה ממנו עד אז וזכה בשתי אליפויות רצופות בשנים 40' ו-41'. אבל לאחר מלחמת העולם המועדון נאלץ לעבור עוד שינוי זהות - השמטת התוספת הצבאית משם המועדון - והפך סופית לאתלטיקו מדריד.

גם לאחר שצבע המדים וכיתוב השם נקבעו, בעיית הזהות לא נפתרה. אתלטיקו דווקא הצליחה לא רע ועד סוף שנות השמונים זכתה בשמונה אליפויות, שישה גביעים וגביע מחזיקות בשנת 1962. אבל במישור התדמיתי היא כשלה בניסיון להיות גורם במאזן הכוחות החברתי והספורטיבי בספרד.

בעוד שהיריבה העירונית שמעבר לנהר המנסאנארס - אשר נהנתה מהתמיכה הגלויה של פרנקו - הפכה להיות 'הקבוצה של המדינה', אתלטיקו נפלה בין הכיסאות. מצד אחד, המועדון לא השכיל לקרב את עצמו אל מתחת למטריה המגוננת של השלטון המרכזי, על אף קרבה אידיאולוגית מסוימת, ומצד שני, אותה קרבה אידיאולוגית מנעה מהמועדון להפוך לאלטרנטיבה של ממש לריאל. ולמרות שבסופו של דבר צמחה יריבות עיקשת בין שני המועדונים, היא לא יכלה לעולם להשתוות לשנאה התהומית, הספורטיבית והתרבותית, אשר שוררת בין מדריד לקטלוניה, ובין ריאל לבארסה.

השנים נקפו והמועדון לא קיבל את המעמד לו היה ראוי, לפחות בעיני עצמו. נכון, מומחים העריכו את הכדורגל שלו, אוהדי היריבות פחדו עד מוות מקבוצת האוהדים הידועה לשמצה (והסמי-פשיסטית) שלו - ה"באסטיון", אבל משהו היה חסר. מישהו היה צריך להגיע ולחצוב מתוך הסלע את האופי האמיתי של המועדון.

את התפקיד הזה מילא חסוס חיל, אשר נכנס בסוף שנות השמונים לתפקיד שהותיר בפטירתו הנשיא האגדי ויסנטה קלדרון. הוא נבחר לנשיאות המועדון והביא למשרה גינונים של בריון שכונתי, תרבות ניהול דורסנית ופופוליסטית בסגנון חוות השקמים, וקסם אישי של מנהל בית מטבחיים. הוא היה רע, המוני וחצוף ובאתלטיקו נהנו מכל רגע. חיל ידע מה הוא עושה, נקט בגישת "כל העולם שונא אותנו" ואיחד את האוהדים בגאוות הדפוקים, שתי טכניקות אותן שכלל גם בזמן כהונתו רצופת השערוריות כראש עיריית מרבז'ה. ההזדהות עם המפעל הפוליטי של חיל הגיעה לשיא אבסורדי כשעל החולצות של אתלטיקו התנוסס שמה של העיירה האנדלוסית המרוחקת ממדריד.

עם הזמן חיל הבין שהוא צריך לחבר את המנטאליות של המועדון גם למה שמתרחש על הדשא, ובעונת 95-'96', אחרי שמונה שנים בתפקיד, חבר למאמן יוגוסלבי קשוח, רדומיר אנטיץ', שהעמיד חבורה של ילדים רעים על המגרש, והצליח לשבור בצורת אליפויות של 20 שנה.

אולם מגע הקסם של חיל לא האריך ימים. במרוצת הזמן הוא הצליח לסבך את המועדון ואת שחקניו בשערוריות כספיות וחוקיות, להכניס את עצמו לכלא וגם להוריד את אתלטיקו לליגה השנייה.

בתחילת העונה, עם החזרה לליגה הראשונה, אתלטיקו נראתה כמועדון שונה. החל מהמשחק ההתקפי יותר של הקבוצה, עבור בכוכב החדש והמלהיב פרננדו 'אל ניניו' טורס, שסוף סוף פרח אצלה, ועד שקט תקשורתי יחסי ואווירה מקצועית של הצוות המקצועי.

לרגע היה נדמה כי גם חיל עבר שינוי, ההתבטאויות שלו היו מתונות יותר והפרובוקציות תכופות פחות. הקבוצה אמנם לא הרשימה בליגה, אבל הציפיות של האוהדים מעונת הקאמבק היו צנועות יחסית, ושום משבר רציני לא איים לקלקל את ההנאה שלהם מ"השיבה מהגיהינום".

אבל אז פרצה שנת 2003, שנת ה-100 של המועדון, ועמה ההתפוצצות האחרונה של הנשיא. שלושת שחקני ההגנה שחיל סימן בהתקפה הרדיופונית דווקא קיבלו את הביקורת בשלווה יחסית. הבלם האחורי סאנטי אמר שהוא עצמו דווקא מלא אמונה בסגל של אתלטיקו. המגן הימני אוטרו הוסיף שבכל הנוגע לאי תשלום משכורות, הנשיא חיל כבר ממילא חייב להם שתי משכורות, וקרראס הקטלאני סיכם "שדבר כזה יכול לקרות רק במועדון הזה".

אב